מידקקת

תכננתי פעם, מזמן, לכתוב מכתב דחוף לדוריס לסינג. רציתי להתריע בפניה על קורות אחת הגיבורות שלה. למה עשית לה את זה? רציתי להתקומם. למה נתת לה מאורעות חיים כאלה וכאלה, הלך רוח שכזה, שנדמה כהתעלות ובעצם הוא ויתור איום? לא כתבתי לבסוף. לא שהייתי כותבת, לא שלסינג היתה מסוגלת לענות לי, מה היא מבינה. היא גם מתה מעט לאחר מכן. נון-איבנט.

ואמנם כעת לא קורה דבר ועם זאת החלה תקופה כזו בדיוק, וכמו הדמות ההיא אני מחווירה ומידקקת. רואים הרבה יותר טוב את העצמות מבעדי. יכולתי עכשיו להסיר את מסיכת הבשר (ד' רצה להתקשר אתמול, גיפופים היו הנושא, אבל לא רציתי לענות) ולהיגלות בכל מאודי. לעת עתה אני שומרת אותה ומהדקת, ומכסה על הרווחים. האם בכל זאת, מתמיד, מה שנדמה כמאבקי הגדול היה אמור להיות הכניעה המרגיעה שלי? אני לא מסוגלת להבחין בין כניעה לבין התעלות וזה מפני שאבן הבוחן אינה בידי.

ולעת עתה מספיק לי לשבת בחדר רבוע, בשמלה פשוטה. דלת החדר הזה פתוחה לשדה ירוק אבל אני יושבת על כיסא ודי לי בזה. חיכי לא יכול להכיל עוד תבשילי דגים מתובלים, נוטפי שמן אדום; לכן על השולחן מונח לחם זרוע קמח שאפיתי בידיי, בשלוש התפחות. כל תפיחה שלו צימקה עוד דבר בתוכי. לולא החרדה הקלה (אולי לא הבנתי את העיקר, אולי שיגרתי את עצמי למציאות מוטעית) הכל היה מושלם ובמקומו. אין לי כעת יכולת להבחין בין כניעה לבין התעלות וזה מפני שאבן הבוחן אינה בידי. אבל איזו שלווה זה נותן.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: