ימי מטילדה: פרקים 6-7-8

פרק 6

אז הם לוקחים את מטילדה. אמנם היא כבר לא לגמרי ילדה ובכל זאת, שינויים כאלה, ללא הסבר רשמי, יהיה קשה להבהיר לה. מעבר לאוכל וצרכים מידיים, הבינה מושגים מופשטים מעטים: שינה, למשל. געגוע. זיכרונות עבר. המושגים המופשטים שיצרה בעצמה לא דמו בשום צורה לאלה של ההומו סאפיינס. פעם ניסתה להסביר לדפנה דבר מה שקשור בארגז קרטון שעמד במשרד השמורה, וקישרה אותו ליונה מתה. דפנה ניסתה את כל הניחושים האפשריים: לגדל את היונה בארגז? לקבור אותה? להבעיר את הקרטון ולצלות? אבל ככל הנראה, האנדרית לא כיוונה לשימוש מעשי. איזה דימוי נבט בה, והיא לא הצליחה לבטא אותו בבהירות. מועקה ירדה על שתיהן בסוף אותה השיחה. לו רק יכלה לכתוב, למשל, חשבה דפנה. כמו האוטיסטים.

ועכשיו מעבירים אותה שוב. דפנה שיערה שמטילדה תרגיש זרות בדידות, תתגעגע. אין ספק שהיא תתגעגע, ולא תוכל אפילו להביע את געגועיה. אולי תנהם באוזני מטפליה דוברי האנגלית את שמו של נהוראי שכמעט למדה לבטא, אבל האוסטרלים, מה הם יבינו? לוקחים אותה מפה לשם כמו חיה.

דמה של דפנה תסס עכשיו. היא תיעבה את כל מחליטי ההחלטות, ובעיקר את בוני התיאוריות חסרות הבסיס על הפסיכולוגיה של האנדרים, שלכאורה לא הייתה דומה לזו האנושית. הפליאולוגים חמוצי הפנים, אלה שכל השנים ניקו עפר משרידים ארכיאולוגיים, איבדו את מעמדם הרם עם השיבוט המוצלח הראשון. המלכים החדשים היו המומחים שעבדו עם אנדרים חיים ונושמים.

המתועבים מכולם בעיני דפנה היו הניאנדר-פסיכולוגים, בוגרים צעירים של החוג לפסיכולוגיה שקפצו על עגלת ההתמחות האופנתית הזו. "אין כל יסוד לשער", זה היה המוטו שלהם – הם חזרו ואמרו שאין כל יסוד לשער שמנגנוני הנפש הניאנדרטלים דומים לאלה של ההומו-סאפיינס. בכך ביטלו את המשקל שיכול היה להינתן לאמפתיה פשוטה או אפילו לטיפול פסיכיאטרי במקרה הצורך. ההומו סאפיינס, טענו הניאנדר-פסיכולוגים, הוא מין שמטיבו עוסק ללא הרף במישמוע. האנדרים – במשהו אחר שלא הוברר כל צרכו. באחד הכנסים הוחלט לקרוא לאותו דבר שלא הוברר "פירוק המשמעות".

עוד טענו שהיכולת של האנדרים ליצור אמנות אינה מולדת – סביר שהם רק מחקים מה שלמדו מאתנו, עכשיו או בעבר, אמרו המלומדים. כמובן, היו השרטוטים בחול של מטילדה, שבילדותה גם אהבה לטבול את כפות ידיה בצבעי אצבעות ולהטביע אותן על גיליון לבן גדול. אבל כמובן, כך הוזכר, חוקרים אנושיים הם שהציגו בפניה את האפשרות הזו. הניאנדר-פסיכולוגים בנו תיאוריות על פי השערות, רובן היללו את ההומו סאפיינס. אפילו ציור המערות האחד שיוחס לניאנדרטלים בזמנו, עשרות הטבעות של כפות ידיים במערה בצפון ספרד, כבר יוחס לכת הומו סאפיינס כלשהי, ששרידים פולחניים שלה נמצאו בקרבת מקום.

התיאוריות, רישומי התצפיות, הדעות השונות, ההפרכה של ראיות קודמות לאמנות ניאדרטלית, כל אלה התערבלו לדייסה אחת גדולה. מדי פעם פורסם מחקר ניאנדר-פסיכולוגי כזה או אחר שיצא מגדר כתבי העת המקצועיים, וכמעט באותה נשימה נגנז מחקר אחר. דומה שאיש לא העז להודות בפני האנושות שהניאנדר-מדע החדש לא רק שלא תרם הרבה להבנה של ההומו-סאפיינס את העולם, או אותו עצמו, אלא בקושי סייע להבין את הניאנדרטלים.

לאט לאט התמסמס המחקר המדעי של ראיות פיזיולוגיות, והתרחב המדע של השערות תיאורטיות. לא שאלה היוו חומה בצורה של ידע – היה נכון יותר להשוותן ללבנים מפוזרות ללא תוכנית בית. אבל ביטחונם העצמי של העוסקים בדיסציפלינה לא התערער. בכנסים ובראיונות לתקשורת היו מציגים חזית אחידה, כמלומדים ימי-ביניימים. ואילו בינם לבין עצמם, כך נראה, היו הניאנדר-פסיכולוגים מוכנים להרוג זה את זה בקלות, לו רק הובטח להם שלא ייוותרו ראיות. אינטואיטיבית ידעה דפנה, שמחקר שבסיסו עקר מנסה להכאיב יותר, למצוא טעם לקיומו. כמו ילד שלא הצליח לשרוף נמלה בזכוכית מגדלת, ולכן דורס אותה בפשטות בנעלו.

ועכשיו, חשבה דפנה, נכנס שוב צ'ארלס דויל לתמונה. לא היה לה ספק שההחלטה הפתאומית לגבי מטילדה קשורה לסגן שר הבריאות החדש בממשלת אוסטרליה. אם בעבר תמך במרומז בחיסול ניאנדרטלים בריאים, תוכניתו העכשווית לא הייתה ברורה. למטילדה עלולים להיות חיים קשים מאוד בסידני. למרות ההצהרות הרשמיות על הפסקת מחקר כוללת, ייתכן שאוסטרליה עדיין מבצעת ניסויים חשאיים באנדרים.

ואיך יטיסו אותה לאוסטרליה? הטיסה שלה לישראל לוותה ברעש וצלצולים ואורגנה בתנאים אופטימליים. ואילו עכשיו, בחזרה, מי ילווה אותה? מי יתרגם את רצונותיה לדיילים? מכל זווית שהיא, חשבה דפנה, ההחלטה להחזיר את האנדרית היא קטסטרופה.

*

היומיים שאחרי ביקור ראש המועצה היו חולפים באותה שגרה משעממת, אלמלא פועלי השיפוץ שנכנסו ויצאו, מטרידים את השומר בבוטקה, אלקלעי. מה באו לעשות? להכין במה. איש מהם לא ידע לומר למה תשמש הבמה הזו. בינתיים רק התרכזו בשיפולי המצפה הסמוך יותר לכניסה, ונעזרו באבניו כתמיכה לפיגומי הבמה.

ד"ר דפנה דרוויש ניחשה די בקלות, על סמך אישיותו של ראש המועצה, שעל הבמה יתקיים טקס כלשהו, אולי הפרידה ממטילדה? אבל תאריך סופי לעזיבה לא נתנו לה או לנהוראי. לבד מטפסים חדשים ונוספים שנדרשו למלא, חתימות על התחייבויות לגבי מצבה הרפואי של מטילדה, והבטחתו של זינגר שדפנה ונהוראי יישארו ב"תפקידים רלוונטיים" גם אחרי שזו תעזוב. מה נחשב תפקיד רלוונטי בעיניו של ראש המועצה האזורית גזר? שניהם לא הצליחו לנחש. כמובן, גם לא היו כנים זה באוזני זה לגבי תוכניותיהם לעתיד.

"העבודה הבאה שלך, דרוויש, צריכה להיות בבר סלטים", פתח נהוראי.

"ואתה תהיה שליח פיצה".

"נו, אולי נעסיק את מטי, שתסדר את הזיתים".

"גיחי".

כן, הם היו כבר צריכים לדבר עם מטילדה על העזיבה הצפויה, להכין אותה. נהוראי אמר: עדיף לעשות את זה קצר וחותך. דפנה חשבה שעדיף לעשות את זה הדרגתי ועדין. אבל משום מה דחתה ודחתה את העניין.

*

הפועלים הגיעו שוב. הפעם לא נשאו אתם קרשים מאורכים אלא סטנד נואמים פשוט. הם הציבו אותו למרגלות הבמה. כך נוצר דירוג גובה חדש: המצפה והמעקה הנמוך שסביבו, התרוממות הקרקע שלו, הבמה הבנויה בשיפוליו והסטנד הקטן שמתחת לכל אלה.

זה לא צריך להיות על הבמה? חשבה דפנה. אבל הם המשיכו וחיזקו את קורות הבמה ואכן העלו עליה את הסטנד. רק אז קלטה דפנה סופית, שהבמה שאותה בנו ביומיים האחרונים עומדת למלא את ייעודה הרבה יותר מהר ממה שחשבה. הטקס יהיה ממש בקרוב, וזה אומר שייקחו את מטילדה מיד לאחריו.

אבל כשסיפרה על זה לנהוראי, רק גיחך: "אולי זו מלכודת לזינגר? יוציאו לו משם חשפנית".

"האובססיות שלך לא מעניינות אף אחד. תשמע, אתה יכול לשאול את אלקלעי אם הוא יודע מתי הטקס?"

"תשאלי אותו את, אתם מאותו דור".

"הוא מחזיק ממך. לא שברור לי למה".

"נו טוב", הזדקף נהוראי. אבל במקום ללכת את עשרים הצעדים עד הבוטקה, הוציא את ראשו מהדלת וקרא לעבר השומר: "אלקלעי! תגיד, מתי המתוקה שלנו עוזבת?"

"אה?" קרא אלקלעי בחזרה. "אתם לא יודעים? היום אני הולך מוקדם, אחרי הטקס פרידה משחררים אותי."

"רציני? מתי הטקס?"

"בשתיים וחצי, ומשם מקבלים צהריים. יתנו לנו היום חומוס על חשבונם. מנה לכל אחד".

"נבלות, אני אומר לך".

"בחיי, גבר".

"תודה, גבר".

ראשו של נהוראי נכנס שוב לתוך הביתן. הוא נראה שליו מדי לטעמה של דפנה, בהתחשב בנסיבות. "זה בעוד ארבע שעות", אמר לאט. "נראה לי שזה הזמן להגיד שלום למתוקה שלנו".

דפנה שתקה, שפופה.

"מה קרה? תתגעגעי ליד המנצחת שלה בטאקי?"

"סתום כבר".

נהוראי, כמסתבר, נעלב: "סתמי את! שאלתי אותו בשבילך, וככה את מדברת".

ממש לא כדאי לפתוח דיון איתו עכשיו, חשבה. היא צריכה לחשוב איך לפעול הלאה.

"בסדר, סליחה", אמרה חלושות.

"יאללה, טאקי?" חזר והציע. לו לא הייתה מכירה את הטיפוס חסר הרגישות הזה, היה נדמה לה שהוא ממש מנסה לעודד אותה.

אבל זה היה נכון – נהוראי באמת ניסה לעודד אותה. בשנה וחצי שבה חלקו שמורה יחד, מעולם לא ראה אותה מדוכדכת כל כך. ולמרות שלא חשב שהוא מחבב את דפנה, בכל זאת ניסה, בלי מחשבה יתרה, לשמור על הדינמיקה שהתקיימה ביניהם כל כמה שיכול, כמו ילד שמוודא את סדר הפעולות המדויק של טקס השינה שלו. כן, ההתכתשויות המילוליות היומיומיות שהתישו את דפנה כל כך, היו אמצעי ההרגעה, חפץ המעבר של נהוראי, ומולו עמד נבוך עכשיו, כשנתגלו בו קרעים.

"נו כן, כולנו נתגעגע למיס פרה-היסטוריה. אבל מגיעה לה סעודה אחרונה כמו שצריך".

דפנה אילצה את עצמה להביט אליו: "צייד אחרון, התכוונת. טוב, בסדר".

"את רואה, כשאת רוצה את יודעת לכייף. טוב, תיכף צהריים, אני הולך להביא לה ציפור. שלא יתחילו בלעדיי, יש לי נאום מגניב. וחכי לי עם השיחת פרידה שלה".

דפנה שלחה אליו חצי חיוך כפוי והוא עבר בשער, מחליק "כיף" לאלקלעי, ויצא עם הרכב.

עוד תחנה בדרך, חשב נהוראי. בדרך של מטילדה הביתה, ובדרך הבטוחה של הקריירה שלו. הוא יתקשר למרום רק אחרי שהכל כבר יהיה סגור, לא נעים ללחוץ יותר מדי. או אולי פשוט ימתין למפגש המשפחתי ביום העצמאות, זה הכי טוב.

כמובן, הוא רצה בטובתה של מטילדה, אבל הוא לא הרשה לעצמו להיסחף לבכיינות ולרחמים העצמיים של עמיתתו לשמורה. למרות העמדה הבטוחה שתמיד שרה בה, מוגן בידי משפחתו ומקורביו, ואולי בעצם בגלל העמדה הזו, לא האמין נהוראי באמת ביכולתו לשנות החלטות של אחרים. עדיף היה בעיניו לשחות עם הזרם ולתפוס בכל פעם את הדג הגדול ביותר שניתן. וכמובן, עוד יש לו פגישה עם הבחורה ההיא בערב. כן, החליט, מוקדם עדיין להספיד את היום הזה.

 

פרק 7

 

מה האוסטרלים כבר יכולים לבדוק אצלה? הרהרה דפנה. דגימות לקחו ממטילדה ללא סוף, לא היה חסר מידע גנטי או פיזיולוגי. מבחני קוגניציה חדשים לא התפתחו בשנים האחרונות. אלא אם יש משהו ממש אזוטרי שלא פורסם. אבל לא סביר שדויל יחליט דווקא על ניסויים אזוטריים. או על ניסויים בכלל, הלא הוא מתנגד להם עקרונית. מה גם שכל דבר חדש שהוא עלול להמציא, מן הסתם מנוגד לאמנה הביו-אתית העולמית לגבי אנדרים שאוסטרליה ניסחה בעצמה.

בוועדה ההיא ישבו מדענים, משפטנים, אתיקנים, ביו-אתיקנים, אנשי דת מארבע הדתות הגדולות, נציגי ציבור ואנשי ממשלה. מסקנתם הייתה, שאין כל מניעה לייחס לאנדרים בגרות, כשירות ובריאות נפשית, ולהניח שהם יצורים רציונליים המסוגלים לקבל החלטות בעצמם לגבי עצמם. ככותרת, המסקנה הזו הייתה מרעישה, אבל אותה עמלו וטשטשו באינספור הסתייגויות – האנדרים לא יכולים לתפקד לבד בחברה מודרנית; אין להם כלים כדי להיחשב כשירים מבחינה משפטית או להיות שפיטים; אם יינתן להם מידע מסובך על מצב רפואי או החלטה פיננסית, ספק אם יוכלו לעבד אותו לכדי החלטה מושכלת על גוף או רכוש. לאחר עוד שלוש או ארבע הסתייגויות כאלה באה המסקנה: לאנדרים צריכה להינתן אוטונומיה תפקודית בלבד. הם עדיין לא מגובשים במידה מספקת ולכן, יש להתחשב בהעדפותיהם במידת האפשר.

אבל מה לעשות, שאלו אחדים, שהאנדרים שרויים בנסיבות שבהן הכל נקבע עבורם מראש? בתשובה לתהייה זו נעשה שימוש בביטוי הוותיק "הסכמה מובלעת": אין צורך לקבל את הסכמתם הפעילה לכל דבר ודבר, וכל עוד לא הביעו התנגדות אקטיבית, משמע שהם מסכימים למה שנעשה בם. קיצורו של דבר, "הסכמה מובלעת ללא תוקף משפטי" הייתה פסגת הזכויות שקיבלו האנדרים מוועדה זו. אם כי גם היא הייתה כפופה, ברוב המקרים, להחלטה הסופית של רשויות אלה ואחרות.

דפנה אימצה את מוחה ולא הצליחה להבין: ההחלטה להחזיר חייבת הייתה להיות מוחתמת בחותמת של דויל, אחרת לא הייתה מבוצעת. וזהו אותו דויל שכתב מאמרי שטנה נגד האנדריז. מדוע שירצה את מטילדה חזרה בארצו, על חשבון משלם המסים האוסטרלי?

לא, הכל היה ברור פתאום: הם רוצים להמית אותה.

דויל רוצה להיפטר ממנה, כמובן. עברו רק כמה שבועות מאז נכנס לתפקיד. אבל הלא ברור שכל יום נוסף שהאנדרית חיה מטריד אותו. האיש לא השתנה, דעותיו נותרו בעינן, והוא מאמין בכל לבו שקיומם של הניאנדרטלים מסוכן לאנושות.

כן, הם רוצים שמטילדה תמות. ודפנה כבר ידעה שהיא לא תאפשר להם לגעת בה. היא לא תיפול לידיים של הדויל הנאלח הזה. גם לא תחזור אל החוקרים הרשלנים בסידני, שהקריאו לה סיפורים אנושיים אבל מנעו ממנה חיים מלאים בנוסח של בני מינה. אפילו פה בארץ אין אף אחד שיוכל לטפל בה כראוי. סביבה ישנם רק זינגר והפוליטיקות שלו, נהוראי והתעלולים שלו. לולא דפנה כבר היו מוכרים אותה לקרקס או משהו.

מטילדה נראתה מרחוק, משוטטת אנה ואנה כמו שהיא רגילה, מתיישבת על האדמה להביט בקן נמלים או באבן מעניינת.

דפנה הביטה בה מוסחת דעת. ואז אמרה לטלפון, בנוסח השגור שלה: "חייגי נא לפרופסור מרום".

פרופסור מרום ענה די מהר. הקשרים הישנים שלי עדיין עובדים, עלצה דפנה לרגע. הנה יתרון אחד שיש לה על נהוראי. לא כל אחד מסוגל להגיע למרום בקלות כזו. ומרום היה ארכי-פליאולוג, אחד היחידים בעולם שידעו כל דבר הקשור לאנדרים. אם יש מישהו שיבין באמת, שיוכל לתת את מילתו, להמליץ לעצור את החלטת השילוח של מטילדה, לפחות עד לבירור מחודש, הרי זה מרום.

"הייתי רוצה להתייעץ אתך בדחיפות על משהו", אמרה. "פנים מול פנים".

"בשמחה, חביבתי, מזמן לא התראינו, עצמותי הזקנות ישמחו לכוס תה אתך".

הוא אכן נראה תמיד, בסוודר האפור שלו, כמי שמוכן בכל עת לשבת מול האח עם כוס תה. חזות מטעה, כי בתוך מראהו המנומנם היה מרום חד כתער.

"זה לא לכוס תה, פרופסור מרום. זה מאוד מסובך ודחוף".

אבל מרום חזר ואמר: "אין שום בעיה, בואי. אני חוזר מהמכון בצהריים ואהיה בבית. את זוכרת את הכתובת".

טוב, חשבה, רק לקפוץ אליו לחצי שעה, אז יהיו העניינים מעט יותר ברורים. וטוב שהוא בבית, כך יהיה נינוח ויוכלו שניהם לתכנן יחד כיווני פעולה. זו לא שעת פקקים, תוך שעה וחצי היא חוזרת. עם קצת מזל היא תוכל לספר לזינגר שפרופסור מרום מתנגד להחזרה מסיבות מדעיות. אולי מרום אף יואיל להרים כמה טלפונים לעמיתי מחקר מרוחקים שלו ולהגביר את הלחץ. רק שלא ייקחו את מטילדה מיד אחרי הטקס המתוכנן. אני חייבת לצאת קודם ולחזור קודם, חשבה דפנה.

היא יצאה מהמשרד, אוספת את תיקה, ועברה את עשרים הצעדים מן המשרד עד הבוטקה של אלקלעי. היה רק מאי אבל שיחי הבתה העוטרים את השביל משני צדדיו כבר היו צהובים כמעט לגמרי. הנוף בשמורה, אמרה לעצמה בפעם האלף, לא היה חביב עליה, אבל היא למדה להתרגל אליו. ד"ר דפנה דרוויש הייתה אישה של הרים מדבריים, שכבות גיאולוגיות בגוני מוקה וקרמל, קולות קדומים הקוראים להגביר את הטנטוס מעט יותר. בהחלט לא טיפוס של של שיחים פזורים ועצים בודדים בחבל ארץ צהבהב ירקרק. רק הדברים שידעה על ההיסטוריה והארכיאולוגיה של המקום העלו מעט את חנו בעיניה.

אבל כמובן, אי אפשר לצאת לפני שנהוראי חוזר, כי מטילדה לבד פה. מה השעה? היא תמתין לשובו של נהוראי בבוטקה ואז תזנק מיד לאוטו.

אלקלעי הבחין בה מתוך הבוטקה, מסדר על השולחן את מכשירי הכתיבה שלו. בעיני רוחו ודאי היה אלקלעי יושב השמורה הפופולרי ביותר. הוא נהג לדבר כאילו היה המבוגר היחיד בסביבה, המספר סיפורים לנכדיו. שיער השיבה המוקדם שלו הקל על תחזוקת התדמית הזו, וכן נטייתו לחזור על אותם הסיפורים עשרות פעמים באוזני מאזינים קבועים. מה שהפריע לתחזוקת התדמית הזו בתוך השמורה היה העובדה שאלקלעי היה פחות או יותר בן גילה של דפנה.

הוא גר באחד המושבים הסמוכים לגזר, שהיה גם מקום מוצאה של שחקנית מפורסמת. אני זוכר אותה מהילדות, היה חוזר ואומר, היום היא מדברת ככה יפה אבל אז, הייתם צריכים לראות אותה, אז דיברה אחרת לגמרי, הייתה ממש זאטוטה. נושאי שיחה אחרים שאלקלעי אהב היו הערצתם של ילדיו אליו וכן משחקי אליפות העולם בביליארד. בטלפון שלו היה מקליט משחקים שלמים ויושב ומהלל תקיעת מוט כזו או אחרת שהעלימה את כל הכדורים מן השולחן.

"אז מה, אלקלעי? מה קורה? אתה מתרגש?" שאלה דפנה. כעת עמדה בפתח הבוטקה, קרוב מאוד לשולחן הקטן שאליו ישב השומר. בפנים היו תנור ספירלה כבוי, שלא היה נחוץ בעונה הזו, ותמונה של שולחן ביליארד שכדורים עפים על משטחו בלהקות בעלות מבנה משולש, כמו ציפורים נודדות.

"איזה מתרגש, אני כבר ראיתי הכל, אני. את יודעת".

"כן."

"כן, אחת כזאת, אני לא אומר שלא איכפת לי ממנה, כן?" החווה בידו לכיוון שנראתה בו מטילדה קודם. "אבל אני ראיתי הרבה כמוה. ראיתי הרבה דברים מבהילים בחיים, נגיד לא מבהילים, מעניינים כמוה".

"בטח".

"המשפחה שלי עשתה היסטוריה, את בטח שמעת את הסיפור".

"טוב, אתה נולדת בצפת, לא?", החזירה דפנה בעייפות. לרוב דווקא חיבבה את אלקלעי – לדידה היה מכמיר לב. אלא שפשוט שנאה להקשיב רוב קשב לנאומיהם של אחרים, או לכל הפחות למי שאין לו פרופסורה במקצוע שלה.

"אין לך מושג. אנחנו סמ"ך טי"ת! סמ"ך טי"ת זה הכי ותיק בארץ. כספי החלוקה. שמעת על המושג הזה?" פתח בכובד ראש, כאילו התכונן להסבר ממושך.

"ברור", אמרה דפנה במהירות.

"טוב, שמעת, אז שמעת. הייתה לנו גם משפחה בחברון. כמו אתמול, אבא של סבא שלי – הוא שמע מאבא שלו את הסיפור על הטבח שם. וחוץ מזה היו אומרים אצלנו, לאן שלא תזרוק אבן בארץ תפגוש מישהו ממשפחת אלקלעי. אני אומר משפחה, כן? אבל אנחנו שבט".

"מעניין. תגיד רגע, מתי בדיוק הטקס?"

"אמרו שתיים וחצי אבל כנראה לא לפני שלוש", אמר. ואז נחפז לשוב אל קורות משפחתו והאריך בהן.

דפנה המהמה והנהנה. ראשה קדח. שנהוראי יחזור כבר.

קול מנוע נשמע מרחוק, כלי רכב מתקרב, והיא הוציאה ראשה במהירות, לבה דופק, מתכוננת לנסיעה החפוזה.

אבל המכונית שהלכה ונגלתה לעיניהם לא הייתה של נהוראי.

"מה עושה פה זה? למה כל כך מוקדם?" אלקלעי הציץ בשעונו.

זה היה זינגר.

 

 

פרק 8

זינגר חנה כעת, בלי להקפיד על כניסה ברברס, מול השער, ויצא מרכבו. כיוון שהיה אדם גבוה מאוד, נאלץ לשלוף ראשית את ראשו וכתפיו, אחר כך לעקל את גוו בזווית המתאימה ואז לתת לו לזרום החוצה אל החלל החופשי, עוד ועוד אורך גוף, עד שכאילו עמד כפוף, רגליו בתוך הרכב ופלג גופו העליון בחוץ. התנועה האחרונה הייתה הצבת רגל אחת בחוץ, ומיד לאחריה כאילו נולד כך, עמד שוב יציב וזקוף. בניגוד לבני אדם גבוהים אחרים, שאורכם הפיזי התבזבז על מיעוט כישורים מנטליים, זינגר, קיפח וחכם, היה אדם ששיעור קומתו ורוחק ראייתו חפפו זה את זה.

כשראה את דפנה ואלקלעי העביר כף ידו על חולצתו המכופתרת, חייך אליהם ונופף בידו חגיגית, כאילו הם קהל בוחרים פוטנציאלי. כעת חזר ורכן כולו לעבר דלת הרכב והטביע עליה חותם אצבע, לנעילה.

"אדיוס!" רעם והתקדם אליהם. "החומוס בדרך!"

"אני לא דואג, אני לא דואג", אמר אלקלעי בצחוק.

ראש המועצה פנה לדפנה: "נו, התכוננתם?"

"אבל מתי זה?" שאלה דפנה, גרונה חנוק.

"תיכף, כמה סידורים אחרונים, האורחים שלנו בדרך, ואז נאכל. איפה היא? אה, הנה".

שלושתם הביטו במטילדה המשוטטת, כמה עשרות מטרים מהם.

"היא התקלחה היום?" שאל זינגר.

דפנה הביטה בו בבעתה. "אתמול".

"גם אתמול זה בסדר. היא תמיד יפה זאת!" זינגר החל לצעוד במהירות על המישור, קורא מרחוק לעבר הפועלים שעצרו את עבודתם והביטו אליו.

זה קורה תיכף. זה הסוף, חשבה דפנה. אוכלים חומוס ונפטרים ממנה. לא יהיה זמן לנסוע לפרופסור מרום. לא יכול להיות!

"מה!" צעק פתאום אלקלעי ממש סמוך לאוזנה, והקפיץ אותה. כמסתבר נענה לנפנוף של אחד הפועלים, לבוא ולסייע בהרמה של משהו.

דפנה עמדה ליד הבוטקה לבדה. החבורה הקטנה הייתה עסוקה, כמעט מאה מטר ממנה, אחד הפועלים החזיק כבל מגולגל בידו, ועכשיו פנו כולם כאיש אחד אל מאחורי המשרד, כנראה כדי לבדוק את חיבורי החשמל. רובם כבר לא היו בטווח ראייה.

לא היה לה אלא לנפנף אל מטילדה, שהשיבה לה חיוך וצעדה לאט לעברה.

יותר מהר, יותר מהר! חשבה דפנה. תזדרזי כבר, אוף אתך, זה החיים שלך. דמה נבנה בעורקיה בגלדים ונטיפים. אבל איך להסביר לה.

"מטי, את רוצה להישאר פה, נכון? טוב לך פה".

מטי הנהנה.

"יש אנשים שרוצים לקחת אותך מפה, להעביר אותך למקום ששם לא יאהבו אותך בכלל".

האנדרית קימטה את מצחה. "grain".

"בואי, סעי אתי, שלא ייקחו אותך".

"הות!"

*

האוטו של זינגר חנה במעוקם. עד שיקלוט מה פשר רעש המנוע שלה, עד שיחזור אל פתח השמורה, ייכנס לרכב שלו עם כל גובהו ויעשה סיבוב פרסה, היא כבר תפנה בצומת הטי הקרובה והוא לא יידע כלל שיצאה משם. כלומר, יש סיכוי של חמישים-חמישים בחמש הדקות הבאות שיוכל לדלוק אחריה. את כל החישוב הדומם הזה עשתה תוך כדי הדלקת המנוע, בלי להקפיד על חגורות, בלי כלום.

לא היה צורך ברברס כי תמיד חנתה באופן מוקפד להקל על היציאה הביתה, אבל היא נכנסה אל השביל בעיקול לא אלגנטי, עם מטילדה הצוהלת לידה. מטילדה שניסתה כעת לפתוח את הדלת.

"תפסיקי!" צעקה אליה דפנה, משתנקת. היא בלמה במהירות, רוכנת מעל מטילדה, סוגרת את הדלת היטב, וחוזרת במהירות למקומה כדי ללחוץ על הכפתור הנועל את כל דלתות הרכב. עכשיו זה בטוח. הניאנדרטלית ניסתה שוב, אחר כך רטנה במחאה.

"אנחנו נוסעות למרום, להגיד לו שאת צריכה להישאר פה. את מבינה?"

מטי שקעה במושבה.

היא טובה מכדי לעשות לי מהומות עכשיו בתוך האוטו. לבה של דפנה פעם כמו אלף חצוצרות ומפוח. להמשיך לנהוג, גז אי אפשר לתת פה, בשביל הטרקטורים הזה, הניסאן לא בנויה לטופוגרפיה הזו, וכבר קרה, אחרי גשמים, שדפנה נתקעה אתה בצדו של אחד משדות הקיבוץ הסמוך, על תלולית  רטובה וסמיכה של חמרה.

עכשיו היה העפר הכהה הזה יבש מאוד, בגלל העונה, אבל דווקא משום כך התגבש לכדי קרום קשה שגלגלי המכונית ניסו לפלס דרכו, שברו אותו ונתקלו בגרגרים הרכים שמתחת. בנוסף, באמצע הדרך הייתה תמיד "בטן" קבועה שפיסלו הטרקטורים ורכבי השטח של המבקרים במקום. מכונית צנועה שהייתה נוסעת על אמצע הדרך, הייתה מסתכנת במפגש צמוד מדי בין בטן החמרה לבין מנוע הרכב. לא, דפנה לא יכולה הייתה להאיץ בשבילים הללו, אלא כשתגיע אל הכביש עצמו. לכן המשיכה בזהירות, מנסה ככל יכולתה להיצמד לשולי הדרך כדי שבטן מכוניתה לא תיגע בבטן החמרה.

מצד שמאל של נתיב נסיעתן, שדה ארטישוקים עמד במלוא צמיחתו. מדהים הצמח הזה, חשבה תמיד. איך העזו בני האדם לגשת אל הקוצים האלה, שבעלי חיים לא הסכימו לאכול. איך ידעו לפרק ולבשל אותם, לחשוף את לבם הרך, להוסיף להם מלח ולימון. כמה וזמן תעוזה נדרשו לגלות את מתכון הארטישוק הראשון שהיה גם אכיל וטעים? נראה שהיו לקדמונים יותר מדי תעוזה וזמן פנוי, וכנראה גם סקרנות מרובה, מהסוג שגובל בטיפשות ברוב המקרים.

איך ייתכן שנהוראי עדיין לא חזר, בסך הכל הלך להביא ציפור. אולי גם הוא ברח! אולי הוא בתוך מכסה הבגאז'. מה פתאום. מחשבה טיפשית של מוח רדוף. התחלת את זה, עכשיו תצטרכי לגמור, חשבה. עברנו כבר מאתיים מטר, או שלוש מאות, תיכף הצומת.

בהתפצלות הטי בחרה לפנות שמאלה במקום ימינה. אי אפשר להאיץ, אבל אפשר לתעתע, ולבחור בדרך אחרת על פני זו שמומלצת לרוב המבקרים, וזו שיחפשו אותה בה אם בכלל. היא המשיכה בזהירות, במכונית החבוטה, בשביל הצר שאיש אינו עובר בו בשעת צהריים יגעה זו. מרחוק נראה טרקטור בודד של קיבוץ גזר. מכונית באה מולה בדרך הצרה.

המכונית שממול האטה מעט, התעקשה לא לחלוף על פניה, חסמה את דרכה בעצם. היא לא יכלה להמשיך. חייבת לעצור. ואז הבינה, מטושטשת, שנהוראי הוא היושב שם בפנים. עכשיו הוא נזכר להגיע.

לעמוד הספר "ימי מטילדה" מאת אביבית משמרי, עם שאר הפרקים (שיפורסמו בהמשכים).

להורדת הספר כולו בקובץ פי.די.אף לקריאה חופשית.

אתם מוזמנים להגיב, דרך הכפתור "כתבו אלי" או במייל הזה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: