חמאה

בכל משפחה יש גופה מוטלת באמצע החדר, או לפחות יושבת על כיסא קטן בפינה. כשנזכרים בהן נושאים אותן ומטפלים בהן היטב, כמו בבדיחות המשותפות. הבדיחות הן התרכובת הממשיכה לקיים את החומר האורגני המת, אחרת היה מתפורר כפוחלץ שלא עלה יפה. יחיאל, שהיה הדוד שלנו, ישב אתנו פעם במונית ספיישל, ישב וסיפר ארוכות: אני לא אוהב חמאה, זה כבד לי, זה לא לגוף שלנו חמאה, יש באירופה חמאה צהובה שרק מהריח שלה בנאדם רוצה להקיא. הדיבור שלו במונית נמשך ונמשך, ודאי דיבר לא רק על חמאה, אולי גם על חסכונות וחשבונות והסעות של העבודה, אבל את החמאה קל לזכור. עשרים שנה אחרי שיחיאל מת עוד משננים אותו אצלנו ומתפקעים מצחוק: בנאדם רוצה להקיא, חי-חי, רק מהריח שלה. הבדיחות מהדקות היטב את העור המשומר, הממולא – יחיאל מת ואשתו מתה וגם בן אחד מת להם בחייהם, וזה שמספר תמיד את הבדיחה על יחיאל כבר חולה יותר שנים מאשר הוא בריא. אבל הפוחלץ מתנוסס כבר, בטירת שניים וחצי חדרים בעיר בינונית, ולא יורידו אותו. מפעם לפעם נותנים לו טיפול תקופתי וכולם מתפקעים מצחוק על החמאה הצהובה. ואז, בשטף השתיקה שבין פרצי הצחוקים, נאנחים ולא מזכירים את הדבר הנוסף ההוא.