פטל 4 "צלילים" יצא לאור. וגם: זמן הדובה הקטנה

עדכון: כאן ניתן למצוא קישורים לכל ההמלצות, הסקירות והביקורות על הגיליון. 

*

כן, גם אני שפשפתי עיניים, ומסתבר שזה נכון – גיליון מס' 4 של כתב העת "פטל" יצא לאור. מוזיקה, קולות, רחשים וכל מיני סוגים של דומייה הם נושאי הסיפורים בו. הייתי מפרטת ומפליגה בשבחיהם אבל היה לי יום ארוך של הפצות ושינועים ולא בא לי להישמע כמו קומוניקט כרגע. זה בלוג, לא? כותבים אישי, ככה, מה שבא? אני רק יכולה לרמוז בעדינות ולדרבן אתכם לחפש אותו, בספרייה או בחנויות (והכי עדיף לקנות אותו באתר), וגם בפורמט דיגיטלי בחנות של בוקסילה, ועל הדרך לתמוך בספרות עצמאית. וכעת אכתוב פוסט.

*

הא, פוסט, זוכרים? פוסט! שריד לימים שבהם המבט הכתיבתי היה מופנה לכיוונים שונים שאינם אני. והעיסוקים הנפשיים התנמנמו ורק דרשו תיאור מפעם לפעם. והעיניים לא היו נעצמות בעשר וחצי בערב. השתנה לי השעון הפנימי איכשהו. בחמש אני כבר פוקחת עין, תוהה אם זה כבר שעון הציר הדרומי או שאנחנו עדיין בזמן הדובה הקטנה וצריך לכוון מחדש. היתה לי אהבה עמוקה שנסתלקה וזה מרגיש כמו עקירה. אז אפשר לומר שיצאתי לא מזמן ממחנה עקורים, כן, ואולי אף שהפכתי לשן הבינה שלי עצמי. ועדיין אני מחייכת לעולם ומתיישבת על כל ספסל היכן שאפשר לדבר עם זרים חביבים. כי אני מין טיפוס כזה, שהולך עם האוזניות ושומע מוזיקת פופ פנימית גם כשאין קליטה.

כן, החיים על מיאוסם הם בסך הכל קונספט משמח, כי אחרי הכל אין לנו ברירה אלא לחיות ולהחליט כל בוקר. וזאת למרות סבך הרגשות הקטנוני שלנו (שלכם), שכבר הוליד יצירות גאוניות וגם פשעי כלא איומים. ברור וידוע שלמרות כל הצרות אתם תסתדרו בסוף, כיונקים עם תכונות גנריות וכיצורים חד-פעמיים במערכת הגלקטית הספציפית הזאת, שלא ייוולדו שנית לעולם ושחייהם לא יירשמו בשום מקום מיוחד עם כלות הכל. עכשיו נסו לדמיין שביקשו מכם לתרום את רגשותיכם למדע. האם לא הייתם נותנים מיידית קילוגרמים של התעלות, של טינה, של בכייה מרוב יופי, וכורים אותם עוד ועוד? בדיוק כך. אז הנה אתם כבר עכשיו מצוידים במעבדה אישית, משאב למחקר טהור, מעיין נובע של חדשנות יזמית-רגשנית, סטארט-אפ אמוציונלי רב השראה. הוא מוזן תמידית ממיטב הלהיטים ברדיו, משיחות עם מכריכם תועי הדרך, מזיכרונות שהתעוותו בדרך ומקבלים משמעות משתנה בכל שבוע, ועוד שלל מקורות מפוקפקים. אבל אני רוצה לסגת עכשיו מכל הרציונליזציה וההסבריזציה הזאת ופשוט לומר: לב פתוח זה טוב, זה טוב.

Comments are closed, but you can leave a trackback: Trackback URL.
%d בלוגרים אהבו את זה: