ימי מטילדה: פרקים 12-13-14

פרק 12

"ברור, אל תדאג", אמר נהוראי, "אמרתי להם שהיא חטפה אותה".

הוא זכר שדם סמיך ממים, ועל כל פנים דם אנושי סמיך מדם ניאנדרטלי. לא הייתה לו כל כוונה להיות זה שמזכיר את שמו של מרום בפרשה הזו – רק חסר שיחשבו שזה היה רעיון של מרום להבריח את מטילדה מהשמורה. לכן, כעת, כשהתקשר למרום מהמשרד הקטן בשמורה, ידע שפעל נכון כשלא גילה לזינגר ואלקלעי – צמד חמד נהיו שני אלה – שהיעד של דפנה ומטי הוא בית דודו. במקום זאת ביקש ממרום לוודא שהשתיים יזדרזו ויחזרו לשמורה בהקדם, ואם אפשר גם להוציא לדפנה את השטויות מהראש, בכל סדר אפשרי של פעולות אלה.

מרום, בבגדי הבית הדהויים שלו, החמיר את טון הדיבור שלו בטלפון. "אתה לא זהיר מספיק, ילד", אמר לנהוראי. "אבל טוב שתשתפשף קצת, לא יזיק לך. גם דפנה חרגה מתחום אחריותה בצורה מתמיהה, אבל את זה אבהיר לה כשתגיע".

נהוראי לא האמין מעולם שדפנה דרוויש מסוגלת למעשים קיצוניים. למעשה, ההימלטות שלה היום, בנסיעה הבלתי חוקית עם מטי, הייתה הדבר הכי מסוכן שראה אותה עושה מאז שביקשה ממנו פעם, בארוחת צהריים, להוסיף צ'ילי למנה שלה. ובכל זאת, חשב, הזהירות המופלגת נפגמה, סוף סוף יצא ממנה דבר מודחק. אין ספק שהיא תצטרך לשלם על השטות שעשתה.

"היא עוד תתחרט, תראה שהיא לא עומדת בלוח הזמנים ותשוב", אמר למרום.

"מי יודע", אמר מרום. "אני אחכה פה בינתיים".

*

"אם אנחנו יוצאים עכשיו", הניף אלקלעי אצבעו באוויר, "כל אחד לכיוון אחר, בטח נעלה עליה. ודרומה היא לא יכולה לנסוע". הוא נשען על קיר הבוטקה, נינוח.

"למה לא דרומה, מר אלקלעי?" אמר זינגר.

"כי דרומה, היא לא תפנה דרומה. חם עכשיו, מתחילה העונה החמה".

זינגר מצמץ. אלקלעי היה בעיניו קשה תפיסה ונוטה לנצלנות. אבל היה צורך במישהו שישתוק, ואנשי הסוד של זינגר הלכו והתמעטו בימים אלה.

22 שנה מעטירות עמד בראשות המועצה האזורית גזר. אבל ככל שהלך וצבר ותק, כך החלו גורמים מגורמים שונים, בזה אחר זה, לקום על זינגר ולנסות לכלותו. הבחירות הבאות למועצה היו צפויות רק בעוד שנה וחצי, אבל כבר כעת נאלץ להתמודד עם פרסומים מעליבים, האשמות מרומזות בשחיתות ועיצומים מזדמנים של עובדי המועצה, לבד מאלה שהצליח לדאוג להם אישית.

כשהגיעה מטילדה, לפני שנתיים, כל הרחשושים סביבו נפסקו באחת – שוב היה גיבור המועצה. כולם הבינו שהניאנדרטלית הביאה לגזר יוקרה, תרומות, מבקרים, עניין ציבורי. פתאום הצטלמו פוליטיקאים לאינספור ליד פתח השמורה, פתאום הוזכרה המועצה בתקשורת שוב ושוב, אינספור משפחות הגיעו לטיולי שבת, וקרנו הנדל"נית של האזור עלתה. גם תקציבים שעד אז עמדו בסימן שאלה בכל שנה מחדש, החלו לזרום. איש לא צייץ לנוכח ההחלטה שלו לגדר ולשלט את המקום שתמיד היה פתוח מכל עבריו. כולם ידעו שהרעיון להושיב את האנדרית בשמורה היה של זינגר, וכך גם ההחלטה והביצוע. ועכשיו הצרה הזו נוחתת אל חיקו.

בעיני רוחו תמיד היה שתול ונטוע היטב בגזר, הוא וכל משפחתו עם ילדיו הגדולים, חמולה ותיקה ונלבבת עם קשר היסטורי למקום. אבל גם המחזה הזה עלול להצטייר יום אחד כשקרי – משנותיו בשירות הציבורי זכר שמספיקה עלילה אחת שבודה מישהו, כדי שאנשים ייאלצו לעבור דירה, להתפטר, לאבד את חיבת ההמון. אנשיו של זינגר היו מקושרים כך שכל חיתוך קל באחד מהם היה עלול להביא לתגובת שרשרת.

הוא ניחש שמקור הפרסומים והרכילויות היה לא רק מי שראו עצמם מועמדים לרשת את מקומו, אלא כמה מהעובדים תחתיו שנמאס להם ממנו. אלא שמעולם לא הצליח לגלות מי בדיוק. גם עכשיו עבר שוב בראשו על רשימת העובדים הקרובים: יוחאי, אלה, שיניצקי… אבל ציווה על עצמו להפסיק מיד. זו פראנויה, חשב, הרי לא יכלו לדעת שהתוכניות שנרקמות לגבי מטילדה כוללות החזרה שלה. בתוכניות האלה דן רק מביתו הפרטי, בשעות הנוחות לאוסטרלים. מי שידע היה רק בעלי תפקידים רלוונטיים במשרדי הבריאות והחוץ. וזינגר הכין לו תוכנית מגירה ליום שאחרי הסתלקותה של האנדרית. התוכנית גובתה היטב בהבטחות שקיבל, לפיהן יינתן לו אישור מזורז להקמת פארק שעשועים חדש בתחום השיפוט שלו.

כרגע, כל מה שיכול היה לעשות היה לשלוח את אלקלעי לסיבוב מזורז באזור, לבדוק עקבות. בינתיים ישב על קצה בימת העץ המאולתרת שהוקמה בשמורה, בלי לדאוג למכנסיו. היה עליו לנסות לברר איך יוכל להגן על עצמו מההאשמות שיבואו מלמעלה, מסביב, מכל הצדדים. הקל ביותר היה לזרוק את האשמה על דפנה לבדה, להאשים אותה בטירוף, בבגידה, בחטיפה צינית. אבל בזה לא הצליח לשכנע גם את עצמו, ומכל מקום זה לא היה עוזר לו מול האוסטרלים.

כל מה שהצליח זינגר להכיר מדפנה היה בעיניו אפור ומהוסס. לא ייתכן שהיוזמה הייתה בלעדית שלה, חשב. מצד שני, היא לא אחת שתבגוד עבור כסף. או לטובת גבר. או משיקולי יוקרה – האם יש מחקר מוזר כלשהו שהיא מתכננת לבצע באופן עצמאי? אבל את הרעיון הזה פסל מיד. טוב, נקמה היא גם כן מניע אפשרי. אבל נקמה במי? הלא נראה שהיא מסתדרת נהדר עם נהוראי. בזינגר לא נראה שיש לה סיבה לנקום, אלא אם אחד מתוקעי הסכין בגבו גייס אותה. את זאת יצטרך לברר בחשאי, בלי שום קצה חוט.

ואם המניע אינו דפנה עצמה, אולי נכנסה לשיתוף פעולה עם קבוצה חיצונית ששכנעה אותה לחבור אליה. אבל עם מי יכלה לשתף פעולה? רק לא עם מישהו מהמטורפים, הרהר זינגר.

*

היו המון מטורפים שאפשר לשתף איתם פעולה. הופעת האנדרים יצרה צורות חדשות של דבקות בקרב המין האנושי, רעיונות חדשים שהמציאו לטיוח הפער המבהיל בין חייהם עד עתה לבין חייהם מעתה. העבר הפך עתיד, הנסתר הפך נגלה, האנושי הפך נתון בסימן שאלה. הולדת מטילדה ואחיה הייתה מתנה עצומה לבני האדם. אלא שהם לא ידעו למי להודות על המתנה הזו. כל פרשנות מיסטית לדבר הועמדה באור מגוחך עקב העובדה ששום מיסטיקה לא הייתה מעורבת בתהליך השיבוט.

לכן, ברוב תדהמתם, הצליחו ההומו סאפיינס לחלץ מעצמם את התגובה היחידה שהכירו: הם המשיכו לעשות ולומר את כל הדברים שעשו ואמרו עד עכשיו, אבל ביתר שאת. ההתאמצות להמשיך כרגיל הולידה, כמו בפיצוץ בחום גבוה של גרעיני תירס, פופקורן בצורות שונות ומשונות.

בני האדם הסתדרו מסביב לכל גרעין מקורי כזה, והתפקעו אתו יחד בסיר הלחץ של המציאות לכדי רעיונות חדשים. לעתים מקבילים, לעתים הפוכים זה מזה.

לדתות השונות היו שלל התייחסויות לשיבוט האנדרים, שהלכו וצברו ניואנסים ככל שהמשובטים בגרו. היהדות העדיפה להכחיש את הנושא: במשך שנים נטען שהטענות לגבי קיומם של ניאנדרטלים הן תיאורטיות בלבד, ומצפות להפרכה. אבל אחרי שקם והיה האנדרי המשובט הראשון, פרסמה הרבנות הראשית פרסמה מספר גינויים לעצם הרעיון. אחת הישיבות המרכזיות הכריזה כי מבחינתה מדובר בתעלול משוכלל של הנדסה גנטית, שאין בינו לבין האמת ההיסטורית ולא כלום. גישה זו גובתה בהכרזתו של מנהיג חצר חסידית אחת, שטען כי הניאנדרטלים לא היו ולא נבראו, וכי האנדרים החדשים הם שחקנים.

הייתה גם גישה שמצאה פשרה טובה יותר עם המציאות, תוך הישענות על משנת הרב קוק, מצאה פשרה טובה יותר עם המציאות: יש והיו ניאנדרטלים, כך נטען, אלא שהם יצורים חסרי אנושיות, העומדים בניגוד לאדם עם הניצוץ האלוהי שבו. חסרה להם המודעות לתכנון התבוני ולכן הם לא נחשבים לאדם הראשון, שבא מעט אחריהם והעז לשאול שאלות לגבי מקומו בעולם או קיום האל. פרי עץ הדעת היה, כמסתבר, מאכל הומו סאפיינסי בלעדי.

הנצרות ניגשה לעניין מזווית אחרת. כמה כנסיות קתוליות אימצו בשמחה את היצורים החדשים – גם הם בני האלוהים, הודיעו בשמחה, ויש להם חלק במלכות השמים. כלומר, יכול להיות להם חלק בה, אלא שעל ההומו סאפיינס מוטל התפקיד לסייע להם להגיע אליה. הזרם הזה היה שקט יחסית עד לאחר מותו שובר הלב של אחד הניאנדרטלים הראשונים, אייזק היה שמו. רק לאחר שנפטר בסינגפור, בן חודשים ספורים בלבד, מבעיית כליות קשה, נודע שכומר מכנסיית "שותפים בחסד האל" הצליח להיכנס אל בית החולים.

במשך שעות עמד הכומר בפתח המחלקה הנעולה בה אושפז אייזק, וניסה לשכנע אחות שתתן לו לשבת ליד מיטת הפעוט. האחות סירבה להכניסו, כלל לא הייתה נוצרית, אבל משום מה הסכימה שיאמר את תפילותיו ליד הדלת, מזווית צדדית בה היה יכול להבחין בקצה מיטתו של אייזק. כך קרה שאייזק זכה לגאולה בלי ידיעתו. אחרי שהפרשה פורסמה, פוטרה האחות.

פרשה זו הייתה אחת הסיבות שגופתו של אורדו נעלמה כהרף עין מזירת התאונה שלו ונשמרה בקירור – האחראים לא רצו לבדוק אם מישהו מקהל הסקרנים ייגש להזות עליו מים קדושים.

היו גם קבוצות לא דתיות שגילו מעורבות רגשית רבה בשיבוט: קבוצה אידיאולוגית אחר ניסתה ללא הרף לקבל גישה חוקית לדגימות דנ"א ניאנדרטליות. את הדגימות הללו שאפו להשתיל בחברי הקבוצה כחלק מתוכנית לחשוף בעצמם טבע פראי כלשהו. לשיטתם, האנדרים היו מבטאיו של קול קדמון שהאנושות כבר שכחה, קול שהתגלם בעוצמה ביחידים ששובטו, והיה מקודד גנטית. החזרה למקורות, לענף ממנו החל להתפצל העץ המשותף, תתרום להומו סאפיינס, כך אמרו, הבנה טובה יותר של עצמו – הבנה משופרת, כיוון שהמוח המפותח של האדם העכשווי יידע לנצל טוב יותר את תכונות אבותיו שבוזבזו על הקדמונים. חברי הקבוצה קראו לעצמם "הממזגים", והעבירו את זמנם בהמתנה לדיון הבא בעתירה שלהם, כל פעם בערכאה גבוהה יותר. יחד חלמו על קבלת הראייה החדה והתפיסה המרחבית המעולה של הניאנדרטלים, שתתווסף לפרצפציה האנושית המוכרת.

קבוצת ההופכי של אלה הייתה חבורת אינטלקטואלים שטענה כי בקרוב יירשו האנדרים את מקומו של ההומו סאפיינס – כיוון שהמוח שלהם "ראשוני באופן מעורר כבוד". אם רק תימצא הדרך להשתיל בהם עזרי סייבר הם יהפכו לאדם עליון לכל דבר, טענו. יתרה מזו, זו חובה מוסרית לאפשר להם את האופציה הזו. כמובן, הגשמת חזונה של הקבוצה היה תלויה בקבלת פרט אנדרי שלם לידיהם, לעשות בו מה שיחפצו, דבר שאיש לא התלהב לאפשר להם.

האפשרות שמטילדה עלולה ליפול לידיה של אחת הקבוצות הללו הדאיגה מאוד את זינגר. כעת עמד ושלח לאשתו הודעה, שהיום שלו צפוי להתארך ושלא תענה לאף שיחה מכלי התקשורת או מהרשויות. אחר כך עבר במוחו שוב על שמותיהם של הבוגדים האפשריים: אלה, יוחאי, שיניצקי… ופקד על עצמו שוב להפסיק עם זה מיד.

 

פרק 13

מתחם היוקרה של תל אדיר, על שלושת בנייניו, התנשא מעל דפנה ומטילדה. השמש הגבוהה הפריעה למתבוננות בו לקלוט את מלוא קומתו, רק הגינה המקיפה אותו נראתה. גם מעבר לכביש, בגבול נוה עופר, התרוממו בניינים בני שבע ותשע קומות, וביניהן מנהרות רוח. רוב האזור בהק כקוביית שיש חלקה.

שכונת אבו כביר הייתה ממוקמת פעם במצרים. בארץ היא נבנתה בשנות השלושים של המאה התשע עשרה, תקופת שלטון התורכים. כדי להעמיק את אחיזתם בארץ הקודש העבירו אליה התורכים תושבים מתחום שלטון אחר שלהם, אזור הנילוס. כפר מצרי אחד בשם תל אלכביר הועתק בשלמותו, על תושביו. הוא נוסד מחדש על גבעת כורכר שממזרח לביצה העונתית הגדולה של יפו, ושגשג שם, בין פרדסים וגני נוי.

תושבי האזור השכילו להשביח זן חדש של תפוזים, שנקרא שמוטי, ונהנו מאוד ממיקומם בפאתי יפו, על הדרך לירושלים. שלושים שנה חיו כך, בלי לדעת שמתחת לכפר שכנה כל העת עיר קבורה יהודית מן המאה השלישית לספירה, על מצבותיה. לאחר שהתגלו המצבות מכרו התושבים את רובן לברון גרמני תמהוני, שאסף מצבות ונעלם יחד אתן לשנים ארוכות. המצבות נמצאו מחדש, שנים רבות אחר כך, באוניברסיטת אוסלו. הכפר שישב על עיר הקבורה הזו נכבש בינתיים שוב והחליף ריבון בפעם השלישית.

בגלגולה הבא נקראה השכונה תל כביר והפכה לאזור מרופט וקודר; שכונה של בתי אבן נמוכים ושדות בור, עם תרנגולים מסתובבים בין החצרות ומתלי כביסה חלודים. המתחם עצמו, ממערב לרחוב הרצל, כלל כמה מבני אדמיניסטרציה מנדטוריים, בית מלאכה למוטות אלומיניום, מגרש חניה חצצי וגן פסלים – יציקות מתכת צבעוניות שהציב פסל ידוע.

כשנבנה שם מתחם תל אדיר עלתה התביעה לשמור את הפסלים לרווחת הקהילה, אך דומה שרוכשי הדירות בו, קרי הקהילה, לא נלהבו לקבל את רווחתם ממקור זה דווקא. לבסוף הוחלט להזיז את כל הפסלים שלוש מאות מטר דרומה, אל פאתי מגרש הכדורסל של בית הספר התיכון המקצועי בנוה עופר. תלמידי התיכון נאלצו כעת לקיים את משחקי הכדורסל שלהם בין יצירי מוחו של אותו פסל. לבסוף תלו רשת כדורעף בין שניים מהפסלים – האדום והצהוב. גובה הרשת לא היה תקני.

כל עוד תושבי תל אדיר היו פטורים מהתפלצות האמנותיות, יכלו להמשיך בדרכם בלי להקדיש רגע אחד לפסלים ההם. אבל האובייקט שאיש לא היה רשאי להזיז מגבול המתחם היה עמדת השתייה העותומאנית סביל אבו נבוט, שהוכרה כאתר היסטורי.

העמדה, ששמה הרשמי היה סביל אבו נבוט, הייתה בסך הכל מבנה מרובע קטן, שבצדו הקדמי שתי ברזיות קדומות שבהן יכלו היוצאים לירושלים להצטייד במים עבור הסוסים שלהם. על לוח שיש שהוצמד אל הסביל הייתה חקוקה כתובת שהטביע בונה עמדת השתייה, מוחמד אגא א-שמי. א-שמי היה מושל יפו במאה ה-19, והיחיד שהצליח להשליט משמעת באותו עידן של פריעת חוק וממשל מושחת. אבו נבוט היה הכינוי שלו, על שם האלה הכבדה שאתה הסתובב תמיד.

אחד החידושים של א-שמי היה צו מאיים המורה לסגור את העיר כל לילה על מנעול ובריח, מפחד מסתננים ושודדים. האיסור תרם רבות לתחושת הביטחון האישי של בני ההומו סאפיינס ביפו, שבאותה תקופה נהגו כאילו היו עדיין במצב שלפני התהוות הסדר האנושי. אבל ערב אחד ננעל א-שמי בעצמו, בטעות, מחוץ לחומות העיר.

כל הלילה עמד שם, רעד מקור בתוך העבאיה שלו, והפציר בשומרים שיפתחו. אבל הם רק צחקו לו, סירבו להאמין שאינו מתחזה, ואולי ידעו מיהו ורצו להעמידו על מקומו. למחרת שילמה כל יפו על הסירוב ההוא לפתוח, בנאום ארוך ומאיים של א-שמי. בעבאיה ובעיגולים שחורים מתחת לעיניו, זימן אליו את כל בני העיר, ואז עמד וקילל אותם על כפיות טובתם כלפי מי שהנהיג בקרבם משטר תקין. מעט לאחר אותו מעמד הציב א-שמי כתובת באותיות ערביות על מתקן השתייה.

השמועה אמרה כי בכתובת נאמר "ארור בן ארור הלוקח חבר מאנשי יפו". תושבי יפו לא ידעו להזים אותה, שכן היו אנאלפביתים. רק כמה עשרות שנים אחר כך, כשהקריאה והכתיבה הפכו נפוצות יותר בקרב בני המקום, יכלו צאצאיהם של אותם בני יפו לקרוא את לשון הכתובת האמתית.

וכך קראו בה: “מה שירצה אללה היה יהיה! בשם אללה הרחמן והרחום. מקום-שתייה זה נבנה בימי המלך המנצח כבוד אדוננו הסולטן מחמוד חאן, יתמיד אללה מלכותו בכל הדורות והזמנים.. בריאות לכל שותה".

*

כיפת האבן האדומה של הסביל משכה את עינה של מטילדה, שסבבה סביב המבנה הקטן, משועשעת. היא העבירה אצבעותיה על האבן המסותתת וחלקי השיש המשובצים בה, כאילו מחפשת מי גר בבית הקטן הזה. היא רוצה לחזור למערות, חשבה דפנה, ושוב הוכיחה את עצמה על פרשנות לקויה ואוטומטית – הלא מטילדה ראתה מערה בפעם הראשונה בחייה רק בגיל אחת עשרה. האנדרית, בקומתה הקצרה, ניסתה להגיע אל כתובת האבן, לפענח אותה באצבעותיה, כמו כתב עיוורים.

דפנה התכוונה לזרז אותה להתקדם משם ולתפוס מונית. אבל כיוון שפאתי המתחם בו עמדו היו פחות גלויים לעוברים ברחוב, החליטה לתת לה להשתהות עוד דקה או שתיים, אחרי טראומת ההתנגשות על הכביש.

עבור מתכנני מתחם תל אדיר היה סביל אבו נבוט בתחילה עצם בגרון – הם לא יכלו להרסו או לשנותו מבחוץ, כיוון שהיה מבנה היסטורי מוכר. אבל חללו הפנימי של המבנה היה כבר סיפור אחר. לפי תקנה 3 סעיף קטן ד' בחוק העזר העירוני הרלוונטי, שנכנסה לתוקף רק שנה קודם לכן, נאסרה כל נגיעה במבנה לשימור, אלא אם מדובר בשינוי בלתי נראה כלפי חוץ, ואם הדבר בוצע לשם חיזוקים אחרים של המבנה ו/או שירותים חיוניים.

הסעיף הקטן התקבל לאחר עתירה של תושבים, כמה חודשים לפני כן, באזור אחר של העיר. התושבים ביקשו לתקן את צדו הפנימי של פרופיל בלגי שהותקן בחלונותיו של בניין ישן, ומצאו מקום בחוק שבו מותרת "התקנת מתקנים טכניים באופן מוצנע". הפרופיל הבלגי אושר בהצבעה במועצה בלי כל בעיות והסעיף הקטן קיבל חיים ותוקף, כדרך למנוע עתירות נוספות בעתיד על זוטות מעין אלה. אי לכך, מתכנני תל אדיר, שקראו את החוק חזור וקרוא, עשו כחפצם בחללו של סביל אבו נבוט, באופן חוקי בעליל – הם השמישו אותו כדרך ירידה אל החניון התת קרקעי.

כשעלה העניין לבית המשפט, טענו פרקליטיהם של המתכננים שמדובר בפתח יציאה ולא בפתח כניסה, וכי יציאה מן החניון אל פני הקרקע היא לכל הדעות שירות חיוני. לא יעלה על הדעת, ציינו, שאדם ייכלא על פי חוק בתוך החניון של בית מגוריו. להוכחת דבריהם תלו בתוך המבנה פנימה שלט ברור המורה "יציאה", אך נמנעו במופגן מלהציב בחוץ את השלט "כניסה". כמו כן חתמו על הסכם שלפיו תיבנה בהמשך גם כניסה לחניון, כחמישים מטר משם, ליד הבניין השלישי של המתחם. התוכניות לבניית הכניסה כבר היו בעיצומן והעבודות היו אמורות להתחיל בתוך כשנתיים מאותו יום שבו נחתם ההסכם המשפטי.

עד אז יכלו להיכנס לחניון רק יודעי דבר, קרי תושבי המתחם. כדי להיכנס היה על יודעי הדבר ללחוץ על כפתור שהותקן בסבכת הברזל הכחולה שבפתח הסביל, ולהשתאות שוב על האופן החלק שבו סובבה הדלת על צירה ואפשרה מעבר של אדם אחד בכל פעם, לפני שנסגרה מחדש. בפנים הייתה ירידה, בזווית ישרה כמעט, אל שאול המדרגות הנעות לחניון.

אלגנטי, עתיק למראה ושמור ליודעי ח"ן. כזה היה בדיוק הפתח אליו חמקה מטילדה עכשיו מעיני דפנה, שעמדה בצדו השני של המבנה, והייתה כלא הייתה.

 

פרק 14

"מטי!

מטי!

מטי-לדה!"

ד"ר דפנה דרוויש הקיפה את כל המבנה שוב ושוב, קוראת ומקשיבה חליפות, ואז פנתה בכל פעם בחדות לכיוון השני, למקרה ששתיהן רצות זו בעקבה של זו בלי להבחין אחת בשנייה. בייאושה ניסתה אפילו לדחוף את דלת הברזל הכחולה, אך זו לא נענתה לה. סגור פה כבר מאה וחמישים שנה, חשבה. אכן, ההתעקשות הישנה שלה לא להשתיל באנדרית שבב מיקום הייתה קצרת רואי. היא לא רכוש שלכם, חזרה ואמרה לנציגי הממשלה. אבל הלא קורא שבבים טוב יכול היה כעת לפתור את הבעיה בהתחקות פשוטה אחרי הסימון של מטי. איזו טיפשות.

כאב מסוג חדש פעם בתוך ראשה של דפנה. מעולם לא סבלה ממיגרנות, אבל כעת האמינה שהיא נתונה לתחילתו של המיחוש הזה. לולא הייתה מצויה בכל פרטיו הטכניים של תהליך יצירתה של מטילדה, הייתה מאמינה שהיא נעלמה לתוך אותו חור זמן אפל שממנו באה.

איפה היא יכולה להיות? אולי רצה חזרה לגינת המתחם. קודם כל צריך לבדוק שם, לחזור את חמישים המטרים האלה ולהיכנס לגינה על מבוך השבילים שלה.

לא היה לה מושג שמטי ירדה בתוך הסביל את כל אורכן של המדרגות הנעות בהנאה גדולה. האנדרית העיפה מבט בקומת החניון הראשונה, אבל כנראה לא התרשמה מהבטון המואר בניאון ששלט בחלל הזה, ולכן עלתה בחזרה במדרגות הנעות, בכיוון הנגדי שלהן. אז ירדה חזרה, לשם השעשוע, ועלתה שוב, וכך ארבע פעמים. כשנמאס לה יצאה החוצה שוב מתוך אותו פתח בסביל, זה שלידו היה כתוב "יציאה". היא הביטה כה וכה, לא ראתה את המטפלת שלה, והחלה ללכת, בקו מבולבל. לאחר שחלפה על פני הבניין השלישי של מתחם תל אדיר, יצאה אל שוליו והגיעה אל בית העסק "קורנפלד".

כיוון שלא היה לדפנה מושג על כל אלה, רצה כמסוממת בין עצי התפוז הננסי בגינה ואז נואשה גם מהם. היא ניסתה לבדוק אם מטילדה הצליחה להיכנס ללובי הבניין האמצעי, אבל השוער שישב נראה תקיף ורציני מכדי שירשה גחמות כאלה. הוא לא ראה אף אחד הולך שם, אמר, ולא נלהב לשתף פעולה מעבר לזה. אחר כך הביטה דפנה כמה פעמים אל מעבר לכביש הסואן, אל בית הקפה, אולי מטי הולכת שם. לו הייתה האנדרית מנסה לחצות את הכביש, ודאי היו נשמעות צפירות אזהרה של מכוניות, מאלה שחלפו שם בעשרות. אבל מטי לא נראתה שם. גם באזור הבניין הראשון לא הייתה.

גיבורת ילדותה של דפנה הייתה ד"ר סוזאן קלווין, פסיכולוגית הרובוטים מספרי אסימוב, ולפעמים הייתה דפנה נהנית לחשוב על עצמה כממשיכת דרכה. יושבת והקלסר בידה, צופה ביצורים שברא אדם, מנהלת חיים של אחרים ביד רמה, שומרת על קור רוח תחת אש. כעת קרסה ההשוואה הזו – ד"ר קלווין המאופקת ודאי לא הייתה מתרחקת, כמו דפנה, חסרת נשימה, מהמקום בו יכול השוער לראות אותה. גם לא הייתה עוצרת מאחורי שיח קליסטמון העומד במלוא פריחתו ואוחזת בראשה, להקל על הלחץ. לא יכול להיות שחטפה מיגרנה.

אוי, אלוהים, נאנחה דפנה, ברגע נדיר של נסיגה מן האתיאיזם שלה.

היא דיברה לעצמה, כמובן. אלוהים לא היה בעסק הזה. ולשיח הקליסטמון לא הייתה כל דעה על אלוהים, או על מטי. גם לא על בריאת יצורים דמויי אנוש יש מאין, ולא על החרדה או התאווה או האיוולת שנגרמו לאנושות מיצירי כפיה שלה. האופק של דפנה דרוויש היה גם הוא סתום לחלוטין עכשיו, לגביה כמו גם לשיח הקליסטמון שאליו נצמדה. אולי דווקא משום כך הרגישה דפנה בנוח לעמוד קרוב אליו. נראה שתחושת הנוחות הייתה הדדית: בתגובה לתנועת יד מקרית שלה, הקליסטמון ניער מעצמו תפרחת-מברשת אדומה אחת אל הקרקע, וחזר לעמידה זקופה.

היא לא יכולה להגיע לפרופסור מרום בידיים ריקות, גם לא להתייצב חזרה מול זינגר. חיסול הסיכויים שמטילדה תוחזר לאוסטרליה הטריד אותה פחות. חשוב יותר היה שמטי מסתובבת איפשהו, חסרת הגנה, בלי הנוכחות המטפלת של דפנה או של מומחה אחר. וחוץ מההשלכות המעשיות של ההיעלמות, דפנה פשוט התרגלה לנוכחותה של מטי במידה שהכאיבה לה כעת. היא קלטה גם, כמו בהילוך אטי, שאם קודם הייתה עלולה לקבל נזיפה ותו לא, כעת הייתה גם בסכנה רצינית של איבוד שמה הטוב. היא לא יכלה לומר אם הצטערה על שיצאו שתיהן מן השמורה מלכתחילה, אבל העדיפה לחשוב שלא.

מה עושים כשרוצים שהכל יחזור לקדמותו, שהדברים ישתפרו בבת אחת ומאליהם? מאז גיל שש טיפחה ד"ר דרוויש טקס סודי שהותאם במיוחד לנסיבות כאלה. הטקס פתח בשלוש רקיעות קלות במקום ברגל ימין. לאחר מכן באו שלוש רקיעות ברגל שמאל, שלוש טפיפות בשתי כפות הרגליים יחד כשהן צמודות זו לזו, כיפוף קל של הברכיים שלוש פעמים, הזזת הישבן ימינה ושמאלה שלוש פעמים, ולסיום קמיצת האגרופים.

כעת חזרה דפנה על הטקס הזה, גם אם בלי אמון רב. אחרי הפעם השלישית שקמצה את אגרופיה תם הטקס, והיא הרשתה לעצמה להוסיף לו נשימה עמוקה אחת בלבד. אז הביטה שוב על סביבותיה וסיכמה לעצמה את המצב.

המצב היה עדיין פשוט ונחרץ: מטי הלכה לאיבוד. דפנה היא שאיבדה אותה.

שום דבר מיוחד לא חיכה לדפנה כעת, בשמורה או בביתה. היא לא קיבלה שיחת טלפון אישית מזה שבועיים. ככל הידוע איש לא התגעגע אליה או שאל את עצמו איך היא מתמודדת עם קשייה. גם לה עצמה לא היה רצון לחלוק את המתרחש עם איש. אף על פי כן, עשתה דפנה כעת את הדבר העיקרי השני שידעה לעשות בזמנים של חוסר מוצא: להודות על מעשיה ולקחת אחריות. היא לקחה את הטלפון שלה וביקשה "חייגי נא לנהוראי".

*

לנהוראי, כך הסתבר לה עכשיו, היו טקסים סודיים משלו, ואלה נחשפו עכשיו בלי בושה, כשדפנה בישרה לו מה אירע. לקח לה כמה שניות לבשר לו. היא סבבה סביב העניין כמו במסירה של בשורת מוות, מאריכה בדיבור מתעכבת על פרטים שוליים. ראשית סיפרה על סוג הרכב שפגע בהן, על בקבוק הסיידר, תיארה את השיטוט מסביב למבנה האבן והשיש. לבסוף אמרה במפורש: ומאז לא ראיתי אותה.

הטקס של נהוראי החל. הוא שתק. הוא צרח. הוא יילל: "אני לא מאמין, אני לא מאמין". כמובן, במקרה הזה לא היה לאמונתו הפרטית דבר וחצי דבר עם העובדות. לאחר מכן הציג לדפנה כמה שאלות רטוריות נוקבות, שאף אחת מהן לא הובילה לוגית לשום מקום. אז שתק שוב. הטקס שלו חזר על עצמו פעמיים תמימות לפני שנפסק, ודפנה התכווצה מבהלה לנוכח צורת התקשורת הבלתי מוכרת הזו. הציניות, הבדיחות התפלות שהורגלה בהן, נדחקו הצדה. כעסו של נהוראי דמה לרכב הנהוג בידי חולה אפילפסיה: קלאץ', ברקס, מלוא המהירות קדימה, האטה פתאומית ושוב. מתחת לצעקות השתנו גם תגובותיה של דפנה: בתחילה התכווצה, אחר כך התקשחה, לבסוף עצמה עיניים בהשלמה, שימשיך עד שיירגע. אבל אז השתתק.

דפנה קיוותה שעכשיו תצליח השיחה לעלות על פסים מעשיים. בעיני רוחה ראתה את אנשי השמורה מצילים את המצב, מרימים שיחות בהולות לרשויות, מזעיקים הליקופטרים החגים מעל מתחם אדיר. היא דמיינה את מטילדה הנשלפת באמצעות מנוף מהיכן שהוא, קופצת צוחקת מאיזה עץ שטיפסה עליו, או חוזרת עם ציפור אכולה. משהו.

"ומרום יושב ומחכה לך!" נזכר נהוראי פתאום בסוף ההתקף שלו, כאילו מרום הוא שמסתובב נטוש. "תודיעי לו שאת לא באה!"

"טוב, ואתה תודיע לזינגר בינתיים, אולי יוציאו כוחות חיפוש".

"מה –" היא יכלה ממש לדמיין את עיניו בולטות החוצה. "אני לא מודיע שלך! את לבד עם העסק הזה! גם לא מוציאים שום משטרה, אוי לך אם תודיעי להם."

"לא אכפת לך לפחות למצוא אותה?" ניסתה דפנה. זה היה הדבר הקרוב ביותר לבקשת עזרה שהצליחה לבטא.

"תשלחי לי את המיקום שלך, נראה". אמר וניתק.

דפנה שלחה לו את המיקום.

*

לעמוד הספר "ימי מטילדה" מאת אביבית משמרי, עם שאר הפרקים (שיפורסמו בהמשכים).

להורדת הספר כולו בקובץ פי.די.אף לקריאה חופשית.

אתם מוזמנים להגיב, דרך הכפתור "כתבו אלי" או במייל הזה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: