שייח מעביר כישופים (סיפור)

יימח שמו העמוד הזה, שהיה עומד בפינה של רחוב הראשונים. ודווקא בפנייה ימינה, שיותר קשה לראות מה קורה מאחורה. כל פעם הייתי עושה רברס, חוזרת מטר, עושה רברס חוזרת מטר, ובכל זאת עולה על העמוד הזה. העירייה כבר הפסיקה לתקן והוא המשיך לעמוד עקום וכל פעם התעקם עוד קצת.

וכל פעם שהייתי עושה את הסיבוב עם המשאית, זכריה היה עומד ומסתכל עלי, קורץ לי, קחי עוד ימינה בובה. הייתי מחטיפה לו עכשיו ככה שלא יוכל לזוז יותר, עם הבובה שלו. גם ככה לא קל להיות נהגת אחת מתוך עשרים נהגי משאית. את כל הסיבובים אני לוקחת ואת כל הרברסים אני עושה בקלות, רק פה בפנייה מרחוב הראשונים לרחוב אבא ברדיצ'ב העמוד מתכופף כל פעם מחדש.

והפרויקט הזה שעובדים עליו, השיפוץ הזה ברחוב אבא ברדיצ'ב, לא נגמר, פשוט לא נגמר. לדיירים היה סכסוך עם הקבלן או משהו, הסכימו בלי מרפסת ובסוף יצא עם מרפסת, לא ברור לי. המשיכו לבנות וכל פעם היה צריך להביא עוד חומרים שלא הסכימו מראש. זה לא החומרים שלנו, לא הכסף שלנו, אבל עוד הובלות ועוד הובלות. די, נמאס לראות את הפרצוף של גורי המנהל עבודה שם, נמאס לראות את החולים מהמרכז שיקום מסתכלים עלינו כמו סרט עם הפיג'מות שלהם. נמאס לשמוע את הבדיחות של זכריה "אסנת לוקחת את הרברס רק אם יש ביטוח צד ג'". נמאס להגיד לו שאני אסתדר לבד כשהוא מציע לי להחליף אותי בהגה. דפוק אחד. ופעם אחת ראיתי את זכריה עומד עם אלון ושישא הטמבלים, ושלושתם מסתכלים עלי מזיעה, עומדים ככה עם הידיים בכיסים. לא יודעת מה היה יותר מעליב, שיוציאו את היד מהכיס ויכוונו אותי דווקא להיתקע כמו שהיו עושים בהתחלה, או שישאירו את היד בכיס ויצחקו ככה.

ככה זה היה חודשיים בפרויקט המסריח הזה, וכל פעם האריכו לנו אותו בעוד שבועיים, עוד שלושה שבועות. אחר כך קפצה אלי חברה פעם, לינה (אלינה לשעבר), באה לספר על הגירושים מבעלה. שמעה אותי מתלוננת על זכריה ואמרה לי: תיזהרי ממנו זה, הוא בטח עשה לך עין הרע. דפקתי ביד על המצח ואמרתי: ריבונו של עולם, איך לא חשבתי על זה. ובדיוק אז היתה מודעה במקומון חולון בת ים, של שייח מעביר כישופים. כישופים זה גם עין הרע? בטח גם עין הרע. אז אמרתי, נלך נראה מה יהיה.

השייח גר בחולון והיה צריך לקבוע אצלו, הוא לא בא לבתים. עונה רק בווטסאפ. אז קבעתי ולקחתי את המשאית לרחוב צבי ש"ץ, רחוב צר כמו ואזה של צרפתים, וחניתי כמו גדולה. עליתי שלוש קומות לבית של השייח והוא פתח לי את הדלת. ובדלת אני רואה: ג'ינג'י קטן עם מלא שיער ג'ינג'י על כל הראש, עם תליון חמסה, עם מכנס גברדין מתרחב כזה, שעומד לו צמוד על המותניים כמו ערס שהולך למועדונים. עם פאות לחיים בצדדים כמו באהבה ודעה קדומה. יותר נמוך ממני שזה לא להאמין, כי אני לא גבוהה. ורזה-רזה-רזה. הוא ראה את הפרצוף שלי ובטח היה רגיל לתגובות כאלה, אז לפני שאמר שלום הוא אמר: אל תסתכלי בקנקן, בוקר טוב.

בסלון שלו הכל היה מלא מסיכות ותמונות אפריקאיות כאלה אבל הוא אמר שזה מאוסטרליה. פרצופים תלויים על הקיר ומסתכלים לשום מקום, במדבר, עם קיסם באף. וביניהם מלא חמסות, אולי עשרים חמסות בכל מיני צורות וכל מיני גדלים. הוא נתן לי מגבת רטובה – לנגב את הידיים מהאנרגיות, הוא אמר. אמרתי לו: אני דווקא הבאתי לך אנרגיות טובות!

צחק. רצה לתת לי מיץ תירוש, הביא כוס. לא רציתי. אמרתי לו: קודם כל אני רוצה לשמוע איך זה הולך, התהליך. אנחנו עוד לא בתהליך, הוא צחק, וכשהוא צוחק כל הפרצוף שלו מלא קמטים של צחוק כמו מסכה מגומי. אמר: אני רוצה קודם כל לשמוע ממך מי פגע בך. אמרתי: אני, בי לא יכולים לפגוע, רק לנסות. אבל סיפרתי לו על זכריה ושישא ואלון וכולם, ועל העמוד העקום. עכשיו הוא נהיה רציני כזה, שואל שאלות כמו מכונה. שאל קודם כל מה השם שלי ומה שם אמא שלי. אמרתי לו.

כמה זמן את נהגת? בכללי, לא רק שם.

שתים עשרה שנה מהרשיון ג', אמרתי לו.

וכמה זמן את שם?

חמש שנים. בדיוק החודש חמש שנים, אני יודעת כי התחלתי כשאבא שלי נפטר.

זיכרונו לברכה. ואת רוצה להיות נהגת כל החיים שלך?

בטח, זה הכייף שלי. בנהיגה אני נרגעת. תן לי רק על הכביש.

והאנשים האלה, עובדים אתך חד פעמי או קבוע?

קבוע, קבוע, שייחנקו, זה אותה חברה.

עכשיו הוא הביא פתקים צבעוניים של משרד. רצה שאכתוב את השמות שלהם על פתקים, כל אחד בפתק נפרד. בהתחלה רעדה לי היד לכתוב זכריה ושישא ואלון, זה היה כאילו אני יולדת אותם אצלו והם עומדים בסלון. אבל כל הסלון היה מלא פרצופים אוסטרליים שחורים, והם בטח עובדים לטובתו, ככה חשבתי, הם כבר היו שמים עליהם את העין בחזרה. כתבתי והוא קיפל קטן-קטן והביא בקבוק קולה קטן ריק נקי, ושם את הפתקים בפנים וסגר.

עכשיו יש לנו חמש דקות לחכות, לפי החמש שנים, כל דקה שנה. אז בינתיים אני רוצה שנשתה ביחד יין ותספרי לי מה את עושה כל יום אחרי שאת חוזרת מהעבודה.

לא רציתי מיץ תירוש. אמרתי לו: מה אני עושה, מה? הולכת לספא? אני רואה טלוויזיה, מדברת עם חברה בטלפון, מה יש לעשות.

נשואה? ילדים?

לא. לא יצא.

לא נורא. חשבת להתפטר מהחברה הזאת ודי?

בטח, אלף פעם חשבתי. נבלות.

טוב – עכשיו הוא הסתכל בשעון ככה, כאילו עברו חמש דקות. ודווקא לי היתה הרגשה שלא עברו. אבל הוא הסתכל ואמר: את לא רוצה לשתות את היין אז רק תגעי בכוס. תקחי את המפתחות של המשאית באותה יד, ותשימי את היד על הכוס דקה שלמה.

שמתי את היד. כל זה כשאנחנו יושבים על הספה ככה. ואז הוא לקח את הכוס ולקח משפך שהיה לו מוכן שם, ושפך את המיץ לבקבוק של הקולה. נהיה משהו מגעיל בפנים עם הפתקים.

קחי את הבקבוק ושימי ליד הפה שלך, אבל לא לגעת בשפתיים בשום פנים ואופן.

עשיתי מה שאמר.

ועכשיו תגידי, בלי לגעת בשפתיים אבל ישר לתוך הבקבוק: מימיני מיכאל, משמאלי גבריאל, מלפני אוריאל, מאחורי רפאל ועל ראשי שכינת אל.

אמרתי למרות שהתבלבלתי פעם אחת אבל אמרתי. ואז מה אומר לי השדון הזה? תגידי עוד פעמיים. אמרתי עוד פעמיים.

תקומי.

קמתי. ועומד ככה הג'ינג'י הקטן, מגיע לי עד הכתף, מנקה ככה את הגרון, ואומר לי בקול הציפציף שלו: עכשיו את, זוהרה בת פוריה, לכל מקום שתסעי, עם המשאית ובלעדיה, את מוגנת, אין יותר עמודים, את שומעת? יש מלאכים. הם יכוונו אותך.

כמעט צחקתי אבל החזקתי.

תגיד, אתה יכול לבדוק שזה הם באמת עשו עלי עין הרע? כבר חשבתי, אולי אני נהייתי עווארית או משהו, הלך לי החוש כיוון?

אני לא יכול לבדוק – אני יכול לתת תרופה הגנתית. ככה אמר. ואז אמר: זה שלוש מאות שקל.

פתאום נהיה לי חבל וכואב בכיס, הרי כאלה הוראות היה יכול גם לתת לי בטלפון מהבית. אמרתי לו: אני יכולה לשאול אותך גם משהו? למה אתה אומר שאתה שייח? אני חיכיתי לערבי כזה גדול, שייח אמיתי.

צחקתי וגם הוא צחק אבל מיד נהיה רציני כזה. ואז הוא אמר: אני לא השייח, אני רק עוזר לו עכשיו.

ואיפה השייח?

הוא לא בדיוק שייח, אבל בואי, הוא אמר לי, תראי. הכניס אותי לחדר קטן מחניק בלי מזגן, ושם על מיטה קטנה כזאת של ילדים, ישן איש ענק. שוכב על הגב, כהה כאילו בא מאינדונזיה, עם שפם ענק, עם חולצה לבנה כזאת עם מלמלות. ישן עמוק, רואים איך הבטן הענקית שלו עולה ויורדת עם הנשימות.

הג'ינג'י סימן לי לצאת ויצאנו מהחדר.

אז אתה עובד בשבילו? הוא אומר לך מה להגיד?

אני יודע לבד מה להגיד.

אתה קורא מחשבות? עוד לא נתתי לו את הכסף. הג'ינג'י עשה לי שששש והרחיק אותי עוד יותר לתוך הסלון.

אל תעירי אותו! קודם לא האמנת כי לא ראית שייח. עכשיו ראית שייח ואת לא מאמינה.

תגיד רגע, אתה מה זה בסרט! מה שייח עושה פה בחולון על המיטה?

ומה את עושה בחברת משאיות? כל אחד ומה שהוא יכול. אני מכיר אותו הרבה זמן, לא היה לו מה לעשות. אם לא אני נתתי לו רעיונות ונתתי לו דחיפה, לא היה מגיע לשום מקום. שלוש מאות שקל בבקשה.

שילמתי וירדתי ונסעתי משם. בלילה לא ישנתי אלא בכיתי והתהפכתי, אמרתי שלוש פעמים מימיני גבריאל משמאלי מיכאל, וידעתי שהג'ינג'י לקח ממני סתם שלוש מאות שקל. או שראיתי את השייח פעם בטלוויזיה, אולי בעצם במופע יום העצמאות ראיתי אותו. אולי לא.

באתי לעבודה למחרת בבוקר והייתי צריכה לקחת את הסיבוב ימינה. אמרתי לעצמי: תסתכלי טוב על העמוד הזה, דפקת אותו אתמול, ושלשום, דפקת אותו מאה פעם, אפילו העירייה מסכימה לך. נסעתי עוד חצי מטר קדימה. צעקתי: זכריה! הוא הסתכל. ואז עשיתי רברס.

 

 

 

 

 

 

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: