קרח. העין הקשה

קרח תוקפים בדוקרן. אין דרך אחרת. בטח כשיש לך גוש קרח במשקל של טון, שחרג מזמן מגודל הקוביות ונקרא פשוט "משטח קרח". העובדה שסידרנו עליו זרי פרחים וסלטים קרים לא היתה רלוונטית – הוא שכב מתחתם והפגין את אי שביעות רצונו, מפלצת שעשו ממנה קישוט, שמבליגה באי רצון על ההשפלה הזו, ויום אחד תתרגז באמת.

בכל אירוע היינו נותנים לו לשכב כך ואז מתחילים להפריע לו בדוקרני קרח ולפעמים בלהביור. אני הייתי חוצב ממנו בדוקרן משולשים ענקיים וזורק על הדשא של המארחים, זה עשה פלאות לצמחייה. העובדים שלי בקייטרינג, שכל הזמן התחלפו, היו מעדיפים להביור לעניין הזה. זה תמיד הפליא אותי – מעדיפים להישרף מאשר להידקר? הרי החודים של פיסות הקרח שנוצרו היו כל הזמן בשלב של המסה מתמשכת, ואף פעם לא היו חדים ממש. לפעמים הייתי מנסה אותו על עצמי, דוקר בכוונה את כף היד, את הזרוע, ומתאכזב. רציתי עוד. אבל החומר לא נתן.

הבן שלי, עצמי ובשרי, לא עבד אתי בעסק. היה ברור שהוא לא מהזן הזה. מאז שגדל והתחיל ללוות אותי לפעמים למפעל "קרבו", היה עומד שם ובודק. כל החדשים שמזדמנים לחדר-קרח בודקים את גוש הקרח הקרוב ביותר, דבר ראשון. עומדים ומביטים, עד שהם מבינים שהקרח מביט עליהם בחזרה ומתרחקים. אבל הבן שלי היה בודק ממש מקרוב – עומד צמוד, חושב בטעות שהוא מתוודע לחומר. ובניגוד לעובדים שלי, גם להביור הוא לא רצה להחזיק, היה מעדיף להמתין שהקרח יימס מאשר לקחת דוקרן ולקבוע עניינים. וכל הזמן הסברתי, והראיתי, ולימדתי, והוא היה עומד שם, מחייך אלי כאילו מחכה שייצא ממני אבא אחר, שמרשה להתנהג איך שבא לו עם קרח. מגיל חמש או שש שלו ידעתי שאין לי יורש בעסק ושאני אצטרך לסמוך בסוף על מישהו אחר.  ככה לקחתי לעסק את איציק שעזב די מהר ואז את רמי, השותף שהיה בסדר ולא יותר.

אחרי שהילד הפסיק לנסות לעזור לי, מרצונו וגם מרצוני, היה סתם בא ומשחק עם החתולה של המפעל, שהיתה פותחת בעצמה אריזות של סלטי דגים, ומלקקת הכל. צרה היא היתה. לא היה לה שם לחתולה הזאת וכל מה שידוע עליה זה שבפעם הראשונה שאמא שלה הגיעה למפעל היא הקיאה פקעת עצמות – אחר כך ניחשו שהיא של אוגר. מתישהו המליטה ארבעה גורים ורק אחת מהם נשארה, גם אחרי שהאמא מתה, והפכה לחתולה של המפעל. כל פעם הייתי בא למפעל לשעה-שעתיים, עד שיורידו לי משטח למשאית, לאירוע של אותו ערב, והילד היה נוסע אתי ויורד בדרך בבית.

פעם אחת תפסתי את הילד מניח כפות ידיים על משטח שלם ומחכה. זה היה אחרי שרמי אמר לי שהוא עוזב ותובע אותי. שבוע לפני חמישה אירועים ברצף עם פסל קרח באחד מהם, הוא הלך לעורך דין. ידעתי, היתה לי הרגשה שזה יקרה. ובכל זאת נכנסתי עצבני למפעל וראיתי את הילד גורם לעצמו כוויות קרח בכריות כף היד. לא הצליח להרים את הידיים משם. מה אתה עושה, צעקתי. לקחתי מים חמים מהתמי ארבע ושפכתי, במשטח נהיה חור והיד השתחררה. אבל הילד לא בכה בכלל. רק אמר: רציתי לראות כמה מהר זה נמס. צחקתי, אבל ידעתי שהצחוק שלי יבש כמו האהבה היבשה שאני מרגיש לילד הזה. אמרתי לו: אפילו אם הכל פה יימס עכשיו, עדיין יהיה קרח בעולם והידיים שלך יהיו כמו קרחונים. הוא פרש את הידיים והסתכל על הצד הפנימי כאילו הוא בן חמש, כאילו הוא תינוק בגן, שעדיין לא הבין שכל העור הזה, גם אם הוא כבר אדום מרוב קור, לא יעזור להתרגל. מתרגלים ההפך, רציתי לומר לו, בדקירות, זה כמו חיסון, אבל לא היתה דרך להסביר.

ונסענו לאירוע, אני בקבינה והוא באחורי הרכב, הייתי כבר די עצבני והוא לא דפק לי על הזכוכית כמו שהוא תמיד עושה. הגנבתי מבט אליו כל כמה זמן, לא הבנתי במה הוא מתעסק שם, עד שראיתי זנב עולה, מלטף לו את הפנים, והבנתי שהגורה המסריחה מדגים נכנסה אתו לאחורי הרכב. הגברתי מהירות ועצרתי בתחנת דלק, ואמרתי לו שהפעם אני לא עוצר בבית כי זו נסיעה ארוכה, ושיילך לשירותים עכשיו, אבל עכשיו, ומהר, שייצא דרך הקבינה כי אין לי זמן לרדת לפתוח. בזמן שהלך אני פרשתי עוד שכבת ברזנט על משטחי הקרח, מהר מהר, והדלקתי מנוע שוב. אי אפשר היה לחכות עוד. הוא חזר ועלה, גם כן דרך הקבינה, והתחלתי לנסוע עוד כשהגוף שלו היה במעבר בינה לבין הקירור. הוא צעק קצת, לא הבנתי מה, אבל בסוף התיישב והתחיל לזוז לכל מיני צדדים. הצצתי מהמראה: זז לפה וזז לשם, כמו סביבון הוא זז. עד שהתחיל לדפוק לי על הזכוכית – הנה, עכשיו אתה כן דופק על הזכוכית, מנוול קטן, הלב שלך היה עם ציפוי וסוף סוף הוא הבשיל להתפקע משם החוצה – הוא דפק וצעק משהו שלא הבנתי: איזו קללה? איזו קללה?

איפה החתולה?

המשכתי לנסוע. עד שהדפיקות היו כל הזמן, והוא בכה חזק מאוד. עצרתי ופתחתי את החלון של הקבינה. כבר היה ברור שהיא מייללת חזק, כאילו דרכו לה על הזנב. תבדוק טוב טוב, אמרתי, תחפש אותה בכל מקום. והוא אמר: אני יודע, אתה דחפת אותה מתחת למשטח! תוציא אותה!

תוציא אותה אתה, אמרתי. אתה כבר צריך לדעת איך עובדים עם קרח.

ידעתי שהוא שונא עכשיו. הוא הבין שהחתולה דחופה שם בין שתי פרוסות עומדות של משטח קרח. הניסיונות שלה לקפוץ למעלה כבר נפסקו ועכשיו עמדה וניסתה שהקור לא ייספג בה עוד יותר. והילד, מה הבין מכל זה, עכשיו הוא רצה את הלהביור. אני לא יכול לחבר לך פה להביור, צעקתי לו, וזרקתי את הדוקרן לאחור, בלי להסתכל. הוא לקח אותו ודקר ודקר מסביב, אבל לא הצליח לעשות אפילו חור קטן. היה מחליק על החומר עם הכלי ונכנס ללחץ עוד יותר.

חניתי בצד במקום שאסור שוליים. ובלי לכבות מנוע יצאתי החוצה ונכנסתי לאחורה דרך הדלתות. רק אז נזכרתי שבעצם הידיים שלו אדומות וחבולות עוד מקודם. הוא צרח אפילו לפני שראה: מה אתה עושה? מה אתה עושה? לקחתי את הדוקרן שלי ודקרתי, עשרים דקירות דקרתי, וכולן היו מסביב לחתולה. נזהרתי לא לגעת ביצור המתמוטט שישב עכשיו על הספסל ובכה אבא. הוצאתי את הגוש שחצבתי, נרתעתי מהר כדי שהחתולה לא תקפוץ עלי. אבל היא לא קפצה, היא שכבה שם קפואה וייללה, היא התרגלה, כמה מהר זה קרה, ואני החזקתי בשולי השרוול שלי מלבן של שני קילו אולי, חתיכה מהמפלצת, ומול הילד שלא עצם את עיניו, בלי בושה סובבתי אותו לכאן ולכאן, לראות איפה יש שפיצים שאפשר להידקר מהם.

*

הסיפורים האחרונים בבלוג נולדו דווקא מתוך מחסום כתיבה. מחסום בן חצי שנה שעדיין לא נפרץ לגמרי – ייפרץ רק כאשר הנובלה שמתעכבת פה תעלה עוד בשר על עצמותיה הגרומות. מפה לשם, עם הנובלה במגירה והסיפורים הקצרים בחוץ בבלוג, נאלצתי לשאול את עצמי שוב, והפעם בלי לרמות, למי באמת אני כותבת. ברור לי למה הכתיבה. אבל למי? העובדה שיש קוראים בדיעבד משמחת תמיד. אבל העין הקשה, חסרת הפשרות, של קורא סמוי בזמן התהליך, נסתתרה ממני. קורא סמוי עיקרי נלקח מהעולם לאחרונה ולעולם לא יקרא פה עוד (זה הכי קרוב לאבל שאוכל לכתוב פה, נראה לי חצוף לפרט יותר). אבל יש עוד סיבות. נכון לעכשיו אנסה לכתוב בכל יום סיפור (גם אם לא כולם יעלו לבלוג) ולחפש את העין עד שתיגלה שוב. תודה, באמת, שהגעתם עד הנה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ורד זינגר  On 15 בספטמבר 2017 at 11:45 pm

    סיפור יפה, ונדמה שפסקת ההסבר בסוף מוסיפה לו משמעות, כי מהו למעשה הקרח אם לא מחסום הכתיבה? את שניהם תוקפים בסכין, וללא פשרות, עד אשר יוצא ממנו יצור מפרפר – חתיכה מלבו של הכותב.

  • ורד זינגר  On 16 בספטמבר 2017 at 11:48 am

    תודה. ולפיכך הבן – בשר מבשרנו כפי שהוא מוצג – הוא אכן הצד הסרבני בכותב. כי מהו בעצם מחסום כתיבה אם לא הרצון להניח לדוקרן ובמקומו פשוט להמיס, לשרוף – להדחיק. זהו הצד המבקש להעלים כליל את חומרי הגלם שלנו ככותבים – הזיכרונות, בלי להשאיר רסיסים מפרפרים העשויים להפוך למשפטים ולהפוך קרביים.

    לאור הקריאה הזאת האב האכזר אינו כה אכזר. האב בסיפור הוא למעשה אלוהי ההשראה, והוא נוהג בחלק הסרבן הזה, המחפף, המתרץ והמצטדק – בדיוק כפי שעליו לנהוג – בנחישות. ומה זה אם לא אהבה. יופי של סיפור ארס פואטי.

  • ורד זינגר  On 16 בספטמבר 2017 at 12:10 pm

    ושם הסיפור, כמובן 🙂 העין הקשה. של המבקר הפנימי. זו המפקפקת בתוצר הסופי, או לפחות בדרפט השני. "הרי החודים של פיסות הקרח שנוצרו היו כל הזמן בשלב של המסה מתמשכת, ואף פעם לא היו חדים ממש. לפעמים הייתי מנסה אותו על עצמי, דוקר בכוונה את כף היד, את הזרוע, ומתאכזב. רציתי עוד. אבל החומר לא נתן" – יכולת ההענקה של החומר היא אינסופית, זו העין הקשה שמערימה קשיים.

  • Avivit Mishmari  On 16 בספטמבר 2017 at 12:40 pm

    להבהיר: העין הקשה אכן היתה ונבראה, ואינה רק עינו הפנימית של הכותב/ת. אבל עדיין הפרשנות הזו עולה מצוין עם הקריאה הארס פואטית שלך. תודה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: