מהימים שהרסיס במוח היה נודד לרסיס בלב
"שוב?", היתה מתפקעת שלפוחית המרה
מהלילות ששניהם היו שותים יחד תה ונאנחים
למה לא סיפרו להם שמתגבר הגעגוע
בכל פעם שהזרם עולה חזרה
אף פעם לא מודיעים מראש מתי הרסיס במוח מבקר קרובים
הוא פשוט יוצא כשהלחץ עולה
מותיר שביל מרופד בשומן לא-רווי, סימני מעידה מזדמנים
ונכנס ומוריד את הסטנט
הם שותים יחד תה ונאנחים ומתחשבנים
בוא אלי פעם ואני אבוא גם לבקר אותך
בפעם שעברה כבר הייתי אצלך
לא, זה לא היית אתה
אין לך רסיס אחר, לא, אין לי רסיס אחר מלבדך
יושבים ומהבילים זה את המשקה של זה
והוזים זה על זה וזהים ובודדים
בתום כל ביקור יבקשו את נפשם למות מעצבים
"אויש!", זועקת שלפוחית המרה, מתפורר טחול הצער
רסיס לא אמור לעמוד בפני עצמו, מסכימים כולם
אבל מישהו השאיר את שניהם לבד ועכשיו מאוחר וחם
והזרם סוחף, שלום אח תאום, אני אבוא שוב כעבור עוד יום
מהעלייה, מהחדר הימני, אשרוק לך מלמעלה,
יאמרו מה שיאמרו העורקיקים.
כותבת מוחקת 
תגובות
אין לך רסיס אחר, לא, אין לי רסיס אחר מלבדך.
הערת לי רסיס רדום שאיבד דרכו (ככה זה רק בעבודה. אחר כך הוא חוזר)
אהלן אורן 🙂