קוויאר קרפיון

לבחור של הסרטנים אין קרפיונים ולבחור של המלוחים אין קרפיונים. רק לבחור של הקרפיונים, אליו הפנו אותי כולם, רק לו יש. והרופא המליץ לי על קרפיונים. בשוק, בין מוטות בקלה ארוכים שאפשר לשחק אתם גולף, לבין נתחי מטיאס בייבוא עצמאי, שוכן הדוכן של הקרפיונים. והבחור בדוכן, קוראים לו מנו.

בבוקר הוא עובד בשוק, אחר הצהריים הוא חושב על רעיון לסטארט-אפ. ובלילה, רק אם יש לו כוח, הוא מודיע לסוכנות שזה בסדר והם מתחילים להעביר לו שיחות. נשים, זוגות, מה שבא, מתקשרים מעט, מזמינים אותו, הוא אפילו יכול לסנן, בחור יפה שכמוהו. בכל פעם כזו מנו עושה כסף כמו בשתיים-שלוש משמרות בדוכן של הדגים. אז למה אתה נשאר בדגים? שאלתי. "הבטחתי לאבא", אמר. מאז שגיליתי לו פעם כמה אני חולה, גילה לי גם הוא מה הוא עושה בלילות. ומאז, בכל פעם שאני מגיעה לדוכן, מנו מספר לי איפה היה ומה עשה. וגם עכשיו סיפר.

הזמינו את מנו לבית גדול באמצע תל אביב. בדרך כלל אלה וילות בפרברים העשירים, או מסיבת רווקות. אבל הפעם ברחוב שקט באמצע העיר עמד בניין שלוש קומות וכולו בפנים היה בנוי כמו וילה עם מפלסים. רק חדר הכניסה היה פתוח לגמרי, מרופד רק בשטיח עבה, עם נברשת תלויה בגובה חמישה מטרים אולי. פתחה לו פיליפינית במבט עצבני והצביעה למעלה, והוא עלה במדרגות. שם היתה רק דלת פתוחה אחת והוא נכנס וראה מיטה גדולה ובחורה צעירה, שרשרת פנינים על הצוואר ושיער זהב. "את יודעת מה זה שיער זהב?" נו, בלונדינית, אמרתי. "לא, שיער זהב זו מישהי שהכל אצלה נוצץ ו-ככה, שופע, כאילו כל היום היא רק חופפת ומסדרת".

היא שכבה במיטה מכוסה בשמיכה. מנו התקרב וכבר עמד לו, אבל זו לא חוכמה כי אף פעם אין לו בעיה, את זה כבר שמעתי ממנו לא פעם, הוא אוהב שמנות, רזות, מבוגרות, בטן גדולה, עצמות בולטות, לא משנה, מנו מתלהב מכולן ומתרגש באמת, הוא נשבע לי. אבל זו, יש לה פנים של מישהי יפהפייה, שהיה אפשר לשים אותה על בול. והיא נראתה צעירה כל כך, משהו נראה לו מוזר, לכן שאל אותה בת כמה היא, והיא אמרה "תשע עשרה, אראה לך תעודת זהות אם אתה רוצה". הוא אמר שאם כך זה בסדר. החזה שלה עלה וירד במהירות והיא הפשילה את השמיכה. כתונת לילה דקה ובהמשך שלה, שתי רגליים ארוכות ארוכות. ומקובעות. שתיהן בגבס לכל האורך.

הוא רצה לשאול ולא ידע מה, רצה לעודד אותה ולא ידע מה, ובסוף הבין שקראה לו פשוט לזיין אותה, כי גם המבט שלה היה כבר מגובס קצת, ראו שכבר ענתה על הרבה שאלות ושמעה הרבה דברים של עידוד. מכאן מנו היה צריך רק לחשוב איך עושים את זה, איך לזיין בלי להישכב עליה ממש כי זה יכאיב בגבס, ובלי ממש לטחון אותה בכוח כי זה בטח יהרוס את השיקום. עזר מאוד שהיו לו שרירים בגב ובידיים, והוא קודם כל התפתל וליקק איפה שרק היה יכול, היא שכבה שם ונאנחה, מה אפשר להבין מזה אם לא שהיא נהנית, ואז השחיל את כל הגוף שלו איכשהו והתמקם ממול האגן שלה בברכיים כפופות – לא, ישרות, לא, כפופות – וחדר ונכנס, לא ככה אלא ככה, לא ככה אלא ככה, עד שמצא את הזווית לפמפום. כמו תמיד, הוא לא הפסיק עד שאמרה שהיא כבר גמרה. אבל הוא לא חלם לגמור בעצמו, מרחמים או מבהלה, כמה זמן לוקח עד שמתאחה דבר כזה, הוא לא יכול לקחת על עצמו את הסיכון. והפסיק והתלבש.

טוב אז ביי, אמר. על הכסף לא ידע מה לשאול אותה, אולי ישאל את הפיליפינית. כשיצא מהחדר עמד שם ליד ראש המדרגות איש מבוגר במעיל בית אלגנטי, בורדו-שחור כזה. כמו בסרטים האנגליים, מנו נשבע לי. האיש לחץ לו את היד ואמר בשקט, כמה פעמים "תודה רבה, תודה רבה על העזרה שלך". מנו קיבל ממש בחילה – זה אבא שלה או מה? "אני לא יודע איך להגיד לך כמה הייתי ככה, ככה קרוב לתת לו סטירה", אמר לי מנו, "או לפחות להגיד לו: הלב שלי שמח שהבת שלך גמרה, אבל עליך אני רוצה להקיא". בסוף כמובן שקיבל את הכסף, "מי לא היה מקבל", מעטפה עם כסף (פי אחד וחצי ממה שסיכמו) וירד למטה, מבולבל קצת. ניסה למצוא איפה דלת הכניסה ולא מצא. כל הבית היה מרופד באותו שטיח עבה כאילו עטפו אותו מבפנים. מנו דחף איזו דלת אחרת וראה שהוא עומד במטבח.

שם ישבה הפיליפינית ליד קערה גדולה וניגבה את העיניים מדמעות. הקערה היתה מלאה בשר טחון. מה קרה? שאל מנו. הפיליפינית היתה צריכה להכין כדורי בשר לארוחת הערב והיא לא יודעת להכין, אמרה, קינחה שוב ושוב את האף. רק עכשיו ראה שגם עם הקוקו היה לה שיער ארוך, עד מעבר למותניים. היום קיבלה מכתב גרוע מאחותה. מכתב גרוע-גרוע, חזרה ואמרה. ואני חדשה פה ולא יודעת להכין. כדורי בשר לספגטי? שאל. "לא, לא, רק כדורי בשר, בלי אטריות". הם רוצים אם כך קציצות או קבב, הבין מנו, ואמר: אני אכין לך. דגים הוא לא סבל לבשל, כי תמיד היה לוקח מהדוכן הביתה, אבל עם בשר לא היתה לו בעיה והוא גילה לה שצריך להכניס גם בצל קצוץ לתערובת. ואז עמד וקיבב קבבים, אחידים עד כמה שהצליח, וחשב מה קרה שהוא צריך לפתור את כל הבעיות בבית הזה. הפיליפינית עמדה לידו וניסתה לעזור, ידיה בעיסה. כשהיו עשרים-שלושים קציצות שטוחות על מגש והבשר נגמר, הפסיקה אותו. לטגן אני יודעת, אמרה הפיליפינית, צחקה, לטגן אני יודעת, זהו נגמר, והראתה לו את ידיה המטונפות בפירורי בשר נא. הוא הראה לה את ידו שלו. ולרגע כמעט הצמידו כפות ידיים זו לזו, לראות של מי גדולה ומי קטנה, אבל לא הצמידו. מנו הרגיש שהיא היתה רוצה שיחשוק בה, אבל הם היו באמצע המטבח והוא לא חשק בה כרגע, מקסימום היה רוצה אולי לבשל או לטגן משהו אתה, וקריאה נשמעה מלמעלה.

אני צריך ללכת, אמר מנו, ונזכר באב המבחיל ובבת המיוסרת, הלכודה במיטתה ומזמינה גברים על חשבון אביה. הוא דחף את הדלת חזרה ויצא מהמטבח אבל ראה ששוב הגיע לחדר אחר וכל התמונות שם הן של האב ובתו, מחליקים בשלג, עומדים בפארק עם סנאים ועוד ועוד תמונות. שברה את הרגליים בסקי? צרות של עשירים מסריחים, חשב מנו, ועדיין חיפש איך לצאת. ידיו היו דביקות מבשר וחתול ג'ינג'י שהופיע מולו לא נתן לו לעשות אפילו צעד. הוא רכן והניח לחתול ללקק את אצבעותיו בזו אחר זו, ואחר כך פשוט דחף את החיה הצידה ומרח את הידיים על הג'ינס שלו וחיפש דרך לצאת.

קול של גבר נשמע מלמעלה, וקול נשי מלחש, מצטדק, ומגש נופל, או אולי זה היה חתול מפיל דברים מעל מדף. מישהי צחקה, או בכתה, ודיברה במהירות – בעברית, אבל הוא לא הבין מילה. רק את הגבר שמע: "אל תצעקי עלי, אל תצעקי עלי". כשעבר שוב ליד המדרגות רצה לעלות למעלה, לשבור למישהו את העצמות, אבל לא ידע מי אשם ומה הפשע. לבסוף הבין שעל השטיח הרך מקיר לקיר יש סימני דריכה שהשאירו רגליים – צריך היה רק ללכת על אחד השבילים, ולהגיע לבסוף אל דרך מוצא. בחדר שממנו יצא היתה תקרת קורות, של עליית גג, למרות שעמד ככל הידוע לו בקומת הקרקע.

"בסוף יצאתי וראיתי שיצאתי מאחורה, מהחניה של הבנין ברחוב המקביל", סיפר לי. "וברגע שיצאתי ידעתי שאני לא חוזר יותר לסוכנות. מה שאני צריך זה לפתוח מעדנייה. חצי מהדוכן הזה שאת רואה? לא יהיה פה. יהיו תבשילים מוכנים שאני עושה. מתחילים בשיפוצים עוד מעט, אבא שלי כבר לא פה זכרונו לברכה, הבטחתי לו שאמשיך, רק לא אמרתי שיישאר בול אותו הדבר. יהיה פה חצי קוויאר וחצי קרפיונים".

אבל מה עם האבא והבת? שאלתי. לא, אמר, הוא לא חזר לשם עוד. מה דחוף לו? בשביל מה, בשביל הפיליפינית? אבל ראיתי את גופו מתקשה קצת, כאילו בכל זאת השאיר משהו לעצמו.

שילמתי בשטר גדול כדי להרגיש איך מנו מחזיר לי עודף בידיים חלקלקות, עם צחנת דגים. הוא הוסיף לי שקית קטנה, מדממת, עם ביצי דגים בתוכה, כמו שביקשתי. "תהיי בריאה, ביצי דגים זה מאריך ימים", אמר, "כמה ביצים שבנאדם אוכל ככה הוא חי". בבית טיגנתי את ביצי הדגים בחתיכות גדולות, ואכלתי את הכל ישר מהמחבת. פירור אחד נשאר ולקחתי אותו, פוררתי את הביצים הזעירות, המטוגנות, אחת אחת – הנחתי על הצלחת האדומה הגדולה וספרתי. היו שם 112, אחת לכל יום, וזה היה כמעט ארבעה חודשים של ימי חיים.

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: