שרונה רחמים ובית הספר לצעקות

שרונה רחמים היתה נבעלת כמו שהיתה בוכה. כשהיתה נבעלת שמעו אותה כולם דרך הקירות וכשהיתה בוכה שמעו אותה כולם דרך החלונות. בין שני סוגי הקולות היה קשה להבדיל אבל שרונה רחמים עצמה, לו נשאלה, היתה מבדילה ביניהם יפה-יפה.

בכל זאת, כשנראתה בציבור, מילאה שרונה רחמים פיה מים תמיד, ורק הצביעה על דבר זה או אחר שביקשה לקנות, מהנהנת בלי קול ושולפת את חריט השנהב שלה. היא היתה גבוהה כיען, לבשה תמיד סאטן או משי, והלכה בגולמנות לכל מקום, ברגליים ארוכות ועם אותו הנהון. אנשי השכונה שלה חשדו שהיא נושאת בפיה חופן מסמרים ושאם רק תפתח אותו, יקפצו המסמרים החוצה וידקרו את העומדים מולה עד שיהיו ככברה. ואילו אחרים אמרו: נוצות היא מחזיקה שם, וכשתפתח את פיה תיעטף כל השכונה במוך רך ומרדים, שאי אפשר לגלות מולו כל רצון משום סוג שהוא.

ברחוב מגוריה של שרונה רחמים נתלה יום אחד שלט עץ גדול ועליו כתובת אדומה. הכתובת אמרה "עד עכשיו שתקתם? בבית הספר לצעקות תוכלו סוף סוף לפתוח את הפה!" לכתובת נתלווה ציור של פה אדום פעור, ומתוכו בקעו ספרות של מספר טלפון, הקידומת תחילה. הלשונות הרעות ליחשו ששרונה רחמים הולכת פעמיים בשבוע לבית הספר לצעקות, כדי ללמוד לדבר. מצעקות לא לומדים לדבר, אמרו אחרים, היא הולכת לשם כדי לפלוט את המסמרים שלה ולמלא את הפה בחדשים. ואחרים אמרו, אין כלל בית ספר כזה, ולא שרונה היא הצועקת והנבעלת והבוכה, אלא אישה אחרת שהיא מחביאה בעליית הגג.

יום אחד נכנסה שרונה רחמים אל חנות חומרי הבניין ואמרה "גיר". לאחר המילה הזו נשתתקה ולא דיברה דבר, רק הנהנה ושלפה את חריט השנהב שלה. למחרת נכנסה אל חנות העוגות ואמרה "קיש", ושוב נשתתקה ולא דיברה עוד. ביום שלאחר מכן נכנסה אל חנות הטלפונים ואמרה "סים". בעלי החנויות דאגו לכל צרכיה, אך ברגע שעזבה את סף הדלת מיהרו וסיפרו לכל הכפר את מה שאירע. איש לא הבין איך יכולה אישה כמעט אילמת להפוך עורה.

אנשי הכפר ביקשו לברר במה דברים אמורים, אבל היו רכי לבב ורכלנים מכדי לרדת לחקר האמת. נמצא בהם רק אחד, אמיץ בה במידה שהיה פחדן, וגם חומל ואכזר באותה המידה, שהחליט לגלות מה מתרחש בבית הספר לצעקות. שמו היה אלרואי, גוץ רחב כתפיים בכובע לבד אפור, והוא דימה לחשוב שהוא חושק בשרונה רחמים ומקנא במי שבעל אותה (אך בסתר לבו קיווה תמיד שתושיב אותו על ברכיה הגרומות ובחיקה הקריר, ותרשה לו להתערסל).

אלרואי עבר בהיחבא ליד השלט הנושא כתובת אדומה, ורשם את המספר על כף ידו בפיסת פחם. אז מצא פינה שקטה בגן והתקשר, והתקשר שוב לאחר שעה, ושוב לאחר שעתיים, וכך במשך כל היום, אך תמיד קיבל אותה תשובה: מענה קולי שאמר "כאן בית הספר לצעקות, אמרו את שמכם ומספרכם ונחזור אליכם בהקדם". לפנות ערב גיחך אלרואי ואמר את שמו ומספרו. דבר לא קרה. אחר כך התקשר שוב וקרא בקול את שמו ומספרו. אז צעק את שמו פעם אחת ופעמיים ושלוש, ולבסוף צרח את שמו ומספרו כאחוז עווית, אלרואי אבן חן אפס חמש שתיים שתיים ארבע שבע וכן הלאה, שש פעמים רצופות, עד שהצטרד.

שקט השתרר בגן. אלרואי ישב על הספסל מוכה זיעה, מחה את מצחו ביד מפוחמת, והרהר בחמיצות בדברים המגוחכים שנגרר לעשות כל היום הזה. ואז צלצל הטלפון שלו. קול מן העבר השני בישר לו שסיים בהצלחה את חוק לימודיו בבית הספר לצעקות.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • ורד זינגר  ביום 20 בספטמבר 2017 בשעה 9:51 am

    הנה כי כן, הצעקה (במקרה היצירתי הטוב) או הדיבור (במקרה המניח את הדעת) – וההבחנה ביניהם הם-הם היצירה – הרומן, הסיפור, השיר. ודי ברצון העז להיות שם – לצרוח או למצער לדבר (כל שנדרש היה לעשות – להעיד על הכוונה מעבר לקו) כדי שזה יקרה.

  • יותם  ביום 20 בספטמבר 2017 בשעה 10:18 am

    מדהים. תודה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: