חמאה

בכל משפחה יש גופה מוטלת באמצע החדר, או לפחות יושבת על כיסא קטן בפינה. כשנזכרים בהן נושאים אותן ומטפלים בהן היטב, כמו בבדיחות המשותפות. הבדיחות הן התרכובת הממשיכה לקיים את החומר האורגני המת, אחרת היה מתפורר כפוחלץ שלא עלה יפה. יחיאל, שהיה הדוד שלנו, ישב אתנו פעם במונית ספיישל, ישב וסיפר ארוכות: אני לא אוהב חמאה, זה כבד לי, זה לא לגוף שלנו חמאה, יש באירופה חמאה צהובה שרק מהריח שלה בנאדם רוצה להקיא. הדיבור שלו במונית נמשך ונמשך, ודאי דיבר לא רק על חמאה, אולי גם על חסכונות וחשבונות והסעות של העבודה, אבל את החמאה קל לזכור. עשרים שנה אחרי שיחיאל מת עוד משננים אותו אצלנו ומתפקעים מצחוק: בנאדם רוצה להקיא, חי-חי, רק מהריח שלה. הבדיחות מהדקות היטב את העור המשומר, הממולא – יחיאל מת ואשתו מתה וגם בן אחד מת להם בחייהם, וזה שמספר תמיד את הבדיחה על יחיאל כבר חולה יותר שנים מאשר הוא בריא. אבל הפוחלץ מתנוסס כבר, בטירת שניים וחצי חדרים בעיר בינונית, ולא יורידו אותו. מפעם לפעם נותנים לו טיפול תקופתי וכולם מתפקעים מצחוק על החמאה הצהובה. ואז, בשטף השתיקה שבין פרצי הצחוקים, נאנחים ולא מזכירים את הדבר הנוסף ההוא.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • theonefromkovna  ביום 9 ביולי 2016 בשעה 11:21 am

    קראתי, אביבית
    וכנראה כעת הוא עבורי רגע של שטף שתיקה
    אולי יבוא לו פרץ צחוק
    מתישהו
    עד השטף הבא
    של השתיקה

  • אלקון שרית  ביום 9 ביולי 2016 בשעה 2:02 pm

    במשפחה שלנו, אין חמאה. אולי הם עוד זוכרים את העולם בו החמאה היתה כל כך יקרת ערך, שלעולם אין לטנף אותה, אפילו על דרך המטאפורה. לכן הסיפורים אצלנו נערמים זה על זה כמו כביסה מלוכלכת, ששומרים סגורה ומסוגרת בבית. או ככה חושבים לפחות. שכבה ועוד שכבה ועוד אחת, עד שמגיעה איזו בת סוררת ודורשת בצרחות לאוורר הכל. ואז מנסים להסות אותה במילת הקסם: השכנים. פעם המילה היתה משתיקה אותה, כאילו תחבה גרב מטונפת לפה. ובכל זאת ביציאתה מהבית היו מבטי השכנים דוקרים אותה בדרך למכולת השכונתית. לרגע הבת הסוררת משתתקת שוב. ואז נזכרת: היא כבר לא גרה כאן יותר.

    נהדרת החמאה שלך.

  • talila  ביום 9 ביולי 2016 בשעה 4:01 pm

    אהבתי את הטירת שניים וחצי חדרים. זה כמו עוגב החרובים של לסקלי?
    ובכלל, טקסט חזק.

טרקבאקים

  • מאת מיד אחרי ההלוויה חזרנו שוב | כותבת מוחקת ביום 19 באוגוסט 2017 בשעה 9:12 pm

    […] מיד אחרי ההלוויה חזרנו שוב. ושימות מי שאומר שלא אהבנו מספיק את דוד יחיאל. חיבבנו אותו מאוד. קשה היה לא לחבב את העיראקי הזקן שהיה מתלונן כל הזמן על ריח של חמאה צהובה. […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: