ימי מטילדה: פרקים 4-5

פרק 4

בסלון שלה במודיעין צפתה ד"ר דרוויש, מוטרדת, בחדשות על מינויו של צ'ארלי דויל לסגן שר הבריאות האוסטרלי. קראו לו צ'ארלס עכשיו, אבל לגבי דפנה תמיד נשאר צ'ארלי. תמונות מן העבר הוקרנו שוב – דויל בתספורת נערית, בהפגנות מחאה מול מרכז המחקר בסידני, בימים שבהם היה מראשי תנועת ANCO, Anti -Neanderthal Cloning Organization.

כמעט מיד עם ההודעה על ההריון המוצלח הראשון של עובר אנדרי, פתח ארגון מתנגדי השיבוט, במהירות שלוחות במקומות שונים בעולם. המפגינים השתוללו, נעצרו, נהגו לשגר הודעות סרק על פצצות שלא היו, וריגלו אחר התכתובות של מעבדות המחקר. הם טענו בתוקף שהממשלה מסתירה מידע, שהניאנדרטלים רבים ממה שפורסם. יש כבר עשרות או מאות מהם שמוחזקים במתקנים מבודדים, אמרו, חיים בתנאי אנרכיה, והם עוד עתידים לקום על ההומו סאפיינס להכותו.

ועם זאת, אנשי ה-ANCO דחו מכל וכל את הכינוי שהודבק להם "האנטי-גנטיים" והקפידו להבדיל עצמם מכל המוני המתנגדים האחרים לשיבוט: קבוצות דתיות שהתפללו להצלחתו ולכישלונו של רעיון השיבוט, לודיטים של ביוטכנולוגיה שלא ידעו את נפשם מרוב פלצות, מתנגדי ילודה אקולוגיים, וקבוצות אקדמיות שטענו שהמתנדבות להריון והולדה של הניאנדרטלים לא נבחרו באופן שוויוני. ההקפדה של ANCO להבדיל בין הקבוצות נעשתה בצדק גמור: ה-ANCO הייתה תמיד הקולנית והמאיימת מכולן.

כל זה קרה לפני שש עשרה שנה בסך הכל, סביב לידתם של האנדרים הבריאים הראשונים. בשלב מסוים, אחת ההודעות על פצצה מטעם ה-ANCO  התבררה כאמיתית וגרמה לפציעתם של שני עובדי מעבדה ולמאסרו של תא מחתרתי שלם. עם הפרשה הזו עזב צ'ארלי דויל עזב את ארגון מתנגדי השיבוט בלי הודעה רשמית, ומיד לאחר מכן החליף ככל הנראה את חוג מכריו. דפנה שמה לב שהוא הביע דעות ממלכתיות יותר ויותר, והחל להתקדם מעלה בשורות המפלגה הליברלית, מתיישב במשרה לא נוחה פה ושם, עולה מעלה ושוב טווה רשת קשרים. דפנה דמיינה לעצמה את התקדמותו זו כטיפוס עקשני של עכביש ארסי, מעצם טבעו, המקים לו סבך קורים עוד לפני שהבחין בחרק כלשהו. לבה החשדן צדק: חילופי הממשלה הדרסטיים של השנה שעברה העלו את מפלגתו של דויל לשלטון.

לקח לו בערך עוד חצי שנה להגיע למשרה בדרג בינוני משרד הבריאות ולהכריז שמצא שם את מקומו. למרות שהתואר האקדמי שלו היה במתימטיקה, טרח והסביר איך לימודיו בעבר יסייעו לו בתפקיד החדש. אבל הדיון הציבורי על מידת הרלוונטיות של תחום ההתמחות לתפקיד פוליטי היה בעיני דפנה רק בעירה צדדית שהסיחה את הדעת מהעיקר. בעיקר הזה הבחינה כלא מאמינה: ה-ANCO , שממשלת הלייבור תמיד הוקיעה כארגון הזוי, שעמד על סף התפרקות כבר שנתיים בגלל הקפאת פרויקט הניאנדרטלים, המציא את עצמו מחדש. וכעת, בגלל מניפולציית בחירות, הפך לאחד מרכיבי הקואליציה.

צ'ארלס אי. דויל חייך עכשיו על המרקע מול דפנה. שיערו היה כעת קצוץ מאוד, חזותו מכובדת למראה, זיפיו בני יום אחד בדיוק. הוא בחר מונחים זהירים בשיחה הקצרה אתו ולא כשל בדיבורו לרגע. לא ניכר בו שום סימן למי שהגה ושינן סיסמאות כמו "יש רק מין אנושי אחד". ודאי לא סימן למי שנתפס פעם, בראיון חפוז לתקשורת, בהמלצה המרומזת לחסל את התינוקות הקדמוניים ששובטו, גם אם נולדו בריאים. "אף פעם לא מאוחר מדי", אלה היו המילים שפלט אז, בטעות או במתכוון. השערורייה שהתעוררה באותו הזמן שככה מאז, וכמעט לא הוזכרה לפני המינוי לתפקידו החדש, אבל ד"ר דרוויש האמינה שדעותיו של דויל לא השתנו.

היא כיבתה את הטלוויזיה וניגשה אל המקרר, בודקת מה להפשיר למחר לטובת המרק הבא. דפנה הייתה מאמינה גדולה בתזונה המבוססת על מרקים טחונים, מסווה בריאותי שסיגלה לתיעוב הרגיל שלה למזון מגוון. מחר עוד יום עבודה.

*

השמורה עברה כמה וכמה עידנים מאז בואה של מטילדה לגור שם, כמו גם כמה סוגי מבקרים. בהתחלה עמדו האנטי-גנטיים והפגינו בחוץ, הפגנות שהיו קולניות ואחר כך השתתקו וקטנו בהדרגה, עד שדעכו. אבל גם טיילים של ממש הגיעו, יחידים וקבוצות, מכל הסוגים והמינים. עתיקות התל שסר חנן עמדו שם, מבוישות. גילן היה חמשת אלפים שנה, אבל הן היו צעירות וזניחות כמעט ליד מטילדה. איש כבר לא עמד להעביר אצבעותיו על שמות החודשים החקוקים בלוח גזר, או לדנדן בפעמוני הרוח העתיקים. כולם רצו לחזות בפלא החדש, לנפנף לו בהתרגשות, לגרום לניאנדרטלית לחייך אליהם. וכולם היו משוכנעים שהם יודעים עליה יותר ממה שידעה על עצמה.

זה היה נכון רק במידה מסוימת – המין האנושי יכול היה לספר למטילדה מעט מאוד על עצמה. עיקרו של המידע היה נתונים טכניים של אזורים מתפקדים במוח, שתויקו היכן שהוא, ובדיקות דימות מסוגים שונים שכבר לא בוצעו באופן סדיר, לפחות לא כל עוד האנדריז הראו מצב גופני תקין כלפי חוץ. איש לא הצליח לעמוד בתימהון המעיק של הברנשית בעת שלחצו חלקי מכונות קרים אל גופה, או כאשר התעוררה בחדר ההתאוששות. כשהייתה מסרבת לבדיקה, היה צורך בשכנוע ממושך, בפיתוי עדין. אף עובד סוציאלי לא הסכים ללוות אותה – זה היה עניין של מדרגת שכר אחרת שמעולם לא מוצתה – ודפנה נאלצה לעשות זאת. בדרך כלל עשתה כמיטב יכולתה למסמס את הבדיקות שנחשבו פחות חיוניות.

אבל אחרי כל החקירות והבחינות, המבטים, הצחוקים, תמה ההשתאות הילדית מול כוכבת השמורה, והתחילה הסקרנות הנחותה. בני האדם ניסו להתגנב שלא בשעות הביקור, ניסו לגנוב מזכרות, כתבו לדפנה מכתבים עתירי שאלות על ההתבגרות המינית של האנדרים, על הדחפים האלימים שלהם. רבים שאלו האם האנדרים צחקו או בכו ומתי, האם ניתן לגרום להם לצחוק או לבכות – ואיך? הדבר יסייע רבות למחקר, טענו הדיוטות רבים. ברגעי שעמום, כל דבר שהוא אמור היה לסייע למחקר כלשהו. הכול כמו ניסו לקבל ממתק מגרה יותר, מסוכן יותר, מתוך קופסת הממתקים של המידע שנשאה מטילדה.

נהוראי הוא זה שהביא אל דפנה, בוקר אחד, את המונח החדש: ניאנדר-קרב. לא שמעת? את יודעת שהלוחמים הראשונים כבר התארגנו והם מחכים פה בחוץ, אמר. השעה הייתה חמישה לעשר בבוקר. חמש דקות לפני שעת הפתיחה לקהל.

"לא ראיתי כלום".

"תסתכלי החוצה. הם פה".

שני נערים ישבו מול השער, כובעי קסקט שחורים לראשיהם, כאילו התכוננו לישיבה ארוכה בשמש.

"מה הם רוצים?"

הוא משך בכתפיו. "הם רוצים שירשו להם לערוך אתה קרב מגע. אבל אני לא מודאג, מטי יכולה להרים שניים כאלה ולנגוח אותם אחד בשני".

"אני לא מכניסה אותם!" אמרה.

"רגע, יש לה טבע של ציידת. למה זה בסדר לתת לה בשר ולא בסדר לתת לה אפשרות להילחם?"

"השתגעת?"

"טוב, טוב, בצחוק. הם באו לראיין אותה לעיתון נוער."

"עכשיו אתה באמת צוחק עלי."

"בחיי! אבל כבר אמרתי להם שאנחנו נדבר בשמה."

בטנו הרזה של נהוראי עלתה וירדה במהירות בזמן שצחק. יפי תארו לא הצליח לחפות על אופיו הרקוב, חשבה דפנה. יש פה נערה שצריך להגן עליה כאילו הייתה אנושית. כל העוינות הזו מסביבה, והוא עוד מוסיף לבעירה.

לפעמים היה קשה אפילו לדפנה להסביר לעצמה אם מדובר באמת בעוינות, מי רוצה בטובתה של מטילדה ומי רוצה לנצל אותה, מי מתעניין באמת ומי יפגע ויברח. אמנם, הזכירה לעצמה, היו ששאלו: האם לא הוגן לספק לה חיים גסים? לתת לה להסתדר בטבע לפי הצו הקדמון של בני גזעה? המחסה שנתנו לה בני ההומו סאפיינס רק טשטש את יתרונותיה, כך קראה דפנה פעם במאמר במגזין מדע פופולרי. הכותב סיים במסקנה הנחרצת, שעד שלא יהלכו אנדרים ביערות ובסוואנות, חשופים לסכנות מן העידן שלהם, לא תבוא שלווה אמיתית למין ההוא.

המאמר הרתיח את דפנה, כמו מאמרים רבים אחרים. לא, סיכמה לעצמה, מתקוממת בכל פעם מחדש. זו לא צבה בגלפגוס. היא זכאית ליהנות מההגנה והפרטיות וההגשמה העצמית והחיים הנוחים. בדיוק כמונו.

בגיל חמישים ושתיים, ברווקותה, דפנה הייתה קנאית מאוד לחיים נוחים.

 

פרק 5

ד"ר דפנה דרוויש קיבלה את התואר השלישי שלה בביולוגיה פליאולוגית כשעדיין היה כמעט בלתי אפשרי להשיג אותו, כשעוד היה יהלום בכתר של ענף מחקר חדש. מעט אחר כך שונו דרישות התואר והוקלו מאוד, כדי למשוך עוד עובדים לענף שהיה אז בצמיחה, וכל ביולוג מתחיל שעבר השתלמות החל לכנות את עצמו פליאולוג או ניאנדר-ביולוג. לכן הקפידה לציין, כל אימת שהציגו אותה: "מוותיקי התחום", גם אם ותק בתחום פירושו היה שלוש-ארבע שנים בלבד של יתרון. היא עשתה כך שנים מספר כחברת סגל במכון המחקר הביו-אנדרי ברחובות, שנים שמהן יצאה מותשת, כמו מי שזקוקה למנוחה ממושכת בבית הבראה.

למרות ואולי בגלל הסביבה הסטרילית באקדמיה, אף פעם לא הצליחה לדעת מי שוטם אותה שם ומי לא. כולם נראו נחמדים, חלקו אתה מידע, ישבו לשוחח קצרות, אבל משום מה היה ברור לדפנה שסכינים מוחבאות היטב מאחורי גבם. לכן התנהלה תמיד במעבדה כמו בקרב סכינים, בחנה כל פיפטה בשבע עיניים, הצפינה היטב את רישומי המחקרים. יחד עם זאת, לא הצליחה לגלות דבר משמעותי בשנותיה שם, רק חתמה שוב ושוב על מאמרי מחקר קבוצתיים. הדוקטורט שלה היה הישג עצום, כך אמרו לה כולם, אבל היא לא האמינה למחמאות. בתוכה הרגישה שמדובר היה בעבודת נגרים אינטלקטואלית מחוברת בדבק ומסמרים. לכן, מעט אחרי שקיבלה הצעה קמצנית לפרישה, ניצלה אותה ויצאה שוב אל השוק.

חלפו שבועיים בדיוק עד שקיבלה את הטלפון ההוא מפרופסור מרום, שזכר אותה כתלמידה המצטיינת שלו. מרום סיפר שביקשו ממנו לאתר מועמדים למשרה מתאימה: מנהלת מקומית של מרכז הפיקוח הניאו-פליאולוגי בשמורת תל גזר, או בשמו העממי: "ספארי ב'".

לתפקיד הזה לא היה ראיון קבלה, לבד משיחה נעימה עם פרופסור מרום. דפנה הוזמנה אליו הביתה, באופן לא רשמי. מרום גר בקומה השנים-עשר של בניין מצוחצח בלובנו, בנופי ים החדשה, עם אומגות שהובילו מהקומה השנייה אל החוף ומסלולים פרטיים של הליכה ספורטיבית לתוך המזח וחזרה. בסלון הענק היו אלפיים ספרי נייר עתיקים וחיבור מוגן סיסמא לארכיון ה-MIT. על כל אלה היה יושב וחולש בלחיצות כפתור מתוך כורסת הטלוויזיה שלו.

"אני מרגיש שאנחנו חברים באותו מועדון", אמר לה מרום אז.

דפנה חשה תענוג חריף בשל הנופך האינטימי של הדברים האלה ונהגה לשחזר אותם לעצמה מדי פעם. גם אם כוונתו של מרום הייתה להשקפה הדומה שלהם לגבי הטיפול הנאות באנדרים, ותו לא.

עבור דפנה, מרום היה התכתבויות ארוכות במייל, שיחות ממושכות בחדר הספרייה של ביתו, עם אופק רחב וחביבות תמידית. הפלרטטנות הקלה שגילה גם בשיחות אינטלקטואליות הייתה שמורה לאחרות, לא לדפנה, ודפנה הרגישה מצוין עם הסידור הזה: אתי הוא לא ינסה, אני משהו אחר.

*

היא נכנסה לתפקידה כאחראית על הדיירת בשמורת תל גזר, ובילתה כמה שבועות כשלבה נשבר שוב ושוב מול שלבי ההסתגלות האטיים שחוותה מטילדה. אחרי כן התחיל הכל להתנהל על מי מנוחות. בשמורה פגשה את נהוראי שהתקבל לתפקיד ארבעה חודשים אחריה, עמדה מיד על יופיו וזחיחותו ולא סבלה אותו ממבט ראשון. היחסים שהתפתחו ביניהם שילבו חיבה ותיעוב במינון של עשרים-שמונים, בהתאמה. נהוראי, כטיפוס אופי, היה מבחינתה של דפנה רעיון שיש למגר, אבל פנים מול פנים התקשתה להיאבק בו באמת והסתפקה בתגובות ארסיות. מעולם לא הבינה מדוע היה נחמד כל כך אליה בימים הראשונים לאחר הגעתו, ואז פתאום החל לשלוף את קוציו מולה. יותר מרגיז מזה: בכל פעם נהג לטעון מחדש שמדובר בהיתול בלבד. בחזרה מהשמורה, לפנות ערב, הייתה נזכרת במאורעות היום ונוזפת בעצמה על ששוב הרשתה לו להוציא אותה מכליה. וזאת, גם אם הגל העכור שהכניסו ההקנטות של נהוראי אל יומה היה לעתים הסערה הרגשית היחידה שחוותה באותו השבוע.

דירתה הייתה מסודרת כשם שהשאירה אותה, על שולחנות הצד הקטנים עמדו בסדר מופתי גיליונות של Science פרושים בצורת מניפה ותחתיות מקושטות לספלי תה. אבל בהגיעה הביתה, ראשה של דפנה כאב ונפשה סערה. על מיטתה, לפני השינה, הייתה מתהפכת בכבדות של אישה בגיל העמידה, חושבת על הטמבל הצעיר, ומיד כועסת שוב על עצמה, על שהניחה לשרץ הזה להיכנס אל ביתה ואל מחשבותיה, קרוב מאוד לחלומותיה. בימים טובים הייתה דפנה מנהלת טקס אישי של חפיפת ראש מוקפדת ויוצאת ממנו מטוהרת מעט יותר.

נהוראי מצדו לא מצא בתחילת ימיו בשמורה מהו הדבר שמקפיץ את דפנה, וחיפש סביב סביב כדי לאתרו. כאשר הבין, מצא את הנקודה, אמר לעצמו: מצאתי, ולא חדל. הוא קלט את פחדיה, את הימנעויותיה, כמו שמריחים מחלה. הוא הבין בלי לשאול, שדפנה ייבשה את עצמה במתכוון ובשיטתיות, הרחיקה עצמה מכל תאווה גופנית. כשהיה עוקץ אותה על כך ציפה תמיד לחמת זעם, לארסיות הרגילה, אבל דווקא לדקירות מסוג זה הגיבה, שלא כדרכה, בהתעלמות.

למרבית צערה של ד"ר דפנה דרוויש, נהוראי צדק. הפעם האחרונה ששכבה עם גבר הייתה לפני ארבע או חמש שנים. הפעם ההיא לא הייתה ראויה לציון מיוחד, כמו גם אותו גבר, כך שמושגיה לגבי סקס לא היו שלה, אלא קלישאה שנלקחה מסרטים וספרים. לבד מזאת ישבה, הלכה וחשבה כאילו אין כל שקיקה בחייה. או בחיים בכלל. דפנה אמנם תססה מתחת לכל זה, ניסתה לפעפע, להרגיש, קיימה את הטקסים הסודיים שלה בהצלחה, אבל תוצאתה של התסיסה הזו דמתה תמיד לבירה פושרת יותר מאשר ליין נתזים.

נהוראי, לעומתה, בעבע כל הזמן, עסק ללא הרף ביצרים וניסה לברור את המגונים שבהם. על מה את רוצה שאחשוב? על שעונים מעוררים? היה מצליף. תמיד היה, ולא רק בהשוואה לדפנה, יפה, שנון, פרוע ואוהב חיים. למרות שבתחום אהבת החיים היו לו הסתייגויות – בסך הכל העדיף שנינה מילולית טובה על פני מסיבה טובה למשל – השכיל להשתמש בתדמיתו זו עד תום. גם באנשים השתמש, ובדרך כלל להנאתם הגמורה. קליפות -קליפות היה יורק אותם החוצה: בחורות נאות שכשלו מדירתו בחמש בבוקר, עובדי שירות מוקסמים שהורידו במחיר והסכימו להיפרד בלי טיפ, דיילות שהתיישבו לידו במטוס, מזניחות את משמרתן, מוכנות לשמוע כל סיפור משעשע. הוא ירק אנשים החוצה ללא נקיפות מצפון: מעולם לא שאף להיות מהוגן, רק מצליח, ותמיד הצליח מעל ומעבר, כמו ברוב התחומים בחייו. אבל עם כל עמדות היתרון שלו, המשיך לנסות לערער את דפנה, כמעט כמשימתו היומית.

כי ד"ר דפנה דרוויש הייתה, בשביל נהוראי, לא רק אישה יגעה וזועפת שתענוג היה להרגיזה. היא גם הייתה הסטודנטית היחידה שדודו שיבח בגלוי במשך שנים. פרופסור מרום היה נוהג תמיד לתת את הדוקטורט של דפנה כדוגמה לעבודה מעולה. כשהיא עצמה הייתה מספרת על הימים שבהם עבדה על הדוקטורט שלה, היה נהוראי מחייך ושותק, רושם לעצמו, היא צנונית אבל יותר חכמה ממני. הדוקטורט ההוא אכן היה מבריק, תמך היטב בכיוון מחקרי חדש שנפתח באותה שנה, הגדיר חידוש מדעי של ממש וזכה לפרסום עתיר כותרות ב-Science.

דוקטורט מוצלח אין בו כמובן כדי להקים או להפיל קריירה, ודאי לא במשרה חסרת ברק כמו שמילאו שניהם בשמורה, אבל הוא נישא עם האדם לכל מקום, כמו דגל קטן. נהוראי ידע שאת הדגל המסוים הזה אי אפשר לקפל. אבל להטיל בו ספק, אפשר.

בדוקטורט שלו עצמו נאבק זמן רב, מחפש ולא מוצא שורה תחתונה, מזיע בחיפוש אחר אישוש לטענות, תימוכין מחקריים נוספים. זה לא עובד, היה אומר לעצמו, אין לי אקדח מעשן, אין לי קייס. אבל בישיבת המעבדה השבועית של הדוקטורנטים ניסה להעמיד פנים שהניסוי רחב ההיקף שזה עתה סיים, בלי תוצאות מובהקות, עוד יישא פירות מחקריים חשובים. העמדת הפנים שלו, שעבדה תמיד נהדר במישור האישי, לא צלחה כשהיה צורך לתמוך אותה בממצאים של ממש. קבלות הפנים לנתונים שהציג היו פושרות אפילו בקרב עמיתיו למעבדה שחיבבו אותו. אבל המשפיל ביותר: למרות קשריו, למרות שהמנחים שלו סיכמו שהעבודה "בסך הכל ממש בסדר", שום פרסום לא הגיע בעקבות הדוקטורט והוא העלה אבק. בדירוג הגבוה של ציטוטי המאמרים של דפנה, שהכיר כבר כשהיה סטודנט, עוד היה נתקל פה ושם, חש בצריבה כל פעם מחדש.

נהוראי מעולם לא היה אמור להגיע לרמות בינוניות. אחרי ילדות ונעורים של מחונן, בגיל עשרים ושלוש כבר קיבל תואר שני והמשיך משם במסלול מקוצר לדוקטורט בביולוגיה עם התמחות בפליאולוגיה. הוא היה גם ממשיכה של שושלת רופאים בכירים ומדענים עטורי פרסים, שהשכילו יפה למנף את הצלחתם לכדי נדל"ן מניב בשנים הנכונות, ובהתאם לא נאלץ לעבוד אלא מבחירה. המשרה היחידה שמילא לפרנסתו לפני ימי השמורה הייתה של מדריך טניס בקיסריה, והוא ביצע את התפקיד מסוחרר משפע האפשרויות שנפתחו לו על המגרש, רובן בנות ארבעים ומעלה ששקקו למוצא פיו.

לאחר סיום הלימודים הוצעו לו עוד ועוד עבודות בתחום הביולוגיה, רק שיואיל לבחור מהן. לבסוף בחר, מתוך סקרנות ושעשוע, במעקב השוטף אחר מטילדה בשמורת תל גזר – פתרון זמני, עד שישובץ למשרה נחשקת יותר שהמתינה לו באוניברסיטת כפר סבא. את עבודת היומיום בשמורה עשה באופן סביר, אם כי בינו לבין עצמו סבר שהוא עושה מעל ומעבר. הוא לא בחל במשימות כמו להכין את המקלחת של מטילדה, לנקות פה ושם, למלא אינספור דיווחים שוטפים.

*

"נחזור לטאקי?" שאל נהוראי אחרי שהנערים הסתלקו, מבוישים ומנומסים. מטילדה נראית מעבר לחלון, משוטטת אנה ואנה.

"לא בא לי", אמרה דפנה.

"נו, באמת, חברה, קדימה להרים את המוראל", קרקר נהוראי במבטא רוסי מעושה. הוא הדליק סיגריה עכשיו, שאף לריאות, התרווח בכיסאו. כמו הרבה אנשים בגילו חזר לעשן אחרי דור וחצי שבו עברה האוכלוסייה גמילה קולקטיבית. למרות שקצב שינויים מחדש של החוקים היה אטי, הטבק המהונדס גנטית ותכונותיו המיטיבות רפואית – שיפור זרימת הדם והפגת מיגרנות – עודדו צעירים לחזור להרגל המצחין הזה. גם הנייר שבו נכרך הטבק היה מהסוג שבוער ללא אפר, ולכן ביטל את שאר ההשפעות המזיקות של השאיפה לריאות.

דפנה לא רצתה לשחק טאקי עכשיו. יותר מכל הייתה שמחה להתכרבל בערסל הסמוך, שהיה של מטילדה בעצם, לשנת צהריים קצרה. אבל עכשיו ישבה לסכם נתונים בטבלה השגרתית של המעקב הרפואי הצולע שניהלו שניהם.

"אני צריך לזוז טיפה יותר מוקדם, בסדר?" זרק נהוראי. "יש לי איזה משהו".

דפנה התכווצה מעט. היא לא שמעה בפרוטרוט על חיי החברה של הקולגה שלה אבל בדמיונה, תמיד, בזמן שהיא מחממת מרק או בוחרת סרט, התרחשה איזו פעילות מסעירה הקשורה בו.

"אתה יוצא היום?"

"אני נכנס היום", זרח נהוראי.

קול שיעול מעושה מפתח המשרד החריד את שניהם.

"תסלחו לי רבותיי", אמר גבר גבוה מאוד, חד תווים ושחור שיער.

דפנה התיישרה בכיסאה במהירות. זינגר תפס אותם על חם! אסור היה לעשן בשמורה, איסור היסטורי שאיש לא עדכן.

נהוראי הוציא את הסיגריה מפיו. "אופס", אמר בטון דרמטי, והטביע אותה בכוס התה המלאה למחצה של דפנה. היא תסגור אתו חשבון אחר כך, חשבה. בינתיים רשמה שוב לפניה שלמרות הפוזה הרברבנית שלו, הוא דווקא יודע להסתדר במצבי לחץ.

"אני לא רוצה לראות יותר מחזות כאלה", אמר ראש המועצה. "וסיגריות זה לא בריא, לא משנה מה יגידו לך. תאמין לי שאני יודע".

"סליחה", הבליע נהוראי.

האם יתחיל להרצות להם שוב על המוות של סבו מנפחת הריאות? אבל לא נראה כך, כי שנייה אחר כך כאילו כבר שכח מכל העניין, משך כיסא וישב, ופתח בדברים.

"תשמעו", אמר. "באתי עם חדשות טובות וחדשות יותר טובות. הטובות הן שאתם תוכלו להמשיך להישאר פה במשרה כמעט מלאה, עד שהספארי, שהשמורה, אה, תחזור להיות ארכיאולוגית בלבד".

"והרעות?" שאלה דפנה.

"היותר טובות, התכוונת?"

"כן."

"תהיי קצת בחורה אופטימית", רעם אליה ראש המועצה. "אם אני אומר לך שאלה חדשות יותר טובות, אז הן יותר טובות".

"אה", התכרכמו פניה.

נהוראי רכן קדימה. "הולכים להעביר את מטי לצפון סוף סוף?"

"ההפך!" הטעים זינגר, ואצבעו זקורה באוויר. "היא חוזרת הביתה! התקשרו אלי מאוסטרליה, הם רוצים אותה בחזרה".

"מה?!" לבה של דפנה צנח. היא הביטה סביבה אבל שום חיזוק לא בא מכיוונו של נהוראי, שהאזין בסקרנות.

"אבל היא כבר רגילה אלינו!" אמרה דפנה. "סוף סוף יש לה קצת שקט. שוב לנתק אותה?"

"לא מנתקים – מחזירים! היא גדלה בעולם דובר אנגלית. היא תתאקלם די מהר. זה לא ילד שמעבירים אותו גן. היא אדם בג… היא בגירה לפי המונחים שלהם, אני מזכיר לך". זינגר שוב חייך, ואז קם. "יש לכם כמה ימים להיפרד, תעשו את זה יפה! ואני לא רוצה סיגריות פה".

"בטח", הרים נהוראי את אגודלו.

זינגר משמש את כיסו, כמו לוודא שמפתחותיו שם, ויצא מן הביתן בשני צעדים גדולים.

דפנה הביטה אל נהוראי: "הם לא נורמלים!"

"שטויות", אמר, "זה ריאל פוליטיק. אחרי הפדיחה עם אורדו הם רוצים להרגיש יותר טוב עם עצמם, אז יחזירו. זה לא איזה הסכם קדוש שהיא פה".

"אבל שוב יעשו בה כל מיני ניסויים! צ'ארלס דויל הזה מסוגל לכל דבר".

"מה פתאום? דויל לא ייגע בה עם מקל. בטח ימשיכו מעקב רפואי. והיא תחזור למטפלים שלה. זה מעולה לה".

"המטפלים הקודמים שלה בטח כבר בעבודה אחרת. אסור לה לחזור לשם".

"נו, ומה תעשי? תחביאי אותה בבוידעם? אמר נהוראי. אמרו לך אלף פעם, זה לא הומו סאפיינס, אי אפשר להניח עליהם כל מיני הנחות שלנו".

*

ההמתנה של שנה ורבע בחור המסריח הזה הוכיחה את עצמה, חשב נהוראי: קדימה למשרה באוניברסיטת כפר סבא, למשכורת כפולה, לפינוקי סגל, לסטודנטיות עוגבניות. הוא אפילו לא חייב לגור בכפר סבא בשביל זה.

דפנה, שהייתה רכלנית גרועה וחסרת מקורבים, ושרוב מעייניה היו נתונים לשמירה על אזור הנוחות שלה, לא ידעה זאת, אבל העבודה בספארי נתפרה למידתו של ד"ר נהוראי רינות. הוא זכה בה דרך פרופסור אמנון מרום, שהיה דודו.

שמות המשפחה של שניהם היו שונים, שכן כל אח במשפחה עברת אחרת את השם מרינוביץ'. אבל מעבר לזה היו היחסים קרובים: בחגים היה נהוראי יושב מול מרום בשולחן בבית משפחת רינות, מעביר לו קעריות עם תבשילים שהכינה אמו, מביט איך הוא מחטט בשיניו אחרי המנה העיקרית. אחרי הארוחה היו יושבים נינוחים בסלון הגדוש רהיטים עתיקים ודנים ברכילות משפחתית. ביום א' שלאחר מכן כבר ניהלו בטלפון, באוזני דפנה, שיחת עבודה נטולת צביון אישי.

מרום ביקש להקפיד על דיסקרטיות, ונהוראי ידע להעריך את המחווה המשפחתית ושתק גם הוא. הייחוס שלו היה הרבה יותר מסתם פרוטקציה: לא לכל אחד יש דוד שכתב את ספר הלימוד האקדמי הרשמי על ניאנדרטלים, והרצה על החייאתם בכל העולם. לפעמים עלה בשולחן המשפחתי החשש המרומז שעצירת המחקרים החדשים עומדת להתבטא איכשהו בקריירה של פרופסור מרום, אבל לא היה כל סימן לזה עדיין, וממילא למרום הייתה קביעות אקדמית הרבה לפני שמטילדה נולדה.

*

 

"לאט!", מטילדה הציצה עכשיו בדלת המשרד הקטן, תבעה כרגיל את ארוחת העשר שלה.

"בואי מאמי, נצוד משהו", התרומם נהוראי מכיסאו. כששניהם פנו ללכת, צבט בחיבה במותנה של הניאנדרטלית, שקפצה בצחוק.

"עזוב אותה", אמרה דפנה בלאות. כבר הפסיקה להתרתח עם כל מגע כזה, אבל עדיין חשה בחוזקה את הצרימה.

"עזבי אותה את. אני אעשה לה חופשת שחרור קטנה".

"ממש".

"ביי, דודה!"

הם התרחקו בנוף השטוח, מנוקד השיחים, שכבר כעת, בחודש מאי, החלו להצהיב ולהתייבש. בן רגע כמו לא היו – לנוף של גזר וסביבותיה היה אופי מתעתע. הוא נראה תמיד שטוח, והגבעות והקימורים בו התרוממו בהפתעה, רגע חוסמים את הראות במטרים הקרובים ורגע מאפשרים תצפית נהדרת על האזור כולו. עץ אלון או זית שנתן צל פה ושם דרש הליכה ארוכה עד אליו, לנוח בצלו. החפירות הארכיאולוגיות שחשפו שרידי חדרים קדומים, בנויים מאבן, הוכיחו שגם אנשי קדם חשו חשופים מדי באזור הבהיר הזה, נטול המערות, שאין בו מקום מחסה.

לעמוד הספר "ימי מטילדה" מאת אביבית משמרי, עם שאר הפרקים (שמתפרסמים בהמשכים).

להורדת הספר כולו בקובץ פי.די.אף לקריאה חופשית.

אתם מוזמנים להגיב, דרך הכפתור "כתבו אלי" או במייל הזה.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

טרקבאקים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: