ימי מטילדה: פרקים 1-2-3

פרק 1

 

"עוד משחק!" פסק נהוראי.

דפנה נאנחה, כמה אפשר, אבל נראה שמטילדה לא חשבה על שום אפשרות אחרת. בעיניים זורחות הגישה לדפנה את חפיסת הקלפים, שתטרוף אותם. כפות הידיים הגסות של מטילדה לא התאימו לקלפים העדינים הללו. דפנה טרפה, חצתה לשניים, חיברה שוב, עוד משחק, המשחק החמישי הבוקר, כל מה שצריך כדי להעביר את הזמן במשמרת המשעממת. נהוראי היה המחלק, שבעה קלפים לכל אחד. קלף ההתחלה היה שש אדום.

מטילדה פתחה והורידה שמונה אדום. אף פעם לא הצליחה לצרף זה לזה מספרים בצבעים שונים, למרות שלכאורה הייתה אמורה לזהות צורות. בפועל זיהתה רק מספרים שונים באותו הצבע. בכלל, הייתה שחקנית גרועה מאוד – כל קלפיה מונחים תמיד גלויים, ולכן דפנה ונהוראי היו מצליחים להציץ בהם, גם בלי כוונה, ומנצחים אותה שוב ושוב. ובכל זאת היא אהבה מאוד טאקי והתעקשה להצטרף תמיד. ודאי ביום החם הזה, שבו לא הייתה בשמורה טיפת צל להסתתר בה מלבד במשרד הקטן של דפנה ונהוראי.

"היי, אני מתחיל! ניצחתי קודם!" אמר נהוראי.

"סוק!" מחתה מטילדה.

נהוראי משך מידה את הקלף, והיא התגוננה, מושכת אותו בחזרה, אבל צחוק היה בזוויות עיניה. הקטטה הפכה להתגוששות, דוחה בעיני דפנה, ששני המתקוטטים נהנו ממנה מאוד. "תביאי, תביאי לי!" צחקק נהוראי, דגדג את הנערה מתחת לבית השחי. מטילדה צחקה במלוא גרונה.

"אולי די?" אמרה דפנה בפעם האלף. המחזה נמאס עליה מזמן: בן האנוש מדגדג ומטילדה משתפת פעולה. גם היא צריכה מגע, כנראה באופן נואש, כמו כל יונק.

לבסוף הכריזה דפנה שאם לא ימצאו פשרה, היא תתחיל. היא עיינה בקלפים והורידה שש צהוב.

מטילדה הורידה טאקי צהוב ואחריו את רוב הקלפים שבידה, כולל ירוק אחד.

"ראית? היא מרמה". אמר נהוראי. "לא נורא, שתיהנה".

מטילדה שלחה אליו מבט תמה. הוא חייך אליה בעקמומיות והוריד על דפנה קלף "פלוס שתיים" שאילץ אותה לקחת שני קלפים מהקופה.

"אוף, אתה בעצמך רמאי".

"לא, אני פשוט פיקח כמוה, ושנינו פיקחים יותר ממך".

המשחק נמשך ומטילדה נצחה בו במרמה, לאחר שהטילה קלף "פלוס", ופרצה בתרועות שמחה. נהוראי, שטוען תמיד שאי אפשר לנצח עם "פלוס", שתק הפעם. לפתוח את הנושא הזה עכשיו? אין כוח, חשבה דפנה. היא הטילה את הקלף האחרון שלה וקמה משם, רגע לפי שמתחילים בקטטה חדשה.

*

לאט-לאט למדו ליהנות מהימים העצלים האלה. משחקי קלפים בלתי נגמרים, טורנירים בלי לרשום את התוצאות, הפסקות רק לאוכל, יין שנהוראי הביא לפעמים למשמרת הערב. רק לאחר שד"ר נהוראי רינות וד"ר דפנה דרוויש הסכינו עם חוסר התכלית והשעמום, הבינו שאפשר גם ליהנות מהם. מדי פעם יצרו עבור מטילדה אטרקציות מלאכותיות: תרנגולת לצייד מדומה, למשל. אבל הלהיטות של מטילדה אחר הטרף המלאכותי לא הובילה לכלום. היא הייתה ציידת גרועה מאוד למרות תאוותה לבשר. אפילו אני יכולתי כבר לתפוס את הציפור המסכנה הזאת, חשבה דפנה.

בסופו של דבר הייתה מטילדה תופסת את הציפור ומבקשת מהם אש. נהוראי היה מדליק יחד אתה מדורה קטנה, והיא הייתה צולה את העוף על נוצותיו ועורו בזמן שדפנה הצמחונית היתה מתרחקת משם בסלידה. בריח הבלתי נסבל הייתה מטילדה מוציאה את העוף מהאש ונוגסת בו. את השארית היו שומרים לה במקרר ליום המחרת. אבל למחרת הייתה כבר שוב רעבה לצייד חדש. קשה היה להערים עליה – כנף או שוק ישנות מהמקרר שדפנה ניסתה להגיש לה, הייתה תמיד משליכה בשאט נפש.

"החושים שלה קצת יותר חדים מחוש השניצל של אמא שלך", היה נהוראי מלגלג.

שעת הצייד והארוחה הייתה המסמר של כל יום שומם כזה בשמורה. שני ביולוגים, בוטקה עם שומר, ונשמרת אחת, זנוחה, שהמדע כמעט חדל להתעניין בה. המחקר עבר את נקודת השיא שלו, הודיעו בלשון מכובסת ראשי הפרויקט העולמי להחייאת ניאנדרטלים. נראה היה שהם שמחים שאין להם בפני מי להתנצל, או חלילה להתגונן מפני תביעות. משום מה, החוקרים פורצי הדרך שניהלו את הפרויקט בזמנו, המשיכו הלאה ועשו חייל במיזמים אחרים, כך שלא הגיעה כל דרישה מדעית להמשיך בשיבוט. כמובן, המחקר בתאים ניאנדרטליים במעבדה נמשך בדרך זו או אחרת, ומסקנות חדשות הוסקו לגבי הביולוגיה והאנטומיה שלהם. אבל באינדיבידואלים עצמם לא היה צורך ממשי. הם היו מעטים מכדי לשמש כאוכלוסיית מחקר ורבים מכדי להוות אטרקציה אישית ייחודית.

שיבוטי הניאנדרטלים, כך הלך והתחוור, היו גחמה יקרה שתועלתה המדעית לא ברורה, ותועלתה החברתית נמוכה. מובילי הפרויקט הכחישו זאת, כמובן, אבל מדובר היה בוויכוח על עניינים שבדיעבד. הפקולטה למחקר ניאנדרטלי גלובלי שהוקמה בו-זמנית לפני שש עשרה שנים, עם סניפים בסינגפור, סידני, רחובות, ליון ובוסטון, פעלה "על אש קטנה", כלומר שמרה על מכסת עובדים מינימלית ושלחה מענה אוטומטי למתקשרים אליה. בהתאם, גם רוב המתנגדים לפרויקט כבר עייפו ועברו הלאה, בראותם שכוחות האויב הצטמצמו ונסוגו. הציבור הרחב דווקא העניק למשובטים חיבה רבה, כמו גם את כינוי החיבה המקוצר "אנדרים".

וכך, פעם בשבוע היו הביולוגים הישראלים ממלאים אודות מטילדה פרטים של משקל ומצב בריאותי ושולחים למרכז הגלובלי. חוץ מזה, טאקי ושוב טאקי, ושעמום זוחל.

*

שמורת תל גזר שכנה בלבו של נוף ירוק בדרך כלל, עם התרוממויות קרקע מתונות פה ושם. הגדר שהוקמה מסביבה הותירה פתח מול אזור החניה, ושם הוצב בוטקה השמירה של אלקלעי. כמה עשרות מטרים משם הוקם משרד קטן במבנה טרומי, עליו חלשו דפנה ונהוראי. מולם יכלו לראות את המצפה הקטן של תל גזר, אליו ניתן היה להעפיל בקלות, ומעט הלאה משם את חמש האבנים העצומות שניצבו בשורה, כנראה שריד לפולחן פרה-היסטורי שמהותו לא הייתה ברורה עוד. על פני השטח נראו מנהרת מים תחתית וחפירות ארכיאולוגיות של כמה בתים קדומים.

חמשת אלפים שנה של התיישבות קדמונית נכחו באתר, זו על גבי זו. התרבויות שחלפו שם בסך הותירו בין היתר חקיקות באבן, עמוד הנושא פעמוני רוח, כדים צבועים, ביצורי חומות ואף חרפושית פרעונית. מאז התקופה העותמאנית לבדה החליף המקום בעלויות לא פחות משמונה פעמים ומאות אנשים נהרגו בקרבות על כיבושו זה מזה. כל ייחוד של יופי לא היה למקום הזה, שהיה נקודת ציון בדרך הארוכה של אנשי קדם בין מצרים לסוריה, לבד מגובהו הגיאוגרפי היחסי.

כרגע היה תל גזר היהלום שבכתרה של המועצה המקומית. עד להגעתה של מטי, מבקרים הסתובבו שם בעיקר בסופי השבוע, מהלכים על מה שנותר מהחדרים הקדמונים, ממששים אגן מים ענק שנחצב באבן.  מאז שהוצבה שם האנדרית הוכפל מספר המגיעים פי כמה והם הגיעו בכיתות ובקבוצות של עשרות. הותקנה רכבת מבקרים על מסילה פשוטה, מרחב הסיור הוגבל, והקהל הורשה לצפות מתוך הקרונות רק במסלול שהותווה מראש ולנפנף ממרחק בטוח לעבר האנדרית. מטי בעצמה הייתה קובעת בכל פעם מחדש, היכן תשב לחזות בבני האדם הצופים בה. לפעמים הסכימה לבקשה של נהוראי להתאים את שעת הציד לשעת הביקור. לפעמים לא – היא עייפה היום, היה אומר המדריך לקבוצה ברמקול הקטן. אבל פה מצד ימין אתם יכולים לראות את המתקנים דמויי המערה שבתוכם היא ישנה בדרך כלל. כאן יש דוגמאות לשרטוטים שהיא עשתה הבוקר, ובסוף הסיור אפשר לקנות צילומים ממוסגרים של שרטוטים נבחרים שלה.

בנוח עליה הרוח, מטילדה הייתה מתקרבת לפעמים לרכבת העוצרת ונוהמת הברה-שתיים לתוך המיקרופון. הקהל השתאה ונדרך, כמו לשמוע איזו נבואה מפיה, אבל כרגיל היו מילותיה סתומות: "גון" או "הות" והיא הייתה עוברת משם, מחייכת לעצמה. ככל הנראה נהנתה מתשומת הלב הציבורית, הגם שמעולם לא הוסבר לה עד הסוף מדוע זו הוענקה לה.

כמה מדהימה היכולת האנושית להסתגל לכל סביבה, הייתה דפנה חושבת. אבל כמובן, אי אפשר לטעון שמטילדה אנושית, לו הייתה אנושית היה אסור לשבט אותה. ובכל זאת היא כן, חשבה דפנה.

 

פרק 2

ישראל קיבלה ממרכז השחזור העולמי שני פרטים. זכר ואחר כך נקבה. יחס מספרי בלתי רלוונטי, שכן איש לא העז לנסות לגרום להם להזדווג. גם כך החברתיות לא הטרידה אותם מאוד. רוב הזמן פשוט הסתובבו לבדם, משוטטים, מתבוננים. האדם המשוטט, קראו לזה בצחוק, homo flaneures.

הם היו הומו ניאנדרטלנסיס, כלומר בני מין, ויש האומרים תת-מין, בתוך הסוג "אדם" –  סוג ביולוגי בתוך תת השבט הומינינים שבסדרת הפרימאטים. כמו המין אדם השוכן סמוך להם בטבלאות סיווג ההומינינים, התאפיינו במוח גדול. היה זה אותו מוח גדול שאפשר להומו סאפיינס, הכלול באותו סוג, ליצור את הטבלאות הללו, לסווג את מקורביו סמוך אליו בטבלה, ובהמשך לשאוף להקים אותם לתחייה, בשר ודם. תפיסתו המורכבת לא יכולה הייתה להשיג את המוות, ושיבוטם של האנדרים פתר את הבעיה: להחיות אדם אמנם אסור היה, עדיין, אבל הנה אפשר היה להחיות את הקרובים לו, ולקוות לטוב.

למרות נבואות הזעם של כמה מתנגדים לשיבוט, שהזהירו מקניבליזם ומרמות אלימות גבוהות, הניאנדרטלים שנולדו לא היו מפחידים משום בחינה. את דפנה הטרידה דווקא העובדה שלישראל הם הגיעו בוגרים, כאילו מוכנים מהאריזה. למרות שידעה שהיו פעם תינוקות, בארץ אחרת, שנישאו ברחם של מין זר, שאף אישה אנושית לא רצתה להיניק אותם ולכן ניזונו מבקבוקים. אמנם נמצאו המטורפות שהסכימו לשאת אותם ברחם, ואחרות שניאותו לתרום להם חלב אם אנושי. אבל את החיבוק הראשון שלהם קיבלו מאינקובטור, ואת רוב ארוחות החלב שלהם קיבלו מנאקה, בהמה שלא הייתה קיימת בתקופה שבה אבותיהם נעו על פני האדמה. אחד או שניים בכלל נפטרו מיד לאחר הלידה.

אלה ששרדו זכו לחיבוק ולהרדמה לפני השינה מן החוקרים שלהם, גדלו מטופלים למשעי ועדיין חסרים דבר מה, כמו גוזלי תנשמת שנפלו מהקן. הם היו יתומים חדשים למין ישן. וגם הישג עצום למין האנושי, כך אמר נשיא ארצות הברית. "למאדים עדיין לא הגענו – אבל תראו מה יש לנו פה", חייך הנשיא בשידור הישיר, שמיכת תינוק לבנה בזרועותיו, כשהוצג הגור החדש הראשון בסדרה. ראשי הפרויקט בסידני הגיבו על הנאום בשביעות רצון מסויגת – לא נוח היה להם שארצות הברית מנכסת את ההישג המשותף לעצמה.

וכך שכבו להם רחבי הגולגלות בעריסותיהם, בהתחלה שניים ואחר כך עוד שניים. ארבעה שרדו בכל העולם בסך הכל, מתוך אחד עשר שנולדו. כולם זחלו בעקבות צעצועים, גדלו ובגרו, קיבלו שיעורים פשוטים פה ושם, למדו לשמור על היגיינה בסטנדרטים אנושיים, הוכיחו שהם יכולים לתקשר את רצונותיהם במידה סבירה. כצפוי, בתחילת החיים היה מוחם מפותח וגדול מעט יותר מזה של ילדים אנושיים. לאט לאט הואט קצב גידולו עד שהגיעו למוח בגודל של מוח אדם בוגר, אבל שונה במיקוד שלו. אזורים של תנועה במרחב וראייה מחודדת התפתחו על חשבון אחרים, בעיקר על חשבונם של אזורי היכולות החברתיות וכישורי השפה, בדיוק כפי שחזו הפליאולוגים בעבר על סמך ארובות העיניים של גולגולות מאובנות.

עם זאת, הוסכם על רוב המדענים שבסך הכול, אולי בשל ההתרגשות הגדולה והמעקב המדעי הקפדני, הייתה פה החמצה. האנדרים לא קיבלו את החינוך שיאפשר לומר אם היו מגיעים להישגים טובים יותר בתנאי מחייה "אנושיים". בגיל מסוים שוחררו החוצה לשמורה זו או אחרת, והשתלבו שם יפה, גם אם לא ידעו לצוד והיה צורך להדריך אותם פה ושם. מעולם לא ביקשו ממש לצאת מהשמורות, אם כי היו לפעמים מצביעים על החוץ ומבקשים הסברים על המתרחש שם.

*

מטילדה הייתה חלק משלישיית ולדות, שנולדו מאותו חומר גנטי. כמובן, הם נישאו ברחמים שונים אבל נהרו מביציות של אותה בת אדם ומאותו קורטוב של דנ"א אנדרי. אחד מהם מת בגיל צעיר מכשל מערכות, השני, שנקרא גארי, הוצב בסינגפור, ומטי עלתה לארץ. היא עשתה זאת כמתנה רשמית שהעניקה ממשלת אוסטרליה לממשלת ישראל. כמו דודה חסכנית, ממשלת אוסטרליה נהגה להעניק רק מתנות שלא חפצה בהן עוד. מקבלת המתנה גילתה עוד פחות נכונות להפיק את המיטב מן הסיטואציה.

במרכז המחקר ברחובות גילתה מטי סימני עקה, עד כדי גירוד חפצים לזוב דם. לאחר מכן סוכלה, בהתנגדות תושבים, תוכנית לשכן אותה ליד מערת כבארה שבנחל מערות, שם נמצאו בעבר שרידי ניאנדרטלים. אחר כך נבדקו ונפסלו שטחים פתוחים אחרים, רובם בגליל העליון. היו פוליטיקאים שרצו ליישב אותה בצפון הנגב, אבל אנשי המקצוע התנגדו חריפות, מנימוקים ביולוגיים, שלו היו מתאמצים היו מוצאים גם הפוכים מהם: גופם של האנדרים בנוי לשרוד בקור, הסבירו, ויתקשה לעמוד בטמפרטורות גבוהות שכאלה.

המקום שבו נחתה מטילדה לפני שנתיים היה השטח היחיד שהתאים פרקטית, וגם התנדב לכלכל אותה על חשבונו: המועצה האזורית גזר. שם גם נרשמה היסטוריה פעוטה – ראש המועצה היה הראשון שהעז לחבק אותה, ובחום רב.

חיבוקו של ראש המועצה תועד בצילומי טקס הקבלה של מטילדה, וריגש את כל מי שהתבונן בו – מיד עם פגישתם הוא אסף אליו את גופה הרבוע, הצמיד את ראשה הנמוך לחזהו, עטף בידיו הארוכות את ראשה ועצם את עיניו לזמן ממושך. בצילומים שפורסמו נראתה מטילדה האסופה אליו כשהיא מחייכת חיוך של נועם.

אבל כל היתר, מדיילות ועד טכנאי מעבדה, נרתעו מעט מן האנדרית. גם אם הייתה משיכה לגעת מרומזות באצבע בשולי בגדה, או בידה, איש לא חיבק אותה ממש.

לא הייתה לכך סיבה מפורשת: ריח גופה האישי לא היה מרתיע, מין תערובת של שיירי בוץ, סוכר ומעט קמפור חריף. אחרי רחצה וחפיפה הייתה מסתובבת, שיערה האדמוני בוהק, וחלוק משוך על גופה. בזמנים כאלה נראתה ענוגה כמעט. ייתכן שהרתיעה הגופנית ממנה הייתה קשורה בידיעה שהמחבק את מטי נסחף אתה עשרות אלפי שנים לאחור. ואולי בהבנה שהאחיזה בה כמוה כאחיזה בדבר יקר שאת מחירו לא יוכל המחבק לשלם, אם יישבר.

ראש המועצה עצמו דמה מאוד לגדעון זינגר, ודפנה הצטערה בתחילה שלא תוכל לומר זאת לנהוראי הצעיר, שוודאי לא יודע מי היה גדעון זינגר. אבל מיד אחרי כן הסתבר לה שכולם תמיד קוראים לראש המועצה זינגר, כתחליף לשמו האמיתי. אחרי הטקס נפגש זינגר בחגיגיות עם דפנה ועם פרופ' מרום, בביתו המגונדר, סיפר להם על ילדיו הבוגרים, הציג בפניהם את אשתו שהייתה מנהלת מרכז הספורט המקומי. הוא כיבד אותם בקפה ופרלינים ודיבר על הצורך למנוע משבר בינלאומי מול המדינות האחרות שלקחו חלק בפרויקט השיבוט.

מה אתה מבין בזה, חשבה דפנה, זו פוליטיקה של גדולים ואתה יושב פה בסוואנה הפרובינציאלית שלך ומדמה שאתה מושך בחוטים.

אבל פרופ' מרום לחץ בחום את ידו של ראש המועצה: "ודאי, אנחנו מבינים, אנחנו מבינים, אני יודע שתעשו כל מה שצריך כדי לשמור עליה, היא נהדרת, ובכלל מהווה נכס אנתרופולוגי יקר".

דפנה אילצה את עצמה לשתוק. מה פתאום אנתרופולוגי? המונח הוא פליאולוגי! מה קרה לפרופסור מרום?

"בדיוק", אמר ראש המועצה. "אנתרופולוגי, זו המילה שחיפשתי".

 

פרק 3

אז איך היא? זו שאלה שנשמעת בתחילה מציצנית, לא מתוחכמת, רכילותית. אבל הלא זו שאלת השאלות לגבי מטילדה. זו השאלה שהניעה גלגלים במחקר הפליאולוגי, ששלהבה מוחות חוקרים. השאלה הזו היא שצופפה אזרחים סקרנים לכדי מסות נושמות של רצון להיווכח: מה טיבה? יצר הסקרנות אנושי הוא, ובלעדיו לא הייתה באה לעולם. יצר הסקרנות האנושי הוא גם זה שהקשה עליה, כי מהלך חייה של מטילדה היה תלוי בסקרנות הזו, ובדעוך הסקרנות נותרה ללא דורש. האדם שיצר לעצמו צעצוע יקר כל כך מאס בו, כמו בן אצילים מפונק, אחרי מספר דקות היסטוריות של משחק, ופנה לארגזי צעצועים אחרים לנבור בהם.

ובכן, איך היא? ניתן להבחין בה גם מרחוק, לפי הגופייה האדומה. מטילדה אהבה מאוד את הגופייה שלה, ונצמדה אליה גם כשהיה קר לכולם מסביבה. עורה העבה יחסית ושכבת השומן הייעודית של גופה אפשרו לה לזלזל במעילים ובכיסויים. ג'ינס עטף דרך קבע את ירכיה – מכנסי שלושת רבעי שעל קומתה הנמוכה נראו כמכנסי שבע שמיניות. ותמיד נעלה סנדלי שורש, שקיבלה בזמנו, בחגיגיות, מחברה מסחרית אוסטרלית. בכל פעם שהייתה שוחקת אותן בשיטוטיה, היה נהוראי כותב לאוסטרליה וזוג חדש היה מגיע לשמורה, בדואר שליחים.

תווי פניה היו שלה בלבד, מובחנים מאוד. לו היה עולה הצורך, קל היה לזהות אותה בין בני מינה, כפי שמטפלי יונים יודעים להבדיל פרט אחד מאחר בתוך להקה, על פי הבדל מזערי בנוצה או בפצע זעיר ליד המקור. היו גם קומתה הנמוכה, רק מעט יותר ממטר וחצי, וחוסר החן של זרועותיה וידיה, הארוכות מעט יותר מדי, מתחת לכתפיה השמוטות. שערה היה אדמוני-חום ועורה בהיר, שכן הייתה נצר לניאנדרטלים של אירופה. ועדיין הייתה בעלת האף הרחב ההוא והמצח הקמוט ההוא, והסרעפת הישרה, כמו נאד עור, ללא מותניים של ממש.

כמין סתירה לכל אלה היה למטילדה גם הזיק המתוק הזה בעיניים, בן דמותה של שמחת החיים. כן, היא ממש חמודה, הקדמונית הזו, אמרו כל רואיה, ולא בלשון מזלזלת. למרות הטבע האנושי הדורסני, איש לא לעג למטילדה מעולם בשום צורה. להפך: כל מי שתלה שאיפות בדבר גדול ממנו, כל מי שרצה להבין את קיומו דרך מי שאינו הוא, להוכיח לעצמו שוב דברים שכבר ידע, נצמד למטילדה. לכל אחד הייתה מטילדה משלו, ומטילדה עצמה, גוצה חביבה שכמותה, לא ידעה על כך דבר.

תחילת ימיה ברחבת השמורה – המתנגדים קראו למקום "ספארי ב'" – הייתה רצופת תקלות ותאונות קלות. פה ושם הייתה פציעה שהצריכה זריקת טטנוס או זרת שבורה, אבל בעיקר הוטרדה דפנה ממצב רוחה המדוכדך של מטילדה. חלפו כמה ימים עד שגילו על מה התאבלה: המקל שלה לשרבוט בחול נלקח ממנה עם העלייה ארצה. רק כשנמצא לה מקל חדש החלה להסתגל באמת.

מה שרבטה במקל הזה? קווים, צורות, סימנים מופשטים שונים. לפעמים בשורות-שורות, לפעמים באקראי. בדרך כלל מחקה הכל לאחר מעשה ושרבטה מחדש. דפנה צילמה רבים מהשרבוטים האלה, שלחה אותם לפענוח באוסטרליה, ובעצמה ניסתה לקרוא בהם חוקיות כלשהי. היא לא הצליחה. גם מומחי הצופן האוסטרלים כשלו בהבנה שיטתית של הסימנים. הם נראו "כמו הירוגליפים של עכביש על סמים", אמר אחד מהם. אבל השרבוטים האנדרים זכו להערכה בציבור וצילומים שלהם נמכרו בהמונים.

השרבוטים. לפעמים היו שם שלושה עיגולים עקומים זה לצד זה; לפעמים קו קצר והמון נקודות מסביב לו; לפעמים משהו שיכול היה לדמות לכוכב בעל שבע קרניים, לו לא היה נחתך בשליש התחתון שלו. הייתה דרגה גבוהה של מיומנות בציורים הללו, אך שום סימן כמעט לא חזר על עצמו – כאילו ביקשה הציירת לסמן את מצב הרוח היומי שלה או לשלוח נבואה קטנה של עוגיית מזל. בשיחות על הסימנים הללו, מטילדה הייתה נותנת להם הסברים קצרים וסתומים, ולא יכלה להוסיף עליהם דבר.

מלבד שרבוט, היא אהבה כמה דברים שלא חלמו לאפשר לה בתוכנית המחקר המקורית, אבל אפשרו לה לבסוף. לפעמים לווה ההיתר בקריצת עין, לפעמים באנחה כבדה: יין רוזה, למשל. רק רוזה. את האדום והלבן דחתה. או סוללות, למשל. היא נהגה להחזיק ארבע סוללות קטנות בכף ידה שעה ארוכה. אחר כך גילתה שניתן לעשות זאת גם עם אגוזי פקאן, ושקעה בתענוג, אוחזת שישה או שמונה מהם בין שתי כפותיה, מערסלת אותם, מקפיצה מעט, וכך במשך כחצי שעה בכל פעם. מדובר בשריד קדום לדחף אנדרי מודחק, פסקו הניאנדר-פסיכולוגים. הם מיקמו את התסמונת בנקודה נורמטיבית כלשהי על ספקטרום של סממן אנדרי שקראו לו "געגועים לפרה-היסטוריה" (Prehistorische Heimweh), יחד עם עוד שלל תסמונות שלא נמצא להן הסבר מספק.

חלק מחוקרי האבולוציה, לעומת זאת, שיערו שמדובר בטכניקה כלשהי שנועדה להקל על צייד דגים במים רדודים. האנדרים נהגו לאחוז את הפתיון בכף ידם ולדוג כך, טענו, וכן למדו את המלאכה הזו דורות רבים כל כך, שהיא הותירה בהם סימנים מוטבעים גנטית. אבל הלא ניאנדרטלים התקשו מאוד בציד חיות קטנות, קבע מחקר אחר, למעשה ייתכן שנכחדו לאחר שבהמות גדולות עזבו את אזור המחייה שלהם, וכבר התקשו היה לצוד ביזון בכוחות משותפים, בכידונים וראשי חץ כפי שעשו תמיד. לכן, הסיקו, אין ספק שצייד דגים לא היה עיסוק עיקרי להם, לא במידה שתספיק לפתח בהם תכונות כאלה. ד"ר דפנה דרוויש ניסתה פעם, בחשאי, להחזיק כך חופן אגוזים בכף ידה, כמה דקות, ולא הרגישה דבר.

בחינוכה של מטי נעשו שגיאות רבות, שלא במתכוון – מטפליה בשנות ילדותה הקריאו לה מספרי ילדים, בייחוד מ- Good Night Moon שהביאה אחת החוקרות מן הבית. הם עשו זאת בניגוד לפרוטוקול המחקר, אבל טענו שלא יכלו לעשות אחרת. עכשיו כבר אי אפשר היה לדעת לאיזו רמה של הבנת שפה הייתה מגיעה בכוחות עצמה, בתוך שבט מגונן של בני מינה. מצד שני, לעולם גם לא ייוודע לאיזו רמה הייתה יכולה לנסוק לו היו מתקדמים אתה מ-Good Night Moon לספרי לואיס קרול למשל.

בכל מקרה, לדקלם את השורות שאהבה מעולם לא הצליחה. מטי ושאר המשובטים החלו בילדותם לבטא הברות קטועות, אחר כך פיתחו אותן למילים אבל מעולם לא למילים קוהרנטיות. לאור העובדה שהבינו את רוב מה שנאמר להם, לעתים גם משפטים ארוכים למדי, היה ברור שהם מסוגלים לפענח ולקודד שפה. אבל הם דיברו באופן לא מובן בעליל, למרות שעצם הלשון שלהם הייתה זהה לזו של ההומו סאפיינס. האנטומיה שלהם אפשרה להם לדבר: מיתרי הקול שלהם היו תקינים, וכך גם הלארניקס, בית הקול. גם רוחבה של תעלת העצם שבה עובר העצב השולט בתנועות הלשון היה זהה לזה של האדם. רק תיבת הקול הייתה שונה: מיקום האף, האוזניים והסינוסים אצל האנדרים היה ייחודי להם ותוצאתו הייתה קול גבוה מעט מן המצופה, אצל הזכרים והנקבות כאחד.

מכל מקום, המוטציה הרלוונטית בגן הקשור לשפה ודיבור, זו שמכל הפרימאטים רק בני אדם ניחנו בה, בהחלט הייתה מצויה אצלם. האם הייתה שם מלכתחילה, כחלק מהווייתם הבסיסית? או שמא נותרה רק כשאריות, פירורי גנטיקה זרה שהגיעו ממינים אחרים? השאלה נותרה שנויה במחלוקת.

המלים שכן ביטאו היו לעתים מילים אנגליות אקראיות, אצל מטילדה גם עבריות, ולעתים הברות אישיות שהתפתחו אצל כל אנדרי בנפרד, שפה אישית מפוררת. חלק מהעיצורים החוזרים התייחסו באופן קבוע לאדם או לחפץ מסוים, וחלקם לדברים שהחוקרים לא זיהו. כשאנדרי זה או אחר הצביע על השמיים או על זרת ידו ואמר "שלוש, איפה ולאן, בננה מקולפת", חדלו ההומו סאפיינס להבין. תיאור פיוטי? תלונה קונקרטית? שאלה על מזג האוויר?

את מנת המשכל שלהם כמעט שלא ניתן היה לבדוק. היצירתיות המעשית שהתגלתה אצל אבותיהם הפרה-היסטוריים בעיבוד חומרים דרשה ללא ספק יכולת קוגניטיבית גבוהה. את שיטת הסיתות של כלי אבן שהייתה נפוצה ביניהם לפני שלושים אלף שנה התקשו גם סתתים מודרניים לשחזר. לכל הדעות נדרשו בימי חייהם ליכולות מורכבות מסוגים שונים, וגם קיימו חיי תרבות כלשהם. בפועל, אולי כיוון שניתנו לאנדרים המודרנים חיים נוחים ומוגנים, ואולי כיוון שלא היה מי שילמד אותם את הדברים הנכונים, היה קשה לאתר עקבות של היצירתיות הזו. פה ושם נרעש חוקר כלשהו מקישור לוגי כלשהו שעשה ניאנדרטל או מפתרון מקורי לבעיה טכנית. שם זה נגמר. טיפין טיפין עלתה גם ההשערה, שאולי הוולדות שנוצרו משכפול גנטי לא משקפים לגמרי את אבותיהם, שאולי – איש לא העז לכתוב את המילה אבל נהוראי היה מבטא אותה לפעמים – סובלים מפיגור כלשהו, מולד או נרכש, שלא היה במקור.

אבל כן, האנושות בהחלט הוקירה אותם. בהחלט הופיעה פעם ההתרגשות הגדולה הזו, מיד לאחר הלידה הראשונה, כשיד אנושית גדולה נגעה לראשונה בכף יד ניאנדרטלית קטנטנה. כשתינוק אנדרי חייך, כשפעוט אנדרי התרוצץ במסדרונות האוניברסיטה. הם היו נשגבים, ולו מפני שהיו שונים, ושונותם סימנה הבטחה גדולה. אנחנו לא לבד, עבר הרחש הגדול בקרב האנושות. הקהל האנושי, מיליארדי איש שהתגודדו על הכדור, השתאה מולם, נכסף אליהם מרחוק.

"אני לא יודעת את נפשי מרוב אושר", כתבה פעם דפנה לאחותה, אחרי הלידה השנייה של אנדרי בריא. מלים אחרות לא מצאה. אבל הקלישאה הייתה נכונה: האנדרים היו הבטחה להפוך את ההומו סאפיינס למאושר יותר. היו דיבורים על עידן חדש, על אושר חדש שיביאו אתם האנדרים. הם יקרבו אותנו מעט מעט אל עצמנו האמיתי. הם יחשפו בפנינו דברים נסתרים. וכך, בני האדם גידלו אותם, צפו בהם והמתינו.

אבל למה המתינו?

הם לא הראו שום נכונות למלא את תפקידם. מצד שני, אולי היה זה רק עניין של זמן: היו שטענו שהאנדרים זקוקים רק להכוונה קלה, ועליהם להשתלב בעולם שלנו ככל הניתן. לא הייתה שום טענה מדעית שתבטל את הרעיון הזה, אבל דעת הקהל מעולם לא בשלה אליו. הרעיון של אנדרים שיושבים בתחנת האוטובוס, נכנסים להצגה שנייה, מלמדים חשבון, נראה לרוב הציבור מופרך מדי. בשלב כלשהו נכנס לתמונה Free Andries, לובי אזרחי ששם לעצמו למטרה להקנות לאנדרים זכויות אזרח מלאות ואפשרות להתערב באוכלוסייה. קונצרט צדקה שאורגן לטובת הנושא ניסה לגייס תרומות בסך רבע מיליון דולר לטובת הנושא, אך כשל. ההומו סאפיינס רצו את האנדרים שלהם בשליטה.

ומה רצו האנדרים עצמם? האם שעמם להם בעולם המודרני? האם היו מאושרים? מה היה קורה לו זכו להצביע בבחירות, לקבל מלגות לימודים, לגדל משפחה, לקבל חופש תנועה בעולם? איש לא התפנה לבדוק את כל אלה, וממילא גם לא הייתה אפשרות להקצות קבוצת מחקר וקבוצת ביקורת – השיבוט עצמו היה יקר וממושך מדי. ואף ניאנדרטל לא הוצא לחופשי, לבדוק איך ינהג כאזרח. באופן רשמי ניתן להם מעמד של "זכאים לאוטונומיה", שהוגדר בפרוטרוט, עם סייגים ותתי סייגים, ועם קריטריונים לקביעת הגבול שעד אליו יורשו לממש את רצונם החופשי.

כמובן, לאיש לא היה ברור איפה אמור לעבור הגבול הזה. סוללת המשפטנים העצמאים שמינתה עצמה לדון בנושא, בחצי הסכמה של האו"ם, פרסמה דוח מקיף על הזכויות התיאורטיות של אנדרים, שנגנז. בחדרי חדרים דיברו על התחייבות לא כתובה להגבלה קבועה של זכויות האנדרים – התחייבות שכל הממשלות המעורבות הכחישו.

*

פרופ' מרום, מנחה הדוקטורט של דפנה ואחד מראשי פרויקט השיבוט העולמי, פרש מהפרויקט בסוף השנה שעברה וחזר לעיסוקי האקדמיה המקומיים שלו. מעט אחר כך אורדו מת.

איש כבר לא בכה על אורדו, אחיה הביולוגי של מטילדה. על קודמיו שנפטרו צעירים במקומות שונים בעולם עוד הצטערו, פרסמו בפרוטרוט את תוצאות הניתוחים שלאחר המוות, הצהירו על שמירת דגימות, על המשך המחקר גם אחרי המוות. תועדו סיפורים מרגשים על אופיים הייחודי של הנפטרים, על הקשר שנרקם בינם לבין המטפלים בהם בילדותם. אבל כשאורדו מת, שנים אחר כך, המדע היה כבר שבע מהגוף הניאנדרטלי, הציבור היה שבע מהנפש הזרה. התגובות לא הצליחו להתרומם מעל הבנאלי. "נרו יאיר", כתב מישהו.

אורדו גדל בסידני, אוסטרליה, עם מטילדה. כמוה נחשף ליותר מדי סימני קדמה של הומו סאפיינס, והגיע לישראל כחצי שנה אחריה, לאחר שניכר שהיא מסתגלת היטב. מטילדה קיבלה אותו בשמחה והשניים נהגו לחפור בורות קטנים יחד ולהתיז מים זה על זה. כמה שבועות אחרי שהגיע ביקש אורדו לרכב על אופניים. רוכבי השטח באזור תל גזר כמו הוציאו אותו מדעתו מרוב להיטות ותסכול. אחרי התלבטות ארוכה הוחלט להתיר לו את החריגה הזו מתקופת האבן ואופני ספורט הובאו לשמורה. פעמיים בשבוע, אחרי ארוחת הבוקר, הרשתה לו מטי לצאת על כלי הרכב שלו לנסיעה מסביב לשמורה.

בתחילה היו מטפליו רוכבים אחריו, אחר כך התעייפו. עוד זמן מה אחר כך היו עומדים אנשי היישובים הסמוכים, גזר וכרמי יוסף, זמן ארוך לפני המועד, מוחאים לו כפיים כשעבר, מצלמים, מביטים בו מחייך את חיוכו הענק. אחר כך התרגלו והוא נסע בשבילים ריקים. אבל התאונה קרתה דווקא בתוך השמורה, כשחזר מאחד הטיולים שלו. אורדו נהרג בלי עדי ראייה – כל בני האדם, ומטילדה אתם, היו באותה עת ליד שער השמורה, מקבלים את פניו של משלוח הציוד השבועי. דפנה זכרה שנהג המשלוח רגז מאוד על איזה פרט טכני שלא מילאו, וקבלת המשלוח התעכבה. באותה עת ממש הוטחו האופניים של אורדו, ככל הנראה, בעוצמה רבה, אל העתק האבן של לוח החודשים העברי בתל גזר.

הכתובת על לוח גזר ציינה, בכתב עברי קדום, את שמות החודשים והתפקידים החקלאיים שלהם. השורות בו פירטו אסיף, זריעה, זריעה מאוחרת, עקירת פשתה, וכן הלאה, כל פעולה בזמנה, הנמשך על פני חודשיים תמימים מדי שנה. את הכתובת חרתו באבן בני אדם שחיו בתקופה החקלאית, והוא הנציח שגרת חיים שהתבססה על עונות השנה ומחזורי היבול. בסופו של כל מחזור כזה היו אסמיהם של בני האדם מתפקעים מרוב חיטה הממתינה לטחינה, זיתים היו נכבשים לשמן ומעדנים היו נרקחים מעודפי הפירות. זה היה עידן שהניאנדרטלים מעולם לא שיערו שיתקיים, ולמעשה לא הייתה להם יכולת לשגשג בו, באין להם כישורי התארגנות חברתית לעבודה חקלאית קהילתית או ארוכת טווח.

כעת פגעה ההתפתחות החקלאית של בני האדם בניאנדרטלים בפעם השנייה, ובצורה קטלנית לא פחות. אורדו נפגע בראשו, כנראה בעת הנפילה מן האופניים, ועד שהגיעו אליו אנשי השמורה, כבר היה מצבו אנוש. הוא הותיר סימנים אחריו: העתקו הגירי של לוח גזר נמצא שלם, לבד ממגרעת שנוצרה בו, במקום שבו פגעה בו מתכת האופניים. המגרעת פגמה בקצה השורה האומרת "ירח קצר שערם", כלומר חודש אייר שבו נקצרות שעורים, והשחיתה כליל את השורה המזכירה את עקירת הפשתה, הלא היא תקופת חודש ניסן. אביבי ועצוב היה מותו של אורדו, ובעיקר חסר פשר.

הסבר אפשרי לתאונה היה שהניאנדרטל הצעיר ניסה לקעקע את הלוח ונכשל. אחרים אמרו שאולי חשב לדלג מעליו בעודו רכוב. אבל האמת מעולם לא נמצאה: הניתוח שלאחר המוות היה זהיר, מלא כבוד וחסר פרטים מדוקדקים. בני האדם לא רצו לדעת עוד דבר על גופו או מוחו של אורדו, כאילו ידעו כבר הכל. ניתחת מוח אחד, ניתחת את כולם, הייתה הסברה הכוללת. איש לא אמר זאת בקול רם. את דפנה זה הרתיח, אבל לא היה אף אדם ספציפי לכעוס עליו בנושא.

ממשלות אוסטרליה וישראל הוציאו הודעת אבל רשמית, התקיים טקס קצר באוניברסיטה, אבל רגשות האשמה לא הניחו לאחראים או לציבור להתאבל כראוי. למרות המלל, המאמרים בכתבי העת המדעיים, קטעים תיעודיים ששודרו שוב ושוב, דומה היה שהשתררה שתיקה פומבית. מותו של אורדו סימן, כממחטה לבנה שנקשרה למקל, את ההודאה הסופית בתבוסה.

בני האדם לא ידעו מה לעשות בקרוביהם הרחוקים, שהיו רחוקים מדי כמסתבר מכדי להיעזר בהם, וקרובים מכדי להשתמש בהם. המין אדם שבתוך הסוג "אדם" החל לגלות בהדרגה מיאוס כלפי המין השכן שלו, שלא הביא את יכולתו הקוגניטיבית המרשימה לביטוי מלא. גן השפה והדיבור שכן בהם, אבל לא הניב שום אמירה; התכונה האנושית של תזוזה עקב חוסר שביעות רצון לא ניכרה בהם, הם פשוט התקיימו לבטח, בלי לשאול שאלות. הדבר הוציא את בני ההומו סאפיינס מכליהם, חידד בהם עוד יותר את הטינה הכבושה. ההתאהבות ההתחלתית דינה היה לדעוך מעט מעט.

אם כך, אחרי שאורדו מת, נותרה מבני הדור שלו רק מטילדה ועוד שני אנדרים, בסינגפור ובבוסטון. האם הייתה מטילדה מסוגלת לדעת מה פירושה של העובדה שאיבדה אח, שנשארו לה כעת רק שני קרובים חיים? מדי פעם הייתה מזכירה אנדרים אחרים ואוהבת לשמוע זיכרונות על מאורעות שחוו יחד. אבל איש לא העז לספר לה שרוב האנדרים שהכירה בילדותה כבר אינם בין החיים.

היא עוד תשכב על ספת הפסיכולוג יום אחד, היה נהוראי אומר, ותתלונן על כולנו.

לעמוד הספר "ימי מטילדה" מאת אביבית משמרי, עם שאר הפרקים (שיפורסמו בהמשך).

להורדת הספר כולו בקובץ פי.די.אף לקריאה חופשית.

אתם מוזמנים להגיב, דרך הכפתור "כתבו אלי" או במייל הזה.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תימורה  On 24 בדצמבר 2017 at 10:46 am

    זה מקסים אביבית!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: