שומשום

ככל שהילדים מצוננים יותר אני אוכלת יותר, זועפת יותר, מתגנבת החוצה תדיר. שוברת את הגב על פרנסה כדי לממן עוד ועוד טישיו עם אלוורה – סעיף הצריכה הגבוה ביותר בביתנו בשבוע האחרון, אחרי חשמל.

לכבוד יום המשפחה אמרתי לבני "אתה חזק ואני סומכת עליך שתתמודד עם זה שבחרת לא להכין שיעורי בית, ועכשיו זוז כבר".

לאור זאת גם יובן כמעט לגמרי מדוע עשיתי את העיקוף שעשיתי הבוקר, בדרך חזרה מחולון לביתי בתל אביב. זה בסך הכל כדי לא לעמוד בפקקים בכניסה לעיר, אמרתי לעצמי, אבל זה היה סתם כדי שלא אצטרך לנסוע ישר לגמרי ולהגיע רגיל. עברתי מול הרחוב החולוני שגדלתי בו (נראה נידח וצר מאי פעם) ואחר כך מול הרחוב החולוני שהייתי באה אליו לבקר כבוגרת (ללא זיכרונות כמעט). פניתי שמאלה ונכנסתי דרך השכונה, שכולה רחוב ראשי מתעקל ומתחבר לעצמו, עם ענפי רחובות קטנטנים מתפצלים ממנו. תל גיבורים. לקראת סוף העיקול הבנתי שמכאן אין דרך אחרת לצאת – מה שידעתי גם קודם, הלא נסעתי שם שנים – אמנם השכונה לא שבלולית כמו קרית שלום אלא בצורת תנוך אוזן שמאל, ובכל זאת אין לה מוצא אחר מלבד אותו רחוב שממנו נכנסים, רק 500 מטר דרומה.

כדי לעכב את הכניסה לפקקים בעוד חמש דקות עצרתי ליד מרכז מסחרי קטן. היתה שם חנות מצעים, שמתפקדת גם כמתפרה ומחסן. הבעלים שמח על הסיפתח והקפיד לרשום לי קבלה תוך שהוא מדקלם בקול את מה שרשם – חונה ליד הפתח בתשע בבוקר, קונה סדינים ויוצאת, היא ודאי מרשויות המס.

בתוך המאפייה הסמוכה, שאליה זממתי באמת להגיע, ליד הקופה, עמד גבר עגול פנים והתפלל בטלית ותפילין. הוא הניד אלי בראשו ללא מלים ואני הנדתי חזרה. אישה גרוזינית חייכנית לעסה בורקס בפה פתוח, כתובת קעקע זעירות על פרקי ידיה ופירורים מסביב. קניתי ממנה שני סוגי בורקס ובייגלך ענקיים עם שומשום, חמש בעשר. "תודה ובשורות טובות", אמרה לי.

ושוב, זה קרה פתאום אבל זה כבר קרה פעם, רציתי להשכים לשם כל יום, לקנות שם, לגור ולנוח. הרחק ממקום מגוריי האולטרא-מגה-משויף, עם הכריכים המעוטרים בחצי עלה חסה ב-19 שקל והמוכרים המאגניבים שמקפלים את החסה יפה, רומזים שצריך להשאיר להם את השקל-עודף כטיפ. ובה בעת ידעתי שאני כבר לא יכולה לגור שם. אבל גם כבר לא כל כך היכן שאני גרה היום.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ורד נבון  On 11 בפברואר 2016 at 2:07 pm

    אהבתי והזדהיתי. ציירת יפה את המקום, אני מכירה את העיקול הזה, בפעם הקודמת שביקרנו שם החלפנו מסכות מגן בבית הספר, וטיפסנו בגבעת הפילבוקס. האמת, כשבאתי ליפו שמחתי כי הקצב האיטי הזכיר לי קצת את תל גיבורים. אבל אחרי שנתיים פתאום נהיה כאן שיינקין בלי הפסקה. מצד שני הים נשאר פחות או יותר אותו ים, והקרבה אליו היא יתרון. גם אני כבר לא כאן ולא שם, אבל נדמה לי שאצלי זה פגם מולד.

    • Avivit Mishmari  On 11 בפברואר 2016 at 3:44 pm

      תודה, ורד! המקום שחניתי בו הוא צדדי עוד יותר מהעיקול… וכן, לא כאן ולא שם, אולי הגיע הזמן להודות שזה לא באג אלא פיצ'ר.

      • ורד נבון  On 11 בפברואר 2016 at 4:24 pm

        צודקת, לא באג, מאפיין מבחין. 🙂

  • anatlevin12  On 15 בפברואר 2016 at 7:48 am

    כל כך מזדהה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: