נקטר

"גמרנו להיום, מאה שקל זה מעולה, בוא נלך לקופיקס"

"חכה, יש עוד כתובות, בוא נגיע למאה חמישים".

"טוב, מאה עשרים וזהו. אבל תורך לדבר".

*

מיד אחרי הלימודים הלכו, גם היום, להתרים כספים לאגודה. ליהב היה דחוף לקנות פיצה ושייק בקופיקס לפני שחוזרים הביתה, ולרותם לא. רותם כל הזמן רק דיבר על השניצלים של אמא שלו.

השמים היו כמו לוח מחיק, כי הרוח הזיזה עננים ממש מהר. בכל האינטרקום של בניין שלם לא היתה תשובה. לידו היה שער עם ציור של כלב נושך. בקומה הראשונה של הבניין הבא, פתחה את הדלת אישה בעגילים גדולים.

"את מסכימה לענות על שאלה אחת לסקר קצר?"

"כן, חמודים".

"מה היית מבקשת בתור סעודה אחרונה?"

האישה חייכה. "אה… פסטה עם פירות ים".

"תודה", יהב עשה כרגיל כאילו הוא רושם. "ו… אה, את מוכנה לתרום לארוחה חמה לנזקקים?"

אבל האישה אמרה שאין לה כרגע כסף מזומן. וסגרה את הדלת.

"נו, בוא לקופיקס".

"רק עוד אחד, בקשה, נודר לך".

הם עלו קומה וצלצלו.

"איך אני מת לשייק כזה…", אמר יהב. "קר, וניל עוגיות-".

מי שפתח את הדלת היה יצור עם צוואר רזה מאוד. הכי רזה שיהב ראה. ומעליו סנטר ממש רחב שלא התאים לו. ושיער מדובלל. רותם שתק למרות שהסכימו שעכשיו הוא ידבר.

"אפשר לשאול אותך משהו לסקר?", הזדרז יהב. "זה קצר".

כן, אמרה הדמות. זה לא היה גבר ולא אישה. אבל ממש זקן, בפיג'מה צהובה.

"מה- מה היית רוצה לסעודה אחרונה?"

האיש, זה כנראה היה איש, המתין כמה שניות. "מטעם מי הסקר הזה?"

"אנחנו מתרימים לאגודה ל… לארוחה חמה לנזקקים".

"אה, הבנתי הכל. ואתם, אכלתם היום?"

הם אמרו לא ואחרי זה כן.

"אנחנו ממהרים", אמר רותם. "אבל אולי אתה רוצה לתרום?"

"אולי אפשר להציע לכם מיץ". אמר האיש. כל משפט אצלו הלך ממש לאט.

"לא תודה".

"או אולי אגוזים".

מהבית נדף ריח של חומר חריף מדי, כמו שנדף בבית החולים. "אני אולי אשתה קצת מיץ", אמר יהב. לא רצה להביט אל רותם.

"אבל קופיקס", לחש רותם. ולחש שוב. יהב לא רצה להבין. רותם אמר בקול שהוא צריך ללכת. האיש אמר, "ההזמנה בעינה עומדת". רותם עמד, הביט אל יהב שוב. ולבסוף זז. "על אחריותך". ירד במדרגות.

הריח היה מגעיל. יהב שתה מיץ כתום סמיך מכוס חד פעמית שהאיש הגיש לו, בפתח הדלת. "זה מיץ?"

"או! זה נקטר. אתה יודע מה זה נקטר?"

"לא".

"נקטר היה – משקה האלים אשר על האולימפוס".

"אה, ראיתי את זה בסדרה", אמר יהב.

שכנה עלתה במדרגות עם שקיות, המהמה והמשיכה. מכירים אותו פה, חשב יהב.

"פעם אנשים חשבו: יש אלים על האולימפוס!", המשיך האיש. בזמן שדיבר הצוואר שלו התרחב ונעשה צר יותר וכך שוב ושוב. "בכלל, כל עם המציא לו אלים – דמויות שהיו יותר גדולות ממנו. דמויות שהן לכאורה יצרו את העולם ושלטו בגורל של בני אדם". היו לו קמטים על האף, זה מה שהיה מוזר בו. "איש לא חשב על אל – שאינו – גדול – מבני – האדם".

"טוב, ברור שאלוהים יותר גדול".

"באמת, ילד? דמיין לעצמך, למשל, שאנחנו יוצרים רובוט ממוחשב והוא משתלט על העולם".

"מגניב".

"עכשיו דמיין, שהרובוט שיצרנו יהפוך ליותר ויותר חכם. הוא ישאל את עצמו מי יצר אותו, ולצערו הרב התשובה תהיה: מישהו יותר קטן, חלש וטיפש ממנו. כלומר – אנחנו כמובן. על פי ההיגיון הזה, בהחלט ייתכן שגם אותנו יצרו יצורים קטנים וחלשים. מסדר הגודל של נמלים". לאיש היו שיניים ולמרות זאת החיוך שלו היה ריק.

"נמלים?".

"טוב, זה לצורך הדוגמה". מין חצוצרה התחילה לנגן בפנים הבית, בקול חזק. "סליחה, זה דיזי גילספי. הוא מזכיר לי לקחת תרופות".

*

הזקן הרשה ליהב להסתכל בזמן שהוא מכוון מזרק לבטן של עצמו. היתה לו בטן כאילו שרירית אבל העור מעליה היה נפול וצהוב כמו גיליונות של בצק סוכר. "זו לא התרופה האמיתית שלי", אמר. "זה רק אינסולין. מאפשר חיים – לא מציל חיים. יש עוד שבעה סוגי כדורים מדי יום". על הווילונות היו קישוטים ורקמות של בית בובות.

"בן כמה אתה?" שאל יהב.

"גברת לא מסגירה את הגיל שלה", אמר האיש.

הוא הרשה ליהב לשבת על כורסה מתכווננת גבוהה עם ידיות ולהרים רגליים. הגיש אגוזים ובוטנים. ורק אז הציג את עצמו בשם. זו באמת כנראה היתה גברת. גברת בשם מלימובקה. הצביעה על צילומים של רקדניות בשחור לבן על הקיר, אמרה שזו היא וחברותיה.

"יש לי או חמש מאות אלף או ארבע מאות אלף בנאמנות", אמר יהב. "את יודעת מה זה 'בנאמנות'?"

"זה כששומרים בשבילך על משהו יקר".

"סבא שלי והדוד שלי התווכחו כמה לשמור".

גברת מלימובקה אמרה "הכסף שלהם, זו מן הסתם זכותם".

"לא, הוא של אמא שלי".

"ומה דעתה בנדון?".

"אין לה דעה. טוב, בעצם לא סיפרו לה. כי היא חולה".

הכתפיים של גברת מלימובקה נפלו לרגע. "כסף זה חשוב. אתה עוד תצטרך אותו. לי, למשל, נשאר – רק – הכסף".

"בשביל מה אני צריך? קופיקס זה זול, אפשר לאכול שם כל יום".

היתה לו שיחה שלא נענתה, כנראה רותם, והוא לא התייחס. הכורסה המתכווננת היתה ממש נעימה.

"לא ישנת בלילה, ילד?".

יהב לא רצה לנוח אבל נח.

*

כשהתעורר היו לו אחת עשרה שיחות שלא נענו. וכבר היה כמעט חושך. לא בא לו לחזור ולשמוע את כל הוויכוחים על מתי לספר לה, ואם היא יודעת כבר שהיא בתחנה אחרונה, או אולי היא לא יודעת, ומה יהיה עם הילד, ומי יהיה הנאמן. לכן נשאר בכיסא לדבר עוד קצת. גברת מלימובקה סיפרה לו על על ספר שבו מדענים לימדו את הנמלים בהדרגה לבנות קן גדול יותר ויותר, ואז לשלוט בעולם. ואז דיברה על שלושת חוקי הרובוטיקה. אבל היא לא זכרה את שם הסופר. "פעם היה לי זיכרון טוב יותר", אמרה. "אני כבר אווזה בלה. אפילו להתאפר כבר אין לי כוחות".

"אין לך בעל?"

"כולם הלכו", אמרה. כשקמה באטיות היה אפשר לראות את הצלעות שלה וגם את זה שכבר צמח לה בולבול, אולי בגלל הגיל שלה או מהתרופות. היא שמה לב שיהב מסתכל. "רזיתי", אמרה. "כבר אין בי כוח חיים".

"אני כבר ראיתי כאלה", אמר יהב. רצה לספר עוד, אבל היא עשתה תנועה ביד, כאילו רצתה לדבר על משהו אחר. יהב רצה להצחיק אותה ואמר "לפי איך שהעולם הולך, כנראה שבאמת נמלים פיציות שולטות בו".

"אה, אל תאמין לי. אם נמלים היו שולטות בעולם, אני הייתי מלכת הנמלים". היא עיסתה את הסנטר שלה והפנים נראו כמו מסכת גומי.

"ואז היו לך חיי נצח".

"לא, אם חיי נצח אומרים שאצטרך להזריק לנצח, אז – לא תודה".

"אני אזריק לך", אמר יהב, וכבר ראה את עצמו גר בסלון הזה ואוכל בעיקר בוטנים ומזריק לה כל צהריים.

"אסימוב!" אמרה. "זה השם".

"מה?"

"שלושת חוקי הרובוטיקה. כמו שאנחנו נתנו חוקים לרובוטים, הנמלים ייתנו לנו חוקים".

"חוקים הפוכים", יהב המשיך. "לא לצחצח שיניים, לא לישון בשמונה…"

"לא לצפות ליותר מדי מחברים".

ואז היו הצלצולים והדפיקות על הדלת ורותם הבוכה, והדוד של יהב שנכנס מתנשף כולו. "מה חשבת לעצמך? אני שואל אותך, מה חשבת לעצמך?!".

*

"שכחתי שאת היחידה שיכולה באמת לענות על השאלה", אמר יהב למחרת. הוא עמד בפתח הדירה של מלימובקה עם התיק והטלפון. נתנו לו היום שמונה עשרה שקל במקום שתים עשרה והוא התכוון לקנות פיצה כפולה.

"איזו שאלה?"

"מה היית רוצה לסעודה אחרונה".

"הייתי רוצה כיכר שלמה של לחם לבן עם חמאה ודבש".

"כן?"

"כן. מאכלים כאלה אסורים עלי עכשיו".

"אבל נקטר את שותה! וזה מתוק".

"אם לא אשתה אני את הנקטר, האלים ישתו אותו".

"כלומר הנמלים?"

"אתה תופס מהר, ילד".

 

 

 

Comments are closed, but you can leave a trackback: Trackback URL.
%d בלוגרים אהבו את זה: