ג'ונסון 38 (פרק מטיוטת רומן בכתובים)

 

אין עוד תירוצים, לכתוב, לכתוב! מישהו חייב לספר את זה. ואני האדם הכי פחות מתאים לספר את זה, מסיבות שאסביר בהמשך; אבל אם לא אני אז מי – ג'ונסון? אמנם, על פי הצדק, אם מישהו חייב לשאת בסבל של העלאת כל הדברים על הכתב, הרי זה ג'ונסון, שכל הדברים החלו לקרות בגללו. בגלל שיום אחד בא אל דירתי, התחיל לקרוא לי "יהלום" וניסה לקנות ממני את רוב שימושיו של גג הבניין. כן, הדברים החלו להתגלגל מיד לאחר הניסיון המגוחך של ג'ונסון להסוות את התוכנית שרקם: לבנות יחידת דיור על גג הבניין ולרדת לחיינו, הדיירים. להעיק עלינו בעציצי בטון כבדים ליד הפרגולה שיציב שם, להחריש את אוזנינו בחינגות בערבי שבת ובשלושת הרגלים, ולייגע אותנו בהאזנה לטיפוסים הקולניים של בני החמולה שלו לקומה הרביעית. אין פלא שכדי לסכל את תוכנית הרפאים של ג'ונסון, שבה היה הגג קורס מעודף מתגוררים, התחיל המרוץ לתמ"א 38 אצלנו בבניין. ובלי המרוץ לתמ"א 38 הרי לא היה קורה דבר מכל הסיפור.

אבל צריך להתחיל מהיום שבו הוא נקש אצלי בדלת, ג'ונסון, איש עגול פנים ומרובע גזרה, שזוף מאוד, משקפיים במסגרת זהב על פניו וחולצה לבנה מכופתרת שלבש תמיד, חורף-קיץ. חיתוך דיבורו היה כשל מוכתר הכפר, אבל הוא לא הוכתר ולא היה שום כפר. "יהלום, אפשר להיכנס רגע"?

כן, אמרתי, בהפתעה אבל בלי יראה, כי בקלות יכולתי לכופף לו את היד מאחורי הגב עד שיתחנן שאפסיק. הוא נכנס וישב על הספה הזוגית הסגולה, שעליה ישבתי תמיד לבדי, ואני עמדתי.

"תשמעי, יהלום, אני באתי אליך בעניין מאוד נכבד".

נו?

וכאן פתח וגולל תכנית שלמה, שלפיה הוא מתנדב מרצונו הטוב לשפץ את הבניין ואף לשלם על השיפוץ הזה, על כל סעיפיו – טיוח מחדש, חיזוק נגד רעידות אדמה, אינטרקום, גינה, הכול. בתמורה לא יבקש לו דבר, או בעצם יבקש רק לקבל מחמישה דיירים בבניין את שטחם בגג. "רק חמישה, את תופסת?" מנה על אצבעותיו, ניסה לכלול שמות אפשריים של שכנים שיסכימו, ואת טעמיו של כל אחד. "אלה שלמטה, מה איכפת להם מהגג. אלה שבאמצע, לא רואים לא שומעים. ואלה שלמעלה, הרי אני שומר בשבילם. שומר להם על הנכס!".

הוא אינו איש של מלים, ג'ונסון, אלא איש של מחוות, לכן תמצות דבריו שהבאתי כאן הוא רק הערכה-בקירוב של מה שניסה לומר. מה שאמר שובץ בדרך כלל, בששים עד שמונים אחוזים של נפנופי ידיים והצבעות אל החלל ואלי. רק כשהחל לפאר את עוללות הקבלן שיביא לשם השיפוצים ההם, רק אז הצליח לדבר במשפטים שלמים. וכמובן, זה מה שהחשיד אותו יותר מכל בעיני.

"הוא – אני – אביא לך – הוא יביא לך – (מחוות יד) – ככה, בובה של בניין. לא, תביני, אני – הוא יעשה פה הכול מאפס", וכן הלאה וכן הלאה.

מיד כשדיבר על חמישה דיירים היה ברור שזו בדיחה. בבניין היו שמונה דירות ויותר מכך דיירים – מבוגרים, צעירים, חכמים וטיפשים – וכדי למכור שטח גג, ידעתי, החוק דרש אישור של כולם, לא של חמישה בלבד אלא של כל השמונה. ועוד ידעתי, שכל אחד מהשמונה היה קופץ לתוך יורה רותחת לפני שהיה מוכר לג'ונסון אפילו תפוח קמחי.

 

אבל נתחיל שוב והפעם מההתחלה. שמי אינו יהלום כמובן אלא סיגל רגן (רג'ואן), דיירת ותיקה ושקטה בבניין הישן שלנו בלב העיר. גם שמו של ג'ונסון אינו ג'ונסון. ולמה בעצם קוראים לו כך? שמו ירוחם ינולי-יניב, ואין לו מושג שאני מכנה אותו ביני לבין עצמי בשם זה. הכינוי נטבע בידי אחד מבני משפחתי האורבנית לשעבר, אריק, זה שתמיד היה נוקש בדלתי משתנק מצחוק בגלל שמות השכנים על הדלתות: שליין, בן חננאל, ירוק עד, גבינוב… יום אחד נתקל אריק במדרגות בירוחם ינולי-יניב בכבודו ובעצמו, ונכנס אלי בהול: "ואו, רוברט ג'ונסון גר אצלך בבניין!". מאותו רגע לא יכולתי להתעלם מהדמיון העצום בין קלסתרו של שכני מלמעלה לבין זה של זמר הבלוז האגדי. שניהם היו שחומים ועסיסיים כמו עינב קליפורניה שאגר בתוכו שמש מרובה, ושניהם מלמלו במקום לדבר. כמובן, לירוחם לא היה שמץ מהכישרון הסוחף של ג'ונסון. טיפוס מעורר חשד הוא היה: איך שהוא הולך וגורר את הרגל, איך שהוא מדבר אתך על פרשת השבוע ופוזל לראות אם אתה עוקב, איך שהוא ערמומי, לכל פרט בהתנהגותו היה אפשר לשים לב ולהחשיד אותו במעשה מרמה גלובלי. ולידו הייתה תמיד אשתו, תמיד עם סל ומפתחות ביד.

אמנם, אשתו של ג'ונסון כלל איננה רק "אשתו של ג'ונסון". בהירה היה שמה, אם כי ביני לבין עצמי הייתי קוראת לה הידרה ג'ונסון. חדה ושחורת שיער, מהירת תנועות, ובתוך עיניה המתלכסנות בחיוך עומד תמיד ניצוץ של מוכנות מרושעת. לכל היא נכונה, האישה הזו, כך חשתי, ובפרט תשוש להרוג למען ג'ונסון וילדיהם או כל מטרה שיקבעו לצורך העניין. ינולי-יניב, כך כתוב על תיבת הדואר, זה שמם, אבל כתוב שם גם ירוזמן, בוזגלו-מאיר, יעקובי, שטיינר ומעיין. כל אלה שמות המשפחה של בניהם ובנותיהם, שנישאו ועברו משם ועדיין מקבלים דברי דואר אל הבית שגדלו בו. דומה שתיבת הדואר הזו הייתה נקודת המגוז של המשפחה כולה.

יהלום, הוא קרא לי, כאילו רק בי תלויה התקווה שלו למצות את הנכס הנדל"ני העצום והעקר שהיה בידיו, השקעה של חמישים שנה בלב תל אביב שפירות כספיים אין בה. הדירה שלהם, האחרונה שלא שופצה כלל, הייתה תלויה בראש הבניין המרופט כמו זפק של עוף עייף. הבניין עצמו היה דבוק לרחוב ומובדל ממנו בכמה עמודים דקים, נלעגים. הציג את עצמו בלי להתבייש בזוועה, כמו תוספתן דלוק המעז להתרברב – בלי מעלית, בלי חניה, בלי גינה, רק שטח חולי מטונף שהוביל לתיבות הדואר השבורות.

בין שכיות החמדה של הבאוהאוס, שכוחם בשימורם הנוסטלגי; בין הבניינים של שנות השמונים שהוקמו מלכתחילה עם מעלית וחניה (אך בלי בוידעם); ובין הבניינים הישנים-סתם, המשתפצים אחד אחד ולאטם, היה הבניין שלנו יוצא דופן בין יוצאי הדופן. שנת בנייתו, 1951, לא הותירה לו סיכוי – חסר חן, פונקציונלי, אפילו לא בניית שיכון טיפוסית מהסוג שפעם ייכתבו עליה עבודות דוקטורט. סתם קופסת נעליים מרובעת עם חוצצים בין הפרטים ששוכנו בה. על עמודים, כלומר בלי מקום לחניה. וללא פיר, מה שמאיין כמובן את הסיכויים לבניית מעלית.

הג'ונסונים היו הוותיקים שבדיירי הבניין. עשרות שנים העבירו בלי לדעת שחייהם שם היו בעצם תקופת המעבר שלפני הפיכת האזור לאופנתי יותר ויותר. "אנחנו עברנו הנה כשעוד לא היו פנסי רחוב בשדרות רוטשילד", סיפרה לי פעם הידרה. "הכל היה שם חול, עוד לא עשו דשא. בחושך הייתי חוזרת עם הילדה בעגלה, שתהיה בריאה, מעלה אותה ארבע וחצי קומות, עם החול והכל. ועוד עברנו הנה מקומת קרקע. תשאלי למה עברנו כל כך גבוה? כי אני לא רוצה שיגורו לי מעל הראש".

כן, הרהרתי, זה אחד מסימניה של התקופה שקדמה לתקופה שלנו: היה שווה אז לאם צעירה להעמיס עגלות עם פעוטות, ובימים ההם היו העגלות כבדות יותר מן הסתם, עשרה קילו של מתכת וקפיצים ועוד עשרה קילו של הילדה, בנות רזות יש להם אבל לא עד כדי כך רזות, ומאתיים גרם חול בנעליים. כל זה היה שווה לה להידרה ג'ונסון ובלבד שלא יגורו לה מעל הראש. כי זה מה שהיה חשוב אז: שקט בין שתיים לארבע, ולא המטראז' או השיש בלובי. כמובן שאז, לפני שלושים שנה ויותר, עדיין לא היה לה מושג שהמשכן החביב שקנו היא ובעלה ברחוב נידח ליד שדרה מוזנחת יגלגל שווי שכזה, שהאזור כולו יהפוך ללב הלב של העיר, לסיטי של הסיטי, שרעידות אדמה יעלו על סדר היום ויגרמו ליזמים להשתגע. מי חשב בשנות השישים והשבעים על רעידות אדמה? הלא תריסול ומרפסת שירות נחשבו לשיא הקדמה. גם את זעמה הישן של האדמה הדחיקו ובלבד שיהיה גג מעל הראש.

ועכשיו, מספר לי ג'ונסון כאילו-בסוד – אבל בעצם מסגיר את העובדה ששם לב איפה הוא גר – עכשיו הוא רוצה לבנות יחידת דיור מעל ראשו ושיגורו בה מעל ראשו בנותיו וחתניו. בוודאי, זה מה שהוא רוצה, שה תמים ובר לבב. בפניי הציג הצגה שלמה, כאילו הוא רוצה לשפץ את הבניין בתמורה לרכישת שטח קטן. לא קטן – קטנטן, זעיר, חלקיק מן האין. חלקו שלו ועוד חלקם של שלושה דיירים, משמע כמעט חצי גג. ומה תעשה בגג המשופץ? שאלתי.

"מה נעשה, נשתזף", צחק בקול צרוד. "לא נעשה כלום, אנחנו קומה אחרונה, זה מספיק לנו. רוצים שקט בחיים! אבל תקשיבי, זהב שלי, אני מדבר אתך קודם כי את מהוותיקים, ויש לך שכל ישר. תסכימי את ואז נלך ונדבר עם כל השאר. הרי – בטח יסכימו, בטח! אני מחדש להם את כל הבניין", החווה בידיו על פינות התקרה כאילו לתפוס שממית, "אני – מביא להם קבלן שיפוצים מכובד, לא איזה דגנרט. יעשה משהו איכותי".

לא הסכמתי, כמובן. לי יש "שכל ישר"? הוא רומז שאני מטומטמת? לג'ונסון אמרתי שאין לו סיכוי כי גם לו הייתי מסכימה, ממילא כל השאר לא יסכימו. הם מבוגרים ולא אוהבים שינויים, אמרתי.

"איזה שינויים? שיפוצים אני אומר לך! לתקן את התקרה!". וכן הלאה, המשיך בהעמדת הפנים הנלוזה שלו. צחקתי לו בלבי, זיהיתי את כל התכסיסים השקופים. איזה וואחש, חשבתי. הוא קם מן הספה ויצא, שפוף קצת אבל רוח המאבק עדיין ניכרה בעיניו. תיארתי לעצמי שמכאן ימשיך לנסות לעשות נפשות לתוכנית המוזרה הזו, אם כי ברור היה לי שמילותיו ייזרו לרוח.

אבל בלילה פקחתי עיניים והבטתי לתקרה וראיתי את ג'ונסון פותח פתח בתקרה של דירתו שלו, אל הגג. הוא עמד על סולם, מכוש קטן בידו, ונקש בקלות, נקישות עדינות מסביב לחור דמיוני. החור נפתח ועיגול מושלם של תקרה נשאר בידיו, כמו חריץ גבינה. ג'ונסון הניח אותו, קל, מונח באוויר, ואז המשיך וטיפס בסולם, צנום וזריז, דרך הפתח העגול, כמו מי שיוצא מרשת הביוב אל העולם החיצון. משהגיע אל הגג כבר עמד עליו במופגן, בעניבת פפיון עם כוס שמפניה, והביט אל הדובה הגדולה. הבטתי גם אני. בשמיים ריחפה באמת דובת קוטב ענקית, מוחה מפרוותה נטפי זיעה עצומים שנשרו על שפלת החוף. כל הזמן בונים פה לגובה ואין בריזה, התלוננה הדובה. ג'ונסון הטיח את כוס השמפניה שלו אל השמיים, במטח נוזלים ורוד שנקווה בהם ויצר קשת יפהפייה שכולה בצבע אחד. אז פרש את ידיו והודה לבורא עולם על נשמה שנתן בו ועל הלחם לאכול ובגד ללבוש ועל סוכת שלומו לשבת בה.

וכל זה היה כל כך טיפשי בעיניי. זה בסך הכול המזל שלך, התרגזתי מתוך שינה, היה לך מזל שקנית דירה ברחוב זנוח, עם חול ובלי פנסי רחוב, ועכשיו הערך שלה עלה. באותה מידה היה יכול לרדת. וגם אני, אם אקנה באיזה חור כמו לוד או רמלה ואחכה חמישים שנה, יש סיכוי שהערך יעלה! בחלום עוד בכיתי וכעסתי: אתה לא יכול לשפוך ככה את כל השמפניה של כולם. אבל ג'ונסון הביט אלי בחיוך, פניו היו פני דוב גדול, ואמר "אנחנו בעסק הזה ביחד, זהב שלי".

בבוקר לא ידעתי אם זה היה קולה של האינטואיציה העקומה שלי, המזהיר אותי מפני משהו, או סיוט שנגרם בגלל חום הלילה; כי שכחתי להפעיל את מאוורר התקרה בחדר השינה הקטן. קמתי לעבודה ושכחתי מכל זה, אבל רק לכמה ימים.

*

קמתי לעבודה אבל לא יצאתי לשום מקום, כי אני עובדת בבית. כן, קורת הגג שלי מיטיבה עם יצירתי. גם העבודה, האכילה והשינה באותו מבנה יום אחר יום ושנה אחר שנה מיטיבות אתי. קיבתי ולבי וארנקי פועמים כולם באותו הקצב, קצב של יציבות רגועה.

בשקלול כל הגורמים הקיימים, השיפוצים שעשיתי וצביעות הקירות בעבר באפור ואפרסק, היתרון העיקרי של דירתי הוא שהיא קיימת ועומדת לעצמה. היא פשוט היא. דירה היא הקיים המגדיר את עצמו מתוקף היותו אי-היעדר. רוצה לומר, אם אתה לא יודע מה זו דירה, שאל אנשים שאין להם דירה. "זה ארבע קירות, אלה בסך הכל קירות ותקרה ורצפה, אנשים משלמים כל כך הרבה על ארבע קירות, ורק מי שאין לו מוכן לשלם, ומי שיש לו לא מבין למה זה כל כך יקר, אבל אף אחד לא מערער על כך שצריך את זה , זה בעצם כמו קבר", הרהר פעם בקול ידידי שלומי, ומיד התנער ובלם את פיו. הוא וחברתו, שהחליטו לגור יחד, חיפשו אז דירה בתל אביב שיש לידה חניה. זו הייתה דרישתם העיקרית, היחידה כמעט, אבל הם לא הצליחו למלא אחריה – ארבעים דקות בממוצע היה לוקח לו למצוא חניה בערב חולין (אחר כך עקרו למושב, אחר כך נפרדו). בכל אופן, ממרחק הזמן אין ספק שידידי שלומי צדק: ארבע קירות – ועוד תקרה ורצפה – נותנים את היש המוחלט.

וכמובן, המלט והלבנים האלה פוטרים אותי מתשלום שכר דירה, סעיף הוצאות חודשי עצום ורב. אני בעלת בית, ולו הייתי רוצה הייתי עוקרת מדירתי למקום זול יותר ומשכירה אותה בסכום שיאפשר לי לחיות טוב יותר. זה חלומו הנסתר, נתיב הבריחה לאקפולקו, של כל בעל בית: תמיד אפשר לשכור ולהשכיר. לפעמים אני שוגה בהקיץ בטיפוח החלום הזה, מהרהרת במקומות שהייתי עוברת לגור בהם בשל שכר הדירה הזול יותר, מרהטת דירות בגבעתיים, בפתח תקוה, בטבריה, ביקנעם עלית. כל זה מתוק מאוד, דווקא מכיוון שברור לי שלעולם לא אעז לזוז מכאן. כוחו של ההרגל הצטבר עלי כמו אבק על ספרים שלא נפתחו מעולם.

ולא רק אני. לא מעט בעלי בית ותיקים יש בבניין שלנו, ולו היו רוצים היו עושים כנ"ל. אבל אף אחד מה לא מעז לממש את אפשרותו זו – לעבור למעמד של משכירים. אולי זה גילו של הבניין, שאינו באוהאוס וגם לא בנייה חדשה, אולי זה מחיר המציאה שבו נקנו הדירות כולן – בעשור האחרון לא נקנתה אף דירה בשכיית החמדה המרופטת שלנו – האנשים מהסוג שיכול לשלם את הסכום מסרבים לקנות בבניין חסר חן שכזה, שאין בו שום סיכוי לשימור (לא רק זוועה אדריכלית, אלא גם חוסר תוחלת אסתטי ואפס אטרקטיביות בינלאומית! שום תיירי באוהאוס לא יגיעו הנה). ואולי הסיבה היא גילם של בעלי הבתים עצמם, שהגיעו הנה כמו זעיר בורגנים שגרתיים ומצאו את עצמם מהוללים ומקולסים בעיתונות הכלכלית כמו גבירים ופריצים שעשו עסקה ממולחת. ובכן כולם יושבים על ביצת הזהב שלהם, וכמוהם גם אני דוגרת ומטילה, דוגרת ומטילה. ביתי הוא מבצרי ומשיפוץ קטן לשיפוץ קטן הוא הולך ומתחזק.

למען האמת ביצעתי בדירתי שיפוץ אחד משמעותי מאוד: נישת גבס מרובת מדפים בחדר השינה, כזו שהיתה אופנתית לפני עשור. על מדפיה של נישת הגבס עומדים מאז ולתמיד פסלון אינדונזי, ספרי שירה קטנים, גלויות עם איורים מהמוזיאון ופתק עם מספר הטלפון של בחור בשם עומר, שהשאיר לי אותו והלך. את המספר כתב על הצד האחורי של חשבונית מהמינימרקט החדש, שלושה שבועות אחרי שפתחו אותו. השארתי את הפתק שם. חשבתי: גם אם לעומר עצמו לא אזדקק, אולי אצטרך משלוח.

משלוחים רבים ידעתי מאז ולעומר לא התקשרתי. גם לשום גבר אחר לא התקשרתי ולא אתקשר.

 

*

בשנת 1961, שנה אפורה שלא חגגו בה אף מלחמה ואף פסטיבל, אבל כן שלחו שימפנזה לחלל, קם ונהיה הבניין שלנו, מעוז דלא ניידי מעטיר בעיבורה של עיר הגנים דאז. שלושה מהדיירים עכשיו – שליין, האדריכל ויצחייק – גרו שם כבר אז. חמישה עשורים אחרי כן העיר כבר אינה עיר גנים, רחובותיה שנבנו צרים ומדויקים, מתוקים כקווי ציור, הפכו לוורידים מתפוקקים של תנועה סואנת. "להרחיב את הרחוב אי אפשר! להרחיב אותו אי אפשר!" כך שמעתי פעם, ממרפסתי, נהג עצבני צועק על משאית ענק שניסתה לקחת את הסיבוב שמאלה לרחוב המצטלב.

בסיבוב הזה כשלו כבר מאות סמי-טריילרים ועשרות משאיות תובלה של רהיטים, והורידו בחדווה או בעצבים את מראות הצד של מאות מכוניות שאתרע מזלן לחנות על הפינה. המשאיות הללו הגיעו בכל קיץ, בראשון לאוגוסט ובראשון לספטמבר, לפרוק רהיטים. בשנות השמונים פרקו את רהיטיהם הדלים של סטודנטים, ששני פועלים סחבו בשעה אחת, בשנות התשעים היו אלה שולחנות וכיסאות מעודכנים של זוגות יאפים וילדיהם, ועכשיו כבר עובדים הסבלים במנופים ובגלגלות, להניף מעלה ופנימה מצבור אובייקטים עיצוביים חסרי אופי ואבזרי ייפוי לבית, של הבעלים החדשים באזור – רוכשי הדירות להשקעה והדירות לבניהם והדירות לקרוביהם או מעסיקיהם מחו"ל או לכל מי שירצה להשוות ולהעלות במחיר.

את תכולת דירותיהם של הקשישים הגרים באזור אף פעם לא העבירו, רק פינו. שום קשיש לא עבר מכאן אלא בידיו החוצה, לבית תשושי נפש, או ברגליו החוצה, לבית הקברות. במקרה כזה הוטלו החוצה ערימות של פוטלים וארונות מטבח מפויחים עם ידיות הפלסטיק השחורות, עיגולים או פסים קטנים שהקבלן נתן בשנות השישים ומעולם לא הוחלפו. כשעברתי פעם על המסמכים בארכיב הבניין ראיתי מי קיבל אישור לשיפוץ ומי ביקש היתר לשינוי ייעוד – כך למדתי ששמאי בן אדריכל, למשל, ניסה לאחר מות אמו לבסס לו משרד פעיל בבניין (בקומה רביעית? ואיפה חשב לגור? כל זה לא כתוב במסמך) אך נכשל בקבלת היתר מהעירייה.

נתקלתי בהתכתבות ארוכה ומסועפת על כך בתיק הבניין במחלקת הטאבו – הלכתי פעם למינהל העירוני לחפש משהו בתוכניות וצללתי לתככים של עשורים רבים, לוויכוחים על שימושי חדר הכביסה, למכתבים מפצירים המבקשים להגדיל את שטח המרפסות ועוד. בכל הנוגע לבן אדריכל, גיליתי שורה של מכתבים נחרצים המאיימים בקנסות, תובעים התערבות מיידית של הרשות המוניציפלית וחתומים עליהם "הדיירים". מכאן לא למדתי מי ניסה להתנכל לו, לשמאי בן אדריכל, ולסכל את תוכניותיו, אבל כן למדתי שהוא מסתובב עם הטינה הישנה הזו, רשומה בחשבון הארנונה שלו, ושהיא לא תיפרע במהרה. הוא גם לא אהוד בבניין, אמרתי לעצמי, וקל לנחש זאת מהדרך שבה ג'ונסון עיווה את פניו כששאלתי אם לא היה רוצה להיעזר בשמאי בן אדריכל לתכנון השיפוצים המהוללים שלו. "הוא – זה יגיד לי? – תעזבי – אין מה לדבר אתו".

אבל טינות ישנות זה טבעי, אמרתי לעצמי. ארבע קומות, שמונה דירות, כמה טינות הדדיות יהיו שם? עשרים ושמונה, קל לחשב על פי הנוסחה 2/(n*(n-1 . ומכל מקום, לאחר שהבריח את שמאי בן אדריכל מרעיון המשרד, נותר ג'ונסון בלי שכנים בקומה שלו. שמאי בן אדריכל ירש את הדירה מאמו שעברה לבית אבות ונפטרה שם לפני שנתיים, ולאחר שסוכלו תוכניותיו לא החליט כנראה דבר לגביה והיא עמדה ריקה. אם כבר התחלנו עם נוסחאות מתמטיות, יש לי עוד אחת שגיבשתי בעצמי על בסיס תצפיות מרובות:

דירה ריקה – שכנים שמחים. מגהקים, שרים במקלחת, מקימים רעש גדול בתשמיש המיטה.

דירה מלאה – שכנים מעונים. אכולי חרדות, הולכים כצל, חוששים מפני בוא הרעש הבא.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אש"א  On 8 בספטמבר 2017 at 8:54 am

    ואיך לא יחששו, איך לא נחשוש כולנו, אביבית יקרה, מפני הרעש הבא? הרי כולנו מוּעדים לביקור של ג'ונסון כזה, שיבטיח לנו דירה-משופצת-בקנה-מידה חוץ פלנטרי, מארס מ-י-נ-י-מ-ו-ם, רק שנמכור לו את זכויותינו הארציות העכשוויות, ונסיונֵנו המר הרי כבר עשיר באקזמפלרים [מי אמר 'מוכר רהיטים'? אני לא אמרתי שוםדבר כזה!] אשר השכנים בבניין שלך, יקירה, למרות כי מִתראים – כל אחד מהשמונה – כביכול היו קופצים לתוך יורה רותחת לפני שהיו מוכרים לג'ונסון אפילו תפוח קמחי, הרי מערכת בחירות-אחרי מערכת בחירות – נו, כבר ראינו
    כי היתרון העיקרי של דמוקרטיה [במידות כאלו ואחרות; אפילו כזאת-גבולית], הוא שהיא קיימת ועומדת לעצמה. היא פשוט היא. דמוקרטיה היא הקיים המגדיר את עצמו מתוקף היותו אי-היעדר. רוצה לומר, אם אתה לא יודע מה זו דמוקרטיה, שאל אנשים שאין להם דמוקרטיה
    רגע, בעצם הפוסט הוא על תמ"א… אה, נו

  • ארנון  On 11 בספטמבר 2017 at 9:11 am

    {@

  • אורן כהן  On 16 בספטמבר 2017 at 5:05 pm

    כותרת מוחקת, דוגרת ומטילה. אהבתי (:

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: