ברכות

די בקלות התקבלתי לעבודה בחברת "מרקמים-כותרות", המקום הראשון שבו חיפשתי עבודה אחרי השחרור. במשרד מהוה עם מזגן מיושן, ריק לגמרי באמצעו, ישבו כעשרים עובדים בעמדות טלפון לאורך הקירות, עם הפנים לקיר. כולם היו עסוקים בשיחות טלפון, רשימותיהם מולם והם מסמנים בהן או משרבטים. המוכרנים האלה נדרשו למכור את המוצר היחיד של "מרקמים-כותרות": השתתפות, הנמדדת באינצ'ים, בשטחו של "מדור ברכות" לעסק שחגג יום הולדת או התרחבות. פירושו של דבר היה, שהמודעה פרסמה עסק שאינו של המשלם עליה, באה תמיד בעיתוי שאינו נוח למשלם, גודלה לא תאם את הצורך של המשלם בפרסום אלא את יחסי המסחר שלו עם העסק החוגג, והיא עוצבה בידי גרפיקאי-סיטוני שהמשלם לא שכר בעצמו. נוסח המודעות היה בדרך כלל "לגדי וחיים מחברת "ברז לי" – אתכם בהצלחתכם! מאחל נסים מ"אטמים המפרץ בע"מ" וכדומה. איש לא קרא אותן. לא היה אפשרי, בגלל המזעור.

ובכל זאת כל העיתונים בכל יום פרסמו מדורי ברכות ללא הרף, ומודעות נמכרו ללא הפסקה, לרוב בשוטף פלוס ששים. המוכרנים לא נחו לרגע, כל אחד בסגנונו שלו. בקול של חדר מיטות, בסגנון צבאי, עם סיפורים מהמשפחה, עם בדיחות כפייתיות, בשיחות שלא היתה להן מטרה אלא להוביל לרגע של רישום פרטי האשראי של מזמין המודעה. בדרך לשם היה צורך לעבור עשרות "אנחנו לא מעוניינים" או "כבר בירכנו אותו בשנה שעברה". מדי פעם היה אחד המוכרנים מזדקף במקומו, מתרגש: "כן, אז שישה אינץ'? בסדר. בסדר. כמה? בסדר. כמובן" וכולי. טבעת מוכרנים קטנה היתה נוצרת מסביבו, והם היו סחים זה לזה "שישה אינץ'!". כוכב נוסק בשמיהם שהיו זרועים מודעות שני אינץ' ננסיות שהמשלם התעקש להכניס בהן את הלוגו שלו, אבל שיהיה קריא, ומספר טלפון להתקשרות.

לא אהיה אחת ממוכרני הטלפון, הבטיחו לי – כמוהם מחפשים תמיד, אבל המשרה שהתפנתה היתה של מי שתארגן להם את הרשימות. "תופרת פרויקטים", שמחפשת ומוצאת עילות למדורי ברכות חדשים. שמחתי, כי ידעתי שאני גרועה במכירות. ישבתי בחדרון עם קירות זכוכית הצמוד לאולם המכירות, והמשכורת היתה מצוינת פלוס אחוזים. מדי יום היו מביאים אלי את כל העיתונים ואני הייתי שותה קפה חלש מדי, כהרגלי אז, סורקת את כולם ומרגישה נפלא, כי היתה לי משכורת בסיס. לפעמים היתה העין נתקלת במדור ברכות שארגן עיתון אחר למישהו שלא חשבנו עליו – איי! אותם פספסנו! לא נורא, הם בטח עשו המון כסף, וגם אנחנו נעשה, קדימה. בשורות הנידחות של העמודים הכלכליים הייתי מוצאת דיווח על חברה שעומדת לחגוג ארבעים להיווסדה, או על מינוי חדש במשרד סגן הסמנכ"ל של רשת כלשהי – והנה נושא למדור. היה צורך להתקשר לחברה ההיא, להציג את הרעיון ולקבל מהם בפקס רשימת טלפונים של כל מי שייכנס במצור ויתבקש להשתתף במדור הברכות שלהם. את מספרי הטלפון, הבטחות מעורפלות לעמלה, הייתי מחלקת שווה בשווה, ככל יכולתי, בין המוכרנים.

המוכרנים שנאו אותי שנאה פשוטה. גורלן של מודעות האינצ'ים היה תלוי בי. הם רצו רשימות ארוכות, עסיסיות, לא רשימות כמו "הספק של קוקה קולה בחור גבוה כזה (מספר טלפון), הספק של תנובה איציק משהו (מספר טלפון)". ספקים של קוקה קולה ושל תנובה אף פעם לא רצו להשתתף במדורי ברכות. "בלי להעליב, אני מחלק למאה ועשר חנויות כל יום, כן?". המוכרנים רצו רשימות טובות. רשימה טובה לא נמדדה באורכה אלא במחויבות של השמות בה ל"ברז לי" או ל"נוח רהיטים בע"מ" – שמות שיגיבו בשמחה לפנייה הטלפונית, שיפליגו מעל מחסום השני אינץ' (שטח מינימלי למודעה), שיוסיפו ויבררו על מודעת חצי עמוד. מדור סגור ומכור היה מתקבל בשמחה כמו בקבוק שמפניה שנפתח, ולמחרת כבר היינו רואים אותו בעיתון "שלנו", עיתון יומי גדול שסגר חוזה עם "מרקמים-כותרות". על חצי עמוד היו פרושים ריבועי מודעות כעורים בשלל צבעים זרחניים, בגדלים שונים. פרסומת שמי ששילם עליה לא רצה בה, מי שנהנה ממנה לא יזם אותה, ושאיש לא קרא חוץ מאתנו.

הממונה עלי, אתי במשרד, היתה בחורה בגילי שהוצנחה לתפקידה באותו האופן. היינו יושבות ומדברות על ספרים וסרטים ובחורים. פעם בחודש היינו מוזמנות לחדרו של המנכ"ל, המייסד והמנהל בפועל, וולף. איש קטן עם שיזוף מלאכותי, שהיה יושב זעוף פנים במשרדו החשוף ומקשיב לרשימת המדורים שהתפרסמה החודש. עם וולף היה אפשר לטייח, לברבר בירבורים, לתלות את האשם בחברה שהתחרטה ברגע האחרון וביטלה הכל. "טוב, תעשו את ה… זה. אני לא רוצה לראות… בסדר, אז תגמרו את זה… אה, שם". ישיבה חודשית היתה נמשכת לפחות שעה וחצי, ויחס הדיבור בה היה 90-10 לרעת וולף. מדי פעם היה נכנס לשם שחקן מליגה אחרת, אחד מהמוכרנים-הנוסעים של "מרקמים-כותרות", במוטת כתפיים רחבה ובמכנסיים מחוייטים, שהיה מקבל שיחות במשרד של וולף. "אהלן כבוד השר! (כאן היה מנמיך קולו) יוסי תכלת. זוכר אותי? אנחנו בשלבים סופיים של המוסף החגיגי פריחת הנגב" וכולי וכולי. על מוסף, ידענו, מקבלים כבר תשלום בעשרות אלפים. אבל לא רציתי להיות כמו יוסי תכלת. הספיק לי כך.

כיוון שלא ניתן היה לקרוא בשם לסיפוק של הצלחה ב"מרקמים-כותרות", התפנתה האפשרות להתמקד בתשלום. המשכורת היתה מצוינת ומעלה עבור בחורה ששכרה זה עתה את הדירה הראשונה שלה. צבע חרדל, שאינו הולם אותי כלל, היה באופנה אז ועדיין הייתי צעירה מכדי להבין באילו צבעים טוב לי להתהלך. הלכתי לקנות קרדיגן בצבע חרדל בבוטיק אופנה. המוכרת ששה לעזור לי, לקשור את הקשירה הנכונה, להחמיא. פתחתי גם תוכנית חיסכון בבנק ויצאתי לאכול בבתי קפה עם הממונה עלי, מזמינות עוד מנה למרות שכבר לא יכולנו לאכול עוד. אחרי הצהריים הייתי חוזרת לחדרי, קומת קרקע עם שטיח מעופש וקירות חרסינה, ויושבת בו. בבוקר הייתי קמה מרוטת בדידות ונוסעת למשרד בקו 9. מגיעה שוב לעבודה עם הקרדיגן בצבע חרדל, מפשילה אותו ומעלעלת בערימת העיתונים.

המוכרנים הטלפונים הלכו והתרבו, לא היה קשה להעסיק אותם, ואילו בעיתונים שהונחו על שולחני לא נמצאו עילות חדשות למכירה. הרחש העמלני במשרד המכירות היה מאבד מנפחו לפעמים, ומוכרן או מוכרנית שחיו מעמלות בלבד היו נכנסים לחדר עם קירות הזכוכית וקובלים "אין לי מה לעשות". קחו את זה, הייתי משליכה להם רשימה ששרבטתי ברגע, אפילו בלי לקבל אישור, לא צריך אישור, אלה חגיגות חמישים שנה לעיירה בגליל התחתון או חניכת קטע חדש בטיילת. הטיילת היא של כולם, אספתי את רשימת כל בתי העסק באזור, מי שירצה ירצה, קדימה. אבל הם היו מקבלים את השמות הספורים בכתב היד שלי וחוזרים אחרי רגע, "זה לא מכיר אותו, זה יצא, ההוא בכלל טעות במספר, אין לי מה לעשות". "את שומעת? אין לי!", היתה חוזרת ואומרת בחורה תוקפנית, כהה ויפת פנים, בחולצת פאייטים. "אני לא יכולה לעבוד ככה", היתה אומרת אישה כבת חמישים שהתלוננה תמיד על חיי הנישואין שלה. "מה אנחנו אמורים לעשות בהפסקות?" היה אומר בחור בגילי עם מכנסי "פנסים" אופנתיים וג'ל בשיער. גם כשלא היו נכנסים למשרד היו יושבים ומביטים בי דרך קירות הזכוכית, תפוח וסנדוויץ' מולם והם זוממים זה עם זה. אחרי דקות אחת מהם היתה נשלחת אלי שוב: "נו?". "שנייה", הייתי מסמנת בידי. אחזתי בכוס הקפה שלי, התקפלתי מעל ערימת העיתונים המשומשת, טמנתי בה את ראשי. "כבר מוכנה", הייתי מסמנת להם, "תחכו רגע". התפללתי שהאדמה תיפתח או שהמשביר לצרכן יחגוג יובל.

"מרקמים-כותרות" נסגרה בבת אחת, בהודעה על פשיטת רגל. זה הפתיע אותנו – ידענו שמחלקת המכירות בטלפון מקרטעת, אבל בכל זאת סברנו שיוסי תכלת הכניס לחברה הון מספיק. כעת הסתובב יוסי תכלת במשרד, להוט ונמרץ מאי פעם, ולא הפסיק לדבר. מובילים הגיעו לארגן את הרהיטים. האישה עם חיי הנישואין, הצעירה התוקפנית, הבחור האופנתי, נדו כולם לעצמם בלי שמחה ובלי דאגה. היה להם לאן ללכת: למחלקת מדורי הברכות של העיתון המתחרה. איש מהם לא דיבר אתי עוד, תמו העילות לזה. הצטערתי כי רציתי בכל זאת לדעת מה עלה בגורל חיי הנישואין של אותה אישה. וולף הזמין אותי ואת הממונה לשיחת סיכום, מסר לנו צ'קים ואמר "אז, אה.. ב-זה". ערימת העיתונים עדיין הגיעה באותו הבוקר, מישהו שכח לבטל את המנוי. לא נגעתי בה. "בואי נחגוג ביטבתה בעיר", הציעה הממונה עלי. הלכנו לשם והזמנו אומלט פטריות וסלט יווני ולחם אפוי במקום ופשטידה מוקרמת ושתי עוגות שונות לקינוח והפוך אחד ועוד הפוך אחד ואכלנו עד להתפקע.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: