ימי מטילדה: פרקים 9-10-11

פרק 9

עד שדפנה פתחה בעייפות חלון כדי סדק, נהוראי עמד כבר ליד הרכב שלה וצרור בידו: "הייתה כבר רעבה כל כך? הנה באתי".

"לא בדיוק."

"הון!" אמרה מטילדה.

"אז לאן זה?"

"בסך הכל קופצת רגע למרום להתייעץ".

"בסך הכל?! עם המותק שלנו ככה?"

"זה רק לשעה", אמרה דפנה. "אני צריכה חוות דעת של פרופסור מרום".

"על מה?"

"שעדיף לה להישאר פה."

"אני לא מבין איך המוח שלך עובד", אמר נהוראי.

"snow!" תבעה מטילדה.

"היא כן רעבה! קחי, מטי".

בשקית שבתוך שקית שהגיש לה נהוראי הייתה צרורה ארוחת הצהריים שלה, עוף צלוי בתוך חבילת נייר פרגמנט.

מטילדה חייכה אליו בשיניה הרחבות.

"אוח! חמודה שלי, נתגעגע אליך". נהוראי פרע את שערה הסמיך ביד ששלח פנימה.

"היא לא תאכל באוטו, אני אעצור ואתן לה לשבת איפשהו", אמרה דפנה.

"אין לך מה לנסוע אתה, בואי תחזרי עכשיו, אמר. אני אגיד להם שטעית והיא ברחה או משהו".

"לא. אני חייבת לה את זה. תגיד לאלקלעי שתיכף נחזור".

"אה, הוא לא יודע שיצאת? ויי, את מה זה בצרות. אני לא בעסק".

"לא ביקשתי שתהיה בעסק", אמרה דפנה.

אבל נהוראי התלעלע פתאום, בעווית שלא תאמה את ביטחונו העצמי הרגיל. "תגידי, את נורמלית? מה הקטע של לקחת אותה בעצמך?"

"גם זינגר שם, אמרה. ואני לא חוזרת עכשיו".

"אבל איך, איך תיסעי אתה בחוץ? כולם מזהים אותה".

דפנה שתקה.

הניאנדרטלית חילצה בינתיים את העוף מתוך עטיפתו, כאילו כל זה לא נוגע לה. הלוואי, חשבה דפנה, הלוואי שהייתה קמה פעם ופשוט מביעה דעה נחרצת, עושה בעצמה למען עצמה. בורחת, למען השם.

"תשמעי לי, דרוויש", אמר נהוראי. "את סתם הורסת לעצמך, לא ייצא מזה כלום". הוא הזדקף והסיר את ידיו מהחלון שמול דפנה. "יאללה בואי תעשי פרסה. אני יודע שמשעמם לך בחיים אבל נמצא לך תחביב חדש, מקרמה או משהו."

האזכור הלעגני למקרמה היה טעות. מקרמה אכן היה תחביב ישן של דפנה. ונהוראי, עם העקיצות המעליבות שלו, ניסה להמעיט בכושר השיפוט שלה, לגלג על הדאגה שלה למטי. כשברור שהיא היחידה שדואגת למטי באמת ובתמים.

לא, הוא לא יזלזל בה כך. הדם עלה לראשה של דפנה, ראש שהיה מורגל בהתרגזויות סתם ובנרגנות חולפת, אך ודאי לא בקריזה מג'ורית כפי שחוותה כעת. מלבד הכעס הגולמי, שידר לה חלק נעלה יותר במוחה האנושי תזכורת לגבי תוכניתה המקורית: צריך להגיע לפרופסור מרום בזמן.

היא סטתה שמאלה כדי להתרחק מנהוראי העומד ליד חלונה של מטי, התקדמה כמה מטרים והתחככה בצמחי הארטישוק כדי לעקוף את הג'יפ שלו שעמד באמצע. העקיפה הצריכה עלייה כמעט מלאה על השדה, במלוא המנוע. האוטו השמיע קול גניחה והפח חרק וייבב, אבל זה לקח רק רגע והכל היה פתאום קל. הארטישוקים שבקצה השדה לא נענו לה לגמרי, אבל אפשרו לה להתקדם.

היונה של מטי נפלה אל רצפת הרכב, וזו גחנה עכשיו וגיששה להרים אותה. נוצות אפורות-לבנות נשארו על הברזנט. דפנה סירבה להביט. רק השבוע לקחה את האוטו לניקוי, כמו בכל שבוע. היא נהגה כל עוד רוחה בה, שפופה ומתוחה על ההגה, בודקת ללא הרף במראת הצד. אי אפשר להאיץ כאן, על האדמה הגבשושית הזו, תחתית הרכב תיפגע. היא המשיכה במהירות נמוכה, רואה כבר את היציאה לכביש הסלול שבו תפנה ימינה ותעלה על הכביש המהיר.

אבל נהוראי לא בא בעקבותיה. רק עמד והביט בה עד שהתרחקה.

מטי בחנה את העוף הצלוי מכל עבריו והביאה את הצוואר אל פיה. היא כופפה אותו מעט, לחשוף את העור, ונשכה בקלות, נשיכות שעשוע.

*

"תגיד לי, מה קורה פה? מה זה הברדק הזה? אתה יוצא לשנייה ובורחים לך מתחת לאף!"

"לא יצאתי, זינגר, באתי לדבר אתכם, ואחרי זה נכנסתי לשירותים, זה היה בדיוק דקה, בחיי. פשוט לקח לי זמן לכפתר חזרה כי האצבעות שלי, אני סובל מרעד קל".

"רעד קל? אתה לוקח סמים?"

"מה פתאום, זה רעד קל פיזיולוגי", הדגיש אלקלעי. "לא פתולוגי".

זינגר נשם עמוקות ומחה זיעה בלתי נראית משפתו העליונה. "וכמה זמן אתה עובד פה ככה?"

"פה? אני עובד פה דרך חברת עין צופייה".

"אבל כמה זמן אתה עובד פה ככה?"

"ככה בעין צופייה?"

"לא, ככה עם רעד קל!"

"אה, אולי, נניח, נניח שנה קלנדרית". אלקלעי גירד בראשו. "אם לא סופרים ממש מהאחד בחודש".

"שנה שלמה אתה עם יד רועדת ואקדח?"

"אבל זינגר, זה פיזיולוגי! יש לי פתק מהרופא שאני יכול לעבוד. עם הפתולוגי לא היו נותנים לי. אבל שלי לא פתולוגי".

ראש המועצה יישר את גבו, ששח כל העת אל קומתו הקטנה של אלקלעי. "תשמע, את הג'וב שלך פה כבר איבדת, אנחנו פותחים פה הכל, מורידים את הגדר, בחברה יתנו לך משהו אחר. עכשיו לפחות תאמר לי, היא לא סיפרה לך שום דבר שהם עוזבים?"

אלקלעי היה מסור מאוד למקום העבודה שלו, אבל לאו דווקא בגלל העובדה שזכה לשמור על מטילדה. הוא ראה עצמו כמי שהתקדם מן התחתית לפסגה. בצעירותו היה זגג, עד שנחבל בידו, ואחרי עשר שנים של עבודות זמניות כשומר קיבל סוף סוף, בגזר, תפקיד שממנו לא פוטר מדי שנה. כעת ביכה בלבו את שנות העבודה השלוות שחשב שנותרו לו.

"קודם כל אני עובד פה שנתיים", אמר. "אמרו לי שאצלכם יש לי זכויות פנסיה".

"טוב. מה הם תכננו, שלושת אלה?"

"יש זכויות פנסיה?"

"יש הכל. ספר מה אתה יודע".

"לא ראיתי ולא שמעתי."

זינגר הביט כה וכה, אוסף את שאריות שלוותו. "כל יום אתה רואה אותם, ולא שמעת מה תכננו?"

"תכננו? חטפו אותן אני אומר לך! הבחור יצא קודם להביא אוכל. למרות שבינינו, אני לא יודע מי היה חוטף דווקא אותה."

"אנחנו מדברים על מטי?"

"כן, ברור."

"אז למה גם הוא לא חוזר?"

"אולי גררו אותו? בעצם זה בחור חזק. לכל הפחות סיממו אותו. היום יש חומרים שאלוהים ישמור."

"מי יודע אם לא עקבו אחריהם," הרהר זינגר בקול.

"זה עניין למשטרה, זינגר," אמר אלקלעי.

"אני לא קורא לשום משטרה", אמר ראש המועצה. "זה יגיע תוך שנייה וחצי לאוסטרליה והלך עלינו. על כל הדיפלומטיה של מדינת ישראל. והאוסטרלים בדרך הנה. תקשיב לי, אתה עכשיו, מר אלקלעי הפטריוט, מקבל קידום."

"קידום רסמי?"

"קידום רסמי. ואתה פה עכשיו נמצא איתי בישיבה מאוד חשובה, שבה אנחנו מחליטים איפה להתחיל לחפש."

"קודם אני אתקשר לעין צופייה, לא?"

"לא תתקשר לאף אחד. אני ממשיך להעסיק אותך כרגיל, כאילו כלום."

"אמרת קידום."

"ודאי, קידום."

 

פרק 10

על הכביש המהיר כבר היה קל לנוע. מטילדה, שלא הייתה מורגלת בנסיעות מהירות, לא ידעה את נפשה מהתרגשות, וצחקה מעומק ריאותיה בכל פעם שנשקו לתשעים קמ"ש. טריינינג הברדס השחור שהלבישה אותה דפנה בדרך היה מונח כולו על ראשה וכתפיה עכשיו. הוא אמנם הסווה מעט ראשה האופייני – מי שהביט בה ממרחק נסיעה, במהירות מאה קמ"ש, היה יכול לחשוב שמדובר באשה דתית אדוקה, או לחלופין במנקין עטוף שהושב במושב הקדמי. מבטי הנהגים מימין ומשמאל היו בכל זאת נעוצים בה, גילתה דפנה, בכל פעם שהנסיעה האטה במקצת, בעומסי התנועה של הצהריים. אבל היא ידעה שעם הצורך לפקוח עין על הכביש, לא יוכלו להתבונן בבירור ולהסיק בהחלטיות מה ראו.

מטילדה הפשילה שוב ושוב את הכיסוי שלה הצדה. ניכר שלא היה לה נוח. בכל פעם כזו הייתה דפנה מבקשת ממנה להשיב אותו למקומו, והאנדרית הייתה מתרצה לכמה דקות נוספות. באופן הזה התקדמו עד שחלפו כבר על פני יציאות הכביש הפונות לחולון.

"חמודה שלי", התלבבה דפנה, "אל תדאגי, יהיה בסדר". הפסימיות הרגילה שלה הושלה מעליה, אולי בסיוע המהירות והרוח, ופתאום נדמה היה לה שהכל מתנהל בדיוק לפי התכנית.

"גון", אמרה לה מטי.

דפנה זיהתה בבהלה שהאנדרית תיכף תזדקק לנקביה. כמובן שלא היה זמן לדאוג לדברים כאלה לפני שיצאו בחופזה. ועכשיו, איפה תוכל לעצור? היא אותתה שמאלה ופנתה ליציאה הקרובה ביותר: דרך בן צבי.

זו הייתה סטייה מהמסלול, אבל רק כמה קילומטרים צפונה משם המתין ביתו של פרופסור מרום. מרום ודאי ישתף פעולה, החליטה דפנה, נהוראי אולי ילשין עליה אבל בקלות תעמיד את מילתה מול מילתו, וכשהן יחזרו עם הגושפנקא של פרופסור מרום בידן, דברים ייראו אחרת.

"שנייה, רגע!" אמרה לה דפנה, תיכף תלכי לשירותים.

היא שקלה אם לבצע פניית פרסה אל תחנת הדלק שמעבר לכביש, ואז נזכרה שמאתיים מטר משם ניצבת עוד תחנה, בכיוון הנסיעה שלהן. הכניסה לשם הייתה קלה, והשירותים עמדו ממש מטר מהמקום שבו הצליחה לעצור. הן נכנסו לשם בחופזה.

"הנה חמודה, עכשיו חוזרים לאוטו", אמרה דפנה. ניסיון השכנוע לא צלח בתחילה, כי מטילדה סברה לתומה שהנסיעה כבר נגמרה. רק העוף שהיה מונח במושב הקדמי שכנע אותה לבסוף להיכנס שוב. היא חזרה לעסוק במלאכה המטונפת של ניסיון למליקת הראש. הלכלוך והריח באוטו העלו בדפנה קבס, והיא הקפידה לא להביט אל מקום הפורענות, מתחת לרגליה של מטי. שוב חגרה את עצמה והדליקה מנוע בזריזות. לא נראה שמטי נהנית מאוד מן המעדן היומי שלה, אבל על כל פנים הייתה רעבה וחיפשה כהרגלה את העצם המרכזית, לכרסום. זו לא הייתה עבודה נקייה.

*

מולן עמד קומפלקס המגורים החדש של תל אדיר, בשכונה שנקראה פעם תל כביר. מתחם של שלושה מבני ענק למגורים, שתים עשרה קומות כל אחד מהם. לפני כן עמדו שם מסעדת דגים, מבנה של חברת טלפונים, בית ספר, מבני משרדים נמוכים מתקופת המנדט ומוסכים למיניהם. כל אלה כלו ונהרסו לקראת הקמת המתחם, לאו דווקא בהסכמה. חלקם עזבו קודם, חלקם נאבקו וסירבו לעזוב. בעל מסעדת הדגים היה בין האחרונים שנותרו שם, ואף איים בשלב כלשהו להתבצר על הגג. מעט אחר כך קיבל את הכסף והלך. שבוע לאחר מכן החלו לחפור וליישר את הקרקע.

השריד היחיד שנותר לעמוד בתוך המתחם היה מבנה בן קומה אחת של אבן, שיש וכיפה אדמדמה. לא ניתן היה להרוס אותו, למגינת לבם של האדריכלים, ולכן רק הצלו עליו בשתים עשרה הקומות. בניין המתחם הגבוה ומבנה האבן הנמוך עמדו זה לצד זה כמו שני קומיקאים המבססים את תוכניתם על ההבדל הפיזי ביניהם. רק שזינגר לא יצוץ עכשיו מאיפה שהוא, חשבה דפנה.

היא בדקה היכן יש מקום לפניית פרסה ולחזרה לכביש המהיר, והחלה להניע את האוטו. בדרך גנבה עוד הצצה אל הבניין הקיצוני משלושת בנייני תל אדיר: לווייתן לבן, עציצים נאים במרפסותיו, לובי מואר בתחתיתו וחלקת צמחייה ארוכה ושופעת עוטפת אותו משלושה צדדים. מטי, לידה, זללה בכל פה. דפנה שלחה ידה לגרש נוצת יונה תועה שנחתה על מוט ההילוכים.

ג'יפ שחור שנסע בנתיב הסמוך החליט לסטות ימינה בחדות, בלי לאותת, ונתקע משמאל באוטו של דפנה, בקול התנגשות עז. הניסאן עברה עוד כמה מטרים ועצרה בשולי הכביש.

"מה אתה עושה? מטומטם!" צעקה דפנה.

זו הייתה צעקה עקרה, כי חלונות הרכב השני היו סגורים. הניאנדרטלית שלצדה היתה נסערת. תוך כדי בהלתה קלטה דפנה שמכוניתה אולי יצאה מכלל פעולה, שמזומן להן עוד עיכוב עכשיו, שזה יעלה כסף וזמן וייאוש ללא גבול. מזל שזה לא ממש על הכביש המהיר, פה אפשר עוד אולי למצוא מונית חולפת ולהגיע למרום בזמן.

"די, מטי, די", אמרה, "התנגשנו במכונית, זה קורה לפעמים, אבל זה עבר".

היא הביטה יחד אתה בשאריות גוויית העוף שנפלו על רצפת הרכב. איש לא הכין מעולם את הנערה הקדמונית למצב של תאונת דרכים. בנסיעותיה הבודדות נסעה תמיד מוגנת, עם מלווים. ועכשיו אפילו לא הספיקה להיחגר שוב. אמנם נראה שמטי לא נפגעה פיזית, אפילו לא מהשפעת ההדף על חוליות הצוואר. אבל איזה חוסר אחריות מצד דפנה. תיכף יתקהלו סקרנים. יתחילו שאלות. שערורייה. מישהו יצלם ויפרסם. צרות גדולות. ובשמורה מחכים לה.

אבל שום התקהלות לא נוצרה סביבן. מתוך הג'יפ, שנעצר מעט מאחוריה, יצאה נהגת, התמתחה כאילו נעורה משינה, והחלה להדס על עקביה לכיוונן. דפנה ליטפה את זרועה של מטילדה והרימה את הברדס על ראשה.

"את בסדר, מטי? לא כואב לך כלום?"

מטי הצביעה על מקום כלשהו בירכה. "תמיד תריס", אמרה.

דפנה התפללה שמדובר בתלונה ספציפית על כאב פיזי ולא בדימוי נוסף, שאותו לא תוכל להבין.

הנהגת הייתה בת שלושים בערך, מאופרת ולבושה בחליפה מחויטת, עם שיער אופנתי בצבע פלטינה. שמה היה רונאל אחלמה.

"מאיפה באת פתאום?" שאלה את דפנה ביובש. "אני אותתי ימינה, אבל את נסעת מהר מדי."

"את לא אותת בכלל! פשוט סטית!"

"אני הייתי על מוד אוטומט", אמרה רונאל. "אין סיכוי שהיה נותן לי לסטות."

היא פנתה להתבונן ממושכות במטילדה המכווצת במושבה. "ומה איתה?"

"היא תהיה בסדר", אמרה דפנה.

"מה שלומך?" שאלה רונאל.

מטילדה הביטה נכחה.

"היא לא תענה לך", אמרה דפנה. "היא קצת במתח עכשיו."

"תמסרי לה שאנחנו מחפשים בדיוק טיפוס כזה," אמרה רונאל. היא מסרה לדפנה כרטיס ביקור. "את רוצה לתת לי את הפרטים שלך וניסע? למרות שאני לא אתבע אותך, האוטו שלי בסדר."

"עזבי, אין צורך, אני אסתדר."

"רצינית? ראית איך האוטו שלך נראה?"

"תודה. אני אמשיך ככה."

"רק אם את ממש בטוחה," אמרה רונאל.

על כרטיס הביקור שלה נכתב: RA ltd., Real Estate Casting Agency.

 

פרק 11

זה היה לגמרי היום של רונאל. היא הודתה בכל לבה לג'יפ שלה: גם יצאה מן ההתנגשות בלי פגע ובלי נזק כספי, וגם הרוויחה סיכוי למלוהקת חדשה. תקלות כביש הן פוטנציאל נהדר להכיר אנשים חדשים, סיכמה לעצמה.

היא עסקה בליהוק כבר כמה שנים, אבל רק בשנה האחרונה "קיבלה שכל", כך נהגה לספר, ועברה מאיתור שחקנים וסטטיסטים אל תת-הסקטור המתפתח של ליהוק למקומות מגורים. התהליך קרה בערך בד בבד עם השתלת השיער שעברה, אבל לא היה פתולוגיה ייחודית לה: עם הידרדרותה של תעשיית הקולנוע, סוכנויות הליהוק החלו לתור אחר מוסדות חברתיים אחרים שניתן ללהק אליהם טיפוסים שונים. לבסוף מצאו.

ישיבת הקבע של בני ההומו סאפיינס אילצה אותם לייחס חשיבות עצומה למקום מגוריהם ומכאן גם לערך דירתם. מה הדבר שעליו יקום וייפול ערך הדירה – יותר ממעלית, יותר מריאות ירוקות, יותר מהשכלולים במטבח? שכנים, כמובן. וכידוע, קשה למצוא שכנים טובים. סוכנויות הליהוק שאפו למצב שבו כל שכונה נבנית תזכה, בנוסף על רוכשי הדירות, גם למספר דיירים פוטנציאליים, סובבי רחובות אקראיים, שיתרמו לנוף בכיוונים שביקשו הדיירים. אלה היו, כמובן, כיוונים אנושיים שהדיירים וחבריהם לא יכלו להגיע אליהם לעולם. אבל לחלום אפשר.

חלומות היו תחביב נפוץ של ההומו סאפיינס. המין הזה סירב להניח לפניו את המציאות בעירומה, וערם עליה שכבות של כיסויים: תקוות, פנטזיות, הטיות לב, הכחשות ושאר מנגנוני הדיפה של העובדות. עובדה אחת שבני אדם נהגו להדוף ביותר הייתה האמת הפשוטה על טבעם שלהם. מכיסוי האמת הפשוטה הזו התפרנסה רונאל.

וכך, בשכונת יוקרה משעממות נהגו הדיירים לבקש תוספת של טיפוסים בוהמיינים, בפרברי שינה היה ביקוש רב דווקא לאנשים בעלי מבטא זר, וביישובים כפריים מרוחקים העדיפו גברים וגברות הלבושים בהידור עסקי, כדי לתת מראית עין של שגשוג ופתיחת אפשרויות. רונאל הייתה מסתובבת עם אלבום ענק של פרצופים, ולאחר שלקוחותיה בחרו את החביבים עליהם, הייתה מציעה לפרצופים שבאלבום דירה במקום במחיר רצפה. הדירות נבנו בדרך כלל בידי בעלה של רונאל, קבלן עתיר משאבים. ואת ההפרש בערך הדירה שילמו הלקוחות, פלוס דמי תיווך.

טיפוס קדמון כמו שמצאה עכשיו יהיה להיט בכל אחד מאזורי המגורים שטיפלה בהם, ידעה רונאל. אבל בעיקר חשבה על הפרויקט החדש שנבנה עכשיו ליד אזור התעשייה בראשון לציון. אם רק תצליח לזכות בתשומת לבה של הבחורונת הזו, רצוי מתחת לאף של המשגיחה שלה, יהיה לה קלף חדש ונהדר להציע. כמובן, היא לא חשבה שהאנדרית באמת תגור שם, יהיה מספיק לפרסם אותה על לוחות המודעות. אבל היא ראתה שהזמן אינו כשר לכך ולכן בינתיים רק הניעה את הג'יפ ונסעה משם במתינות.

*

דפנה הביטה אל מטילדה העלובה למראה ויצאה מן הרכב. "מתוקה, אני פה, הטעימה, אני לא הולכת לשום מקום."

אכן, האוטו היה במצב גרוע. הפנס הקדמי נתלש החוצה בשלמותו, כמו שן מתוך גולגולת, ועל הגלגל הימני היו כעת צמודים, מעוכים, קמטים גליים של פח אפור. את הפנס הכבד הרימה והניחה, כמות שהוא, בבגאז'. היא ניסתה להרים ולעקם חזרה את הפח כך שלא יתחכך בגלגל. זה היה מאבק אבוד. נורת האיתות הימני הייתה חשופה והכבל שלה נשמט, עגום, מעל הגלגל. מראת הצד הימנית הייתה תלויה רופפת על  שני כבלים. אי אפשר היה בשום אופן להחזיר אותה למקומה.

אבל דפנה הייתה מרוצה מכך שלפחות לא הסכימה להחליף פרטים עם הנהגת המעצבנת ההיא. אפילו הצליחה להימנע מהסנכרון המקובל בין הטלפונים.

מטילדה ביקשה, בסימנים המיוחדים לה, מים. דפנה חככה בדעתה. היה לה רק חצי בקבוק סיידר בתיקה. בין החוקרים לבין עצמם סוכם תמיד שלא יתנו לניאנדרטלים לשתות משקה שלא היה קיים בתקופתם. אבל יין רוזה היא כבר שתתה כמה פעמים, וממילא לא הייתה ברירה. מה כל זה ישנה לה באוסטרליה, חשבה דפנה.

הן ישבו חשופות, בשמש של מאי, בידיעה שהרכב הפגוע משני צדדיו יבלוט מיד לעין שוטר. לנסוע אי אפשר היה, כשהפח דבוק אל הגלגל. דפנה הניחה ידה על כתפי מטילדה, מבטיחה שוב בעדינות שהקפוצ'ון יישאר על ראשה.

"חם לך?" אמרה לה דפנה.

מטי עיקמה את אפה ולגמה עוד.

הרחוב לא היה הומה – רוב התנועה הייתה של כלי רכב ממהרים ואיש לא הביט בהן. לא יקרה כלום אם ילכו קצת ברגל, ייכנסו לרחוב צדדי ויתעשתו שם.

מעבר לכביש עמד בית קפה מגונדר, אחד מאלה שנבנו סביב המתחם המחודש. מאחוריהן, בכיוון הכביש המהיר שאינו נגיש עכשיו, ישבה שכונת קרית שלום שנותרה מוזנחת. השיפוץ של תל אדיר פסח עליה. ובעבר האחר המתינה יפו בשלווה, כפי שהמתינה להרבה מאורעות היסטוריים מאז הוקמה.

לרגע חשבה ד"ר דרוויש על סלע אנדרומדה שמול חוף יפו. היא ראתה בעיני רוחה את מטילדה מטפסת עליו, ספק יושבת להשתזף, ספק מניחה עצמה כקורבן לטובת מין שאינו שלה.

על סלע אנדרומדה, לפי האגדות, העלו תושבי העיר את אנדרומדה, בתה של קסיופיאה, כקורבן לאל הים פוסידון. לפי גרסה אחרת הוקרבה שם נערות צעירות מדי שנה, כדי לפייס דג ענק בשם קיטוס שאיים על יפו. ההומו סאפיינס תמיד סבר שהוא יודע מתי עורר את זעם האלים ואיך בדיוק יצטרך לרצות אותם. אבל כאשר הוא עצמו הפך אל, לא היה לו מושג את זעמו של מי יצטרך לרצות ובפני מי יתרץ את כשליו.

*

לעמוד הספר "ימי מטילדה" מאת אביבית משמרי, עם שאר הפרקים (שמתפרסמים בהמשכים).

להורדת הספר כולו בקובץ פי.די.אף לקריאה חופשית.

אתם מוזמנים להגיב, דרך הכפתור "כתבו אלי" או במייל הזה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: