במעיכה

אי אפשר להתחיל, זה הכלל שקבעתי, אי אפשר להתחיל לפני ששני הילדים נרדמו. רק אז אני יוצאת למרפסת ומציתה לי אחת. מקסימום שתיים. בתוך עציץ ריק נחבאת חפיסה של הסוג האהוב עלי עם מצת ומאפרה. זו פינתי ביקום המקביל.

היקום מקביל לגמרי: בצהריים גרר הגדול את מחשבו למרפסת וישב שם, הביט לכאורה הישר לתוך החפיסה שבעציץ, התלונן על עוצמת הקליטה של המודם, ולא חש בדבר. לפעמים מתנדנדת המרפסת שלנו מרוב סמיכות האוויר. ביום שוטפים אותה גלי האלקטרומגנט והדרורים נכנסים לבדוק מה חדש; בלילה מסתיר העשן את המסכים הדלוקים בחלונות השכנים.

אז לפני חצות אני שואפת עד החצי ושותקת, מועכת קצת ואז נכנסת לישון. ככה הסוד הקטן שלי מכסה על הסוד הגדול. אם אתפס, אפליג בפרטים הבלתי חשובים של הסוד הקטן (איפה קניתי, כמה זמן זה נמשך) וכולם יחשבו שסיפרתי הכל. אחרי ארבעים ושבע שנה אני כבר סוף סוף מכירה את נבכי נשמתי הפתיה, מכירה כל כך טוב עד שלפעמים מרפה ומניחה לה לטפל בתסבוכת לבד. היא מכבה את עצמה במעיכה נחפזת ונחה – מחר עוד יום עבודה. אני כותבת את כל זה כאן כדי שתחשבו שגם אתם הייתם בסוד העניין.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עודד  On 9 באוקטובר 2015 at 8:10 am

    אביבית תודה;

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: