מיד אחרי ההלוויה חזרנו שוב

מיד אחרי ההלוויה חזרנו שוב. ושימות מי שאומר שלא אהבנו מספיק את דוד יחיאל. חיבבנו אותו מאוד. קשה היה לא לחבב את העיראקי הזקן שהיה מתלונן כל הזמן על ריח של חמאה צהובה.

בהלוויה עוד תמכנו, נרי ואני, באמותינו, האחיות המתאבלות. ויחד אתן גם המשכנו משם לבית של דוד יחיאל, שם ישבה דודה שרה וסודה היתה על כל הסנטר שלה. פני ירח רטובות מכוס סודה קריסטל שנמזגה בידיים רועדות ונשפכה על חולצתה. היא לא טרחה לנגב וישבה כך, מול המאוורר, סיפרה לכולם כל מה שנכתב בתיק הרפואי של יחיאל. רק אז למדתי שהיא מתנגדת לתרומת איברים, וששלחה את אחותה, אמא שלי, לחדר המתים, להרים את עפעפיו של המנוח ולבדוק שקרניות עיניו עודן במקום. "אחת – יש", הדגימה הרמת עפעף. "שנייה – יש", סימנה בידיה, מוחה סוף סוף את סנטרה, "רק אז נרגענו". כן, אמא שלי הלכה ובדקה קרניות, בחיים לא הייתי חושבת, אבל היא שיתפה פעולה ואולי גם יזמה. ביחד הן צוות מנצח.

שאר האיברים של הדוד לא צלחו לתרומה – ניזוקו מדי. שרה ישבה ופירטה מה הוציאו לו ומתי ובאיזה משלושת בתי החולים ביניהם התגלגל – "זרקו אותו!" – בוצעה כל פרוצדורה. בשלב מסוים הודו הרופאים שאין עוד הרבה מה לעשות, ובכל זאת המליצו להוציא עוד ועוד חלקים מהמעי בנוסף לטחול וללבלב ולבסוף שכב שם דוד יחיאל, כל גופו מרוקן ושקיות אוספות אותו פנימה והחוצה לכדי יונק מתפקד, וחדל להתלונן.

ישבנו והקשבנו לצידוקים של שרה על כך שחתמה על כל מסמכי הניתוחים האלה. נרי אכל ערגליות ודובשניות וקרקר זהב, תמיד הוא גרגרן כזה, בן דודי הכרסתני, ועכשיו היה עוד יותר רעבתן, בגלל השכול המשפחתי החדש. ילדיו עדיין היו בגן ובבית הספר, גרושתו תאסוף אותם אליה, כך הבטיחה, והוא חזר וגלגל את ההבטחה הזו באוזני כל מי ששאל, והוסיף שנשארו חברים. אני, שיריב שלי בחו"ל כרגיל, חשבתי שמזל שלא היה למנוח רחם. הסודה על החולצה של שרה התייבשה בינתיים. "אנחנו נפנה פה חדר-חדר", היא אמרה, "נסייד, שלא יחשבו שזה דירה של מת חס וחלילה".

קמתי והתמתחתי. "שהצעירים יביאו עוד שתייה", אמר מישהו. אבל משם הלכנו נרי ואני לא למכולת של בנציון אלא לחדר השינה של ילדותו, ברחוב ההררי ההוא, שלושה בניינים מהבית של יחיאל, שני רחובות מבית אמי השטוח. נעלנו פעמיים, עלינו על מיטת הנוער המוכרת וחזרנו שוב. וכמו לפני עשר שנים, חדרתי גם אני אליו באצבע אחת, כמו שרק אני ידעתי שהוא אוהב. אבל לא שאלתי אם עדיין רק אני יודעת את זה. מי שגמר אמר כרגיל "פוס". ולפעמים, בשביל הבדיחה, "ברזל אלוהים בידי", למרות שכבר שנים היא לא הצחיקה.

עכשיו שמחתי שיריב שלי בחו"ל כי שבועיים יאפשרו לי לתכנן איך לשמור ממנו מרחק לכמה זמן. בטח אחרי הגמירה הזו. עזות החיים, חשבתי, פרחים טרופיים פורצים כמו בהילוך מהיר של מצלמה. אבל פרחים הרי פורחים גם על נבלות. מה קרה בסך הכל, יהודי קשיש נאסף לבית עולמו ושני אחייניו מוצצים זה לזו את כל הפתחים, לראשונה אחרי עשור, מסלקים זה לזו קווצות שיער עם זיעה מן המצח. "נראה לך שהיית יכולה לחזור ליקנעם?" שאל נרי. ואני שבאתי עד שם, בסך הכל מרעננה בעצם, אמרתי "אין מצב". "אבל למה?" חזר ושאל, שוב העיקשות שלו, לא מתבייש לשאול, חייב לתת שמות לכל הדברים, דוחף וחושף, בדרך כלל בפה מלא לועס בצקים. כמה מאסתי בכל פעם בצללית העגלגלה הזו וכמה חיכיתי כמעט ערב ערב שתסיט וילון ותגיע אלי, בהתחלה בחדר הילדות, ואחר כך לפעמים אפילו בבסיס הסגור שלי, ובדירה השכורה.

אבל לדו-משפחתי שאליו עברתי עם יריב, נרי כבר לא הגיע. בגלל שהחלטנו שדי. בגלל בדיקת ההריון ההיא שיצאה שלילית בסוף, אבל היתה יכולה באותה מידה לצאת חיובית. היינו צריכים כבר מזמן לחזור לבית של יחיאל ועברנו במכולת של בנציון בכל זאת. לקחנו סודה בכמויות ורק זה היה קצת מצחיק בסופו של דבר. פעם אחת בטיול משפחות ביער השחור סיפר המדריך על פתגם מקומי: "בני זוג צריכים לראות, כל אחד מכפרו, את צריח הכנסייה של הכפר השני". אבל מה עושים אם הצריח אותו צריח, לא אמר.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ירון לונדון  On 19 באוגוסט 2017 at 9:54 pm

    נכון, היא משוררת טובה מאד ושתיקתה הממושכת עוד הטיבה עמה, אם לשפוט לפי השיר הפשוט והכן הזה שצבט את לבי. .

  • הלנה מגר-טלמור  On 20 באוגוסט 2017 at 9:12 am

    כמה, כמה שהתגעגעתי לטקסטים האלה שלך.

  • אורן כהן  On 20 באוגוסט 2017 at 11:56 am

    מה שהלנה אמרה, רק יותר חזק (:

  • הדר  On 21 באוגוסט 2017 at 10:47 am

    מתחילה לקרוא…מחזיקה אצבעות….
    ועם כל שורה-
    שלא יהיה מה שאני חושבת ש…
    שלא יהיה…
    שזה לא יהיה מה שאני חושבת שזה…
    מה שאני חושבת…

    בום

    איך לפעמים כל מה שרוצים הוא כל מה שאסור הוא כל מה שהכי נורא
    הוא כל מה שאומרים שהוא הכי נורא

  • ארנון  On 21 באוגוסט 2017 at 5:02 pm

    מתנה מפיית השיניים מתחת לכרית בבוקר.
    נו טוב, ערב ולא בוקר, קורא רסס ולא כרית,
    אבל המתנה {@

    • Avivit Mishmari  On 21 באוגוסט 2017 at 8:15 pm

      ואפילו לא היית צריך להשיר/להשאיר שן בשביל זה 🙂 איזה כייף להיפגש פה.

  • גמל תפוזי  On 21 באוגוסט 2017 at 7:37 pm

    איזה אומץ, תודה רבה

  • Avivit Mishmari  On 21 באוגוסט 2017 at 8:13 pm

    ותודה לכם! זה באמת משמח לשמוע.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: