ששששש

כן, חמש פעמים שי"ן. ולמה לא? סוף סוף קצת שקט שהצדיק קימה מוקדמת בבוקר חג זה. שקט הוא מצרך נדיר כאן. שמתי לב שאני מרבה לגעור בילדיי "שקט!" "שתוק שנייה!" כשבעצם הם לא מקימים רעש יוצא דופן באותו הרגע. מה שהם כן עושים, זה לייצר קולות אנושיים שמסיחים את דעתי ומסבים את תשומת לבי. פשוט, מפריעים לי לחשוב. לא האוזניים מתלוננות על הדציבלים, אלא המוח מתלונן על השיבוש. מול מכסחה חשמלית של השכנים או סמי-טריילר שנכנס לרחוב לא הייתי מתרגזת ככה, כי בעדם המחשבות עדיין בוקעות. אבל מסך המילים שהילדים מייצרים, זה כבר בלתי עביר לרעיונות שמבקשים לצאת. ומצח מלא רעיונות כלואים זה לא טוב.

לכן, מה שבאמת הייתי צריכה לומר לילדיי זה לא "שקט" אלא "אל תפריעו לי להמשיך את הרעיון שהתחלתי ב-2015". אמנם הם מסוגלים להבין ולנהל את המושג "הפרעה" בטווח הקצר בלבד, בפרקים של שעות וחצאי שעות, ואין להם עדיין מושג על בישול אטי קוגניטיבי שמתבצע בכמה סירים במקביל. בכל זאת, לאור התובנה הזו, התחלתי לבקש מהם "תרעישו בחדר השני". זה עובד בערך: אני מצליחה איכשהו לבצע משימות שהתחלתי או לתכנן משימות חדשות טוב יותר. לפעמים רק לרשום אותן לעצמי בפתק קטן ולהמתין. ולחלום על חופשה בטוסקנה, שזו החופשה הזולה ביותר כרגע כי היא במחשבות בלבד.

מה טוסקנה עכשיו? לו הייתי מוטלת אל אי שומם (לא מספיק שיהיה בודד! על אי בודד יכולות להסתובב חבורות של ילידים ולעשות רעש), האם הייתי מצליחה לחשוב את כל מחשבותיי? לאפשר למחשבות חדשות להיווצר? ולהביא חלק מהן לכלל פעולה? תמיד אני במיטבי כשנוצרת מתכונת פעילות מתונה עד גבוהה, רצוי רב-תחומית. כן, תלונה בנוסח "הכביסה במכונה כבר שעתיים ולא גמרתי להכין מסמך חשוב ואם לא אזדרז אאחר לפגישה" לרוב מטעינה אותי ביכולת עשייה וירטואוזית. רק מה, עוד עשרה אחוזי פעילות כלפי מעלה ואני באפיסת כוחות. ועוד עשרה אחוזי פעילות כלפי מטה ואני נשמטת, בטוחה שיש עוד המון זמן לכל דבר ואפשר לנוח.

*

מצחיק – אני מנסחת פוסט אישי לבלוג שלי, אליו נכנס רק מי שממש רוצה להיכנס, ומציינת לעצמי שהטקסט מתמקד בעצמי בצורה מוגזמת. מה זאת אומרת מוגזמת – אין לי מקום אחר, בסדר? כמו שאמרה שרת המשפטים של אקוודור, יש לנו מערכת חוקים וצריך לשמור עליה, ובבלוג החוקים הם שמותר לי לדבר על עצמי כמה שארצה. גם כך אני מסתובבת כמו גברת עם שקיות. הלומת רעיונות משונים, משימות דחופות לביצוע וחוסר זמן קולוסאלי, אני פוגשת את חבריי לקפה ומרוקנת בפניהם כל פעם שקית אחרת. מפרטת את התוכן שלה פריט-פריט (חבריי צופים בסרט הנע הזה ברוב חמלה ובלי להניד עפעף). והן לא נגמרות, השקיות, שלא תחשבו. מאיזה קניון מחורבן מגיעות השקיות האלה? שמישהו יגיד לי פעם.

 

*

רגע, אל תסיטו את משאבי החשיבה שלכם לשם כי יש לי שאלה אחרת. האם שאלתם פעם עד כמה היה האופי שלכם שונה לו הייתם מקבלים חיים הרבה יותר גרועים? ומה עם חיים יותר טובים?  (אולי נדלג על שאלת היחסות של איכות החיים ונאמר רק "חיים שונים בפרמטר מהותי אחד לפחות"). ואני לא מדברת על מאבקים של שנות הילדות שמעצבים את הנפש, אלא על השפעת תנאי החיים המתמשכים של אדם בוגר. בחיים שונים מהותית – האם הייתם שומרים על האופי המעולה/מחורבן/ בינוני וסביר שלכם, או שמא החיוך שלכם היה מתרחב לכיוון אחר, הלב היה משנה צורתו, מחדד זוויות, מרחב הנשימה היה גדל או הופך חלוש ומפוחד? והשינוי הזה – האם היה הופך קבוע, עד כדי כך שהייתם בטוחים שנולדתם אתו? הייתם שוכחים את הנטייה שלכם לסלוח, או לנטור, או להציק, או להתעלם, ומייחסים לעצמכם נטייה הפוכה?

גם אותי זה מטריד לאחרונה (לכן מעניין שחשבתם על זה). אני שואלת באיזו מידה היה העולם צריך להיות טוב אלי כדי שאהיה אדם חביב יותר או פתוח יותר ואייחס את כל זה לאופיי המולד. לו הייתי זוכה לריפוד רגשי עוטף יותר במשך עשור או שניים בחיי הבוגרים, האם הייתי פחות חשדנית, פחות סגורה, נכונה יותר באופן קבוע לקלוט את צדם הרך של אנשים אחרים – אופן קבוע עד כדי כך שאייחס את זה לאופיי המולד? כי לא חוכמה לומר "אני עקשנית", נניח, ולהתהדר בזה כתכונה במקום כהתניה. כמה מתוך כל זה הוא תגובה פשוטה לסביבה?

ואולי בכלל אני מפרשת את הסביבה לא נכון? גם זה ייתכן.

מודה בלי צער: נכון לעכשיו, כבר ארבעים ושמונה שנים על האדמה, אין לי שמץ הבנה בפוליטיקה אנושית (במובן הרחב שלה). בכל זאת אני אמורה, בלית ברירה, להתערות בעולם סבוך זה של אינטרסים הדדיים ומרפקים לכל הצדדים. אבל התובנות שלי תמיד לצד ועל-יד, מייחסות מניעים מוגדלים או שוליים או כוזבים לאנשים אחרים, ואני מגיבה בהתאם באופן שגוי. משעשע לראות איך מיד כשנכנסים לאולם המראות המעוותות של הפוליטיקה, אפשר להפוך מסופר-חכמה לאווילית לגמרי. זה גם מלמד אותנו שאינטליגנציה היא מולדת ואילו אלגנציה – נרכשת. מה אפשר לעשות.

*

חשבתי שבפוסט הזה אכתוב על כמה שאלות בלי להתייחס לזו הגדולה הרובצת כאן, שלפעמים אני מאכילה אותה במשהו ולפעמים מרעיבה במשך שבועות, שתתפגר. אבל הנה קצת דיברתי עליה בכל זאת (לא אומר לכם איפה). זה טוב. כמו לסרק פרווה של דאגה ענקית. שום דבר לא מתיישר לגמרי, אבל באמת הגיע הזמן לקצת השרה עונתית. איזה שני קילו ירדו עכשיו.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עדה ק  On 17 באוקטובר 2016 at 8:04 am

    אהבתי את ההגדרה הזאת, אשמח לאמץ אותה:
    "ובבלוג החוקים הם שמותר לי לדבר על עצמי כמה שארצה."

  • ורד נבון  On 17 באוקטובר 2016 at 5:11 pm

    הו, יש לי כל כך הרבה מה להגיד בנושא הזה שלא יודעת מאיפה להתחיל… כלומר יש כאן ילד שלא נותן להתרכז אפילו בתגובה ראויה לפוסט. 🙂 בגדול אני מאמינה שבחרנו בדיוק בתרחיש שקרה לנו בחיים הללו והכל צפוי והרשות נתונה. למשל, אני מרגישה שעד הקיץ האחרון בחרתי בסביבה בה יש קונפליקטים, כי יש משהו מרתק ומאתגר בקונפליקט, לא חשוב מאיזה סוג. ההליכה על התפר מעצבת אישיות מורכבת ומרובדת. מאז ביקור בכרתים אני מרגישה שנגמלתי מזה, ואני מוכנה לחלוטין להתרחק מקו הגבול למקום הכי מוגן שבו אין דיכוטומיות ודיסוננסים ויש בו שלווה ושקט, פשטות והומוגניות. פוליטיקה תמיד תהיה בכל מקום, ואני משתדלת לא להיות באזור דמדומים אלא להביע דעה ברורה על סמך הנתונים שיש לי. אבל יש מקומות שבהם הטעויות לא יהיו קריטיות כל כך, למשל יהיה ויכוח אם לנטוע גפנים או תאנים, לא אם לגרש או לא פליטים מאזורי אסון.
    ברכות על פוסט מקסים, מעורר מחשבות ורגשות, על הכנות ועל היכולת להתמיד בכתיבה משחררת למרות כל הרעשים שמסביב.

  • amatztvua  On 17 באוקטובר 2016 at 6:09 pm

    היה כל כך שקט כשקראתי, שפשוט הוספתי עוד שני שש, במהלך המחשבות שעוררת. ד"א באותו מחיר עזבתי את טוסקנה שלך (היה שם צפוף) הצבתי את החלומות ב"פאקסי" אי יווני שאין שו שדה תעופה, וכנראה גם לא מעבורת לפיראוס, עכשיו אני עסוק בחיפוש דרכי הגעה, חושש שאתקע בזקינטוס, ועוד ישתנה כל האופי שלי. (פוסט נהדר, כבר אמרתי?)

  • Avivit Mishmari  On 17 באוקטובר 2016 at 7:57 pm

    תודה לכם! עדה, ורד, אמציה, שבאתם וקראתם והגבתם.

  • Riky Cohen  On 18 באוקטובר 2016 at 3:30 pm

    שאלות מעניינות. אני תוהה אם הייתי אדם יותר שמח ונינוח פנימית אם הייתי גדלה במשפחה אחרת. אם כי, יש מצבים שבהם אני תוהה, איך עם כל ניסיון החיים הזה, עדיין אני מגלה נאיביות מול אנשים ולא חשדנית מספיק. פוסט מעניין ומרגש.

  • איתן  On 20 באוקטובר 2016 at 3:45 am

    שלב 2, את עדיין בשלב 2, פחות ריח ויותר חומר יחשבו שלב 3, ואחריו שלב 4 – השלב הראשון למתקדמים שם הכל יותר ברור (עד כאב) הכל מורגש, בהצלחה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: