ימי מטילדה – פרקים 15-16-17

פרק 15

מהבריכה על הגג יכלו דיירי מתחום תל אדיר לראות את הים ואת הערים הגובלות בתל אביב ממזרחה ומדרומה. כמו כן זכו לחזות, מצד מערב, בבית מסחר זעיר, מבנה אבן העשוי טלאי על טלאי, ושורת שלטי עץ מובילה אליו, למניעת טעויות בדרך.

בעלי המוסכים ותחנות השירות הטכניות ששכנו כאן בעבר פונו בתהליך שארך חודשים ושנים, עם פיצוי הגון. העסק היחיד שנותר בקצה המתחם, היכן שהרחוב נקרא פעם רחוב היתד, היה בית המסחר של שוקו להפצת בסיסי פלדה למכונות כביסה.

הבסיסים היו נחוצים להומו סאפיינס, אותו מין חובב נוחות, כדי שמכונות הכביסה שלו לא ירקדו במקצב הסחיטה של 600 סיבובים לדקה ויפצעו את רצפות הקרמיקה בחדרי האמבטיה הנחמדים שלו. בית המסחר היה מטויח בלבן מלוכלך, חלונותיו קטנים ומסורגים, וגגו עשוי פח גלי. על שלושת השלטים המאולתרים שהובילו אליו נאמר "לשוקו", "לקורנפלד" ו"בסיסים מ. כביסה".

עיניו של שוקו היו טובות למראה, פניו מאורכות, שערו כסוף והוא תמיד מסופר היטב. עם כל חמישים וארבע שנותיו עדיין היה תמיר ומוצק. לו נולד במקום ותקופה אחרים אולי היה נעשה כוכב קולנוע איטלקי. אבל שוקו לא שאף לתהילה דווקא, ואת נתוניו המרשימים עטף בבגדי עבודה כחולים ישנים, מרובבי אבק ופתיתי קלקר, שמיעט להחליף ולכבס. הוא עשה רושם מרוצה מאוד בממלכת הריבועים הלבנים שלו.

שוקו לא נולד עם שמו זה. הכל סברו שקיבל אותו בגלל השקיות הכהות שהיו תדיר מתחת לעיניו. אבל הכינוי היה פשוט ראשי תיבות של חיבה – שמו המלא היה שאול ויקטור קורנפלד. הוא ישב בבית המסחר שלו מזה עשרים ושמונה שנים, קוץ בישבן של כל מי שראו אותו מהבריכה היוקרתית שעל הגג. כבר אינספור פעמים מאז שקם תל אדיר הגישו הדיירים ונציגיהם תלונות וקובלנות נגד עצם היותו, אבל אי אפשר היה לאלץ אותו להתפנות. למעשה, ממש כרגע היו מונחים על שולחנו מסמכים חדשים שהגיעו מעורך הדין של הצד השני, בהם נטען שבית המסחר "קורנפלד בסיסים למכונות כביסה" גורם לרעש ולכלוך ומזהם את הסביבה. שוקו, שמעולם לא הסכים להיעזר בעורך דין, ישב עכשיו לנסח את מכתב התשובה שלו, שייפתח כנראה במשפט "מן הידועות היא כי מכונות כביסה לא מלכלכות אלא מנקות".

אשתו הארורה של שוקו הייתה עכשיו ודאי בהרצאה השבועית הארורה שלה, הולכת לשמוע על "שיטות חשיבה חדה" ועל "מיומנויות של ספקנות" במרכז ההרצאות האופנתי החדש שפתחו ביפו. פתאום כולם נהיו מדענים מפותחי מוח וחדי אבחנה, או לפחות רצו להיות כאלה. אתה רואה בנאדם ברחוב, הרהר שוקו, ברור לך שהוא מטומטם, ואז הוא פותח את הפה ויוצאים ממנו דיבורים כמו "כשל לוגי" ו"טיעון לא תקף".

כן, הטרנד של השנים האחרונות היה לעסוק בחשיבה: לרכוש כישורי ספקנות בהרצאות מסובכות ורבות פעלולים, לרכוש תרגילי התעמלות מוח שיפעלו בעודך ישן, להשתתף בשעשועונים שבהם יש ללחוץ על זמזם בכל פעם שהטיעונים מערבים כשל לוגי. כשלים לוגיים כאלה היו למשל התקפה אישית, הפלגה בתיאור רגשות בלתי רלוונטיים או עדות אנקדוטלית המתיימרת להקיש על הכלל. בני ההומו סאפיינס התהלכו גאים בשכלם המנופח, וערכו דיונים בנושאים כמו "שיער מושתל – האם ומתי" או "בעד ונגד עסקים הפתוחים 24 שעות". בשעשועון אחר הציגו למשתתפים משפטים ארוכים ובארוקיים עם טענות מפותלות וביקשו מהם לתמצת אותם לחמש מילים בלבד שיעבירו את המסר. הזוכים היו הולכים הביתה עם אחד מתוך חמישה מכשירים ביתיים לבחירתם. השעשועון נקרא "עד חמש", והתפרסם בעיקר לאחר ששני משתתפים, הזוכה במקום הראשון והשני, התכתשו בו על הזכות לבחור בטוסטר שמטביע על הטוסט את קלסתר פניו של המשתמש בו.

שוקו עדיין העדיף להחזיק בשכלו הבלתי מחודד, שכל של הדור הקודם: עם התכנות של תת המודע, הפנטזיות בהקיץ של שיטת הסוד והמדיטציה המשותפת, רצוי תוך החזקת ידיים של כל הקבוצה. פעם עוד התגעגע לימים שבהם הוא ואשתו היו יוצרים לעצמם את המציאות שלהם. בדרך כלל היו נוסעים ומדמיינים חניה אידיאלית בתוך העיר, מדמיינים אותה קרובה ככל האפשר לבית אחיו שעמד שם, מרווחת כך שתכיל את הטנדר שלו, עד שהיו מוצאים כזו בכוח המחשבה. אבל משהו נפער בינו לבינה לפני מספר שנים, כשאשתו התחילה להתלהב מהטמטום החדש שסחף את האוכלוסייה.

"אתה לא סתם עומד על המקום, אתה הולך אחורה!" טענה בפעם האחרונה שהתווכחו על הנושא. לא די שהתחתנה עם עובד כפיים, קבלה, הוא גם מיושן ומקובע. "בזזזט", ענה לה במרירות, "תפסתי אותך בכשל לוגי." באותו רגע כמעט חייכה, אבל בכל זאת התעקשה ויצאה גם באותו הערב להרצאות שלה. מהן הייתה תמיד חוזרת וקודחת בראשו טיעונים על טיעונים, קורי עכביש של חשיבה מדויקת על נושאים מטופשים להפליא. מעט מעט הלכה ונמאסה עליו.

זו הייתה רק אחת הסיבות ששוקו עזב את אשתו לפני יומיים, והעדיף כעת לישון בבית המסחר שלו. הוא קם והלך מיד לאחר שהצליח סוף סוף, בשיטת הסוד, לדמיין את עצמו ישן רחוק ממנה. היו לכך סיבות נוספות אבל שוקו לא חשב עליהן עכשיו אלא ישב וכסס ציפורן, מתלבט בניסוח המכתב. כשיגמור ייצא לשתות משהו, יטלפן לחברו. אולי יצאו יחד, לבדוק אם עדיין הולך להם עם בחורות. זה הזמן. הייתה לשוקו עכשיו תחושה פראית של חידוש, חיות חד פעמית, ומניסיונו למד שאם לא מנצלים תחושה כזו מיד היא ממהרת לחלוף. גופו היה גמיש עכשיו, יצריו המתינו. שוקו רצה לטרוף את החיים החדשים שלו.

לכן לא נבהל כלל לראות דמות קטנה, בטרנינג שחור ושיער אדמדם חסר צורה, חולפת על פני פתח בית המסחר שלו. היא הלכה כמה צעדים מול הדלת הפתוחה וחזרה לאחור. שוב עברה וחזרה, תוהה על צעדיה, עד שהבחינה בו עומד בחלל הכהה שבפנים ועצרה. שוקו כיווץ את עיניו, להיטיב לראות מי הברייה הכעורה הזו, אולי חסרת בית.

"moon!" אמרה.

שוקו קרב אליה בצעדים מדודים, מברג בידו. ראשו היה מוטה מעט הצידה, כמו מעיין בתמונה שנתלתה במעוקם. ואז חייך.

"הא, זו את."

אי אפשר היה לטעות בפרצוף הזה, שנמרח על כל המסכים בזמנו.

מטילדה חייכה אליו בחמדה.

"רוצה קפה?"

*

בחלון המשרד הביתי שלה, בקומה השמינית של הבניין השני של תל אדיר, עמדה רונאל אחלמה והביטה למטה. היא חשבה שתצא ידי חובתה במספר הרכב שרשמה לעצמה, תכננה לאתר את הטיפוסונת ההיא בטרנינג השחור, להחתים אותה על הסכם ולצאת לדרך לעוד עסקה מרנינה. אבל היא לא תיארה לעצמה שפגישתן המחודשת תהיה קרובה כל כך – למטה, מעבר לשולי המתחם, בצדו הלא יפה של הבניין השלישי, ראתה את היצורה עומדת ומשוחחת ארוכות עם הסמרטוטר מבית המסחר.

מצא מין את מינו, הרהרה רונאל. מה שחשוב הוא, שהיא עכשיו בלי המשגיחה שלה. לפי הפרסומים היא כנראה מסוגלת לתקשר, אז אין בעיה לגשת אליה. הכל ייפתר בהזמנה לכוס קפה, שתוביל לשיחה ידידותית על היתרונות הרבים שבחתימה עם הסוכנות העצמאית של רונאל. רק צריך שהסמרטוטר ייסוג קודם.

העליבות תמיד צרמה לרונאל. היא נהגה להצטמרר כמו מעוול בגלל פגמים קטנים, חוט משתרבב, כתם עקשן, קילוף שכבה בהיסח הדעת. מסיבה זו סירבה לחשוב שתרד להתעמת עם הסמרטוטר בעצמה. היא העדיפה לראות את היצורה מתרחקת ממנו תחילה.

אבל הזמן עובר ועובר, תמהה רונאל, והם עומדים שם, נשענים על הטנדר הישן בחוץ. מה יש לו לספר כל כך הרבה? סבלנותה של רונאל עמדה לפקוע סופית, כשראתה את השניים נכנסים אל בית המסחר וסוגרים את הדלת.

 

 

פרק 16

זינגר אחז את ראשו בשתי ידיו. "אתה מבין שזה מצב חירום לאומי, נכון?" אמר לאט.

"אני מבין," אמר נהוראי.

שניהם ישבו על שני סלעים בצד החיצוני של פתח השמורה, ליד ביתן השומר. הפועלים הסתלקו זה מכבר. הם הותירו במת עץ קטנה וחסרת חן, חיברו מכשירי צילום והקלטה, ונסעו. מעט אחר כך הגיע רכב של המועצה. נהגו הוציא מבעד לחלון קופסת חומוס גדולה, צנצנת מלפפונים חמוצים ושתי שקיות של עשר פיתות, ונסע. זה היה הכיבוד המיוחד שהוזמן לעובדי השמורה לקראת סיום משימתם. הוא נח עכשיו, זנוח, על השולחן שבתוך ביתן השמירה. תיאבון לא היה לאיש משני היושבים, וכבר היה ברור שארוחת צהריים חגיגית לא תיאכל באותו היום, או בכלל. זה היה היום שבו המין האנושי הפקיר את ברואתו, כאל שהסתיר פניו, ולא יאה היה לערוך בו כרה של קטניות מקומיות ומאפים תעשייתיים.

כמובן, נהוראי סיפר לזינגר בכל זאת על היעלמותה של מטי, למרות שהכריז באוזני דפנה שהוא מסרב לעשות זאת. הוא שם לב שזינגר לא קיבל כל שיחה מבחוץ או הודעה אחרת, כך שהיה ברור שדפנה מעלה באחריותה ולא הודיעה לו בעצמה. אבל עדיין דאג למטי, עדיין רצה להישאר קרוב לזינגר, ועדיין החליט שחשוב שהסיפור ייעצר לפני שמרום ייפגע ממעורבות כלשהי בו.

איזה מטומטמת, סינן לעצמו שוב ושוב, פשוט מטומטמת. המנטרה הרגיעה אותו במקצת, כי הנה למד שגם מי שיכולה להגיש דוקטורט מבריק מסוגלת לעשות שטויות. מתחת לכעסו של נהוראי נח גם עלבון קטן: דפנה, שתמיד הייתה גלויה וחשופה לעיניו עד להביך בקשר לכל מניעיה, פעלה שלב אחר שלב מבלי לשתף אותו בדבר.

נהוראי יעץ לזינגר שיגיעו שניהם מיד לאזור שבו שהו דפנה ומטי ויחפשו בעצמם. אבל זינגר סירב לצאת לדרך.

"אני לא עוזב פה", אמר. "מישהו צריך להישאר. תיסעו אתה ואלקלעי, תמיד עדיף שניים יחד".

"אבל עד שהוא יבוא. אולי ניסע שנינו והוא יחכה פה?"

"בחייך", אמר זינגר. "צריכה להגיע תיכף המשלחת. והכל על הראש שלי."

עוד דקות ארוכות ישבו, דרוכים ועגומים, ממתינים לאלקלעי. השעה הייתה כבר קרוב לשתיים בצהריים והשמש האביבית הייתה קיצית בעצם, מייבשת. מה שנהוראי רצה מאוד עכשיו, היה לספר לדוד אמנון על ההתפתחויות, ואולי גם לשמוע מפיו אם יש כיוון הימלטות סביר שניאנדרטלית תיטה לבחור במקרה כזה. האם תפנה לאנשים או תחמוק מהם? האם יוליך אותה אפה הרגיש לשטח פתוח או למקום מסתור? אבל לא הייתה לו דקה של אפשרות לשיחה פרטית מאז הטלפון של דפנה.

קול מנוע נשמע מעיקול הדרך שלמטה.

"או, הנה הוא בא", קם זינגר, מנער את אחורי מכנסיו.

הרכב שהתקרב ועצר לא היה מוכר להם. מהאוטו יצאו זוג מבקרים קשישים. הגבר העלה את חגורת העור שלו על כרסו, כמתכונן לאירוע חגיגי, והאישה, במצחיית פלסטיק לראשה, משחה את שפתיה בשפתון לחות. הם צעדו נינוחים מהחניה לעבר הבוטקה.

"המקום בשיפוצים," אמר להם נהוראי.

"ואיפה האדם הקדמון?" שאלו, מביטים סביב. לא ניכר שהם ממהרים להסתלק.

"הניאנדרטלית", אמר נהוראי, "היא נסעה להתרענן לכמה ימים."

"מה זה נסעה, אמר הגבר, "אתם אתר טבע לאומי ולא מודיעים דבר כזה?"

"זה אתר של המועצה האזורית", אמר זינגר.

"זה היה מהיום להיום," אמר נהוראי. מעט-מעט נדלק שוב בבעירה הרגילה שלו: מוחו ירה צרורות מומצאים של שנינות בלי קשר לזהות העומד מולו. באזור המנטלי הזה, הנקי מרגשנות, חש תמיד בנוח.

"היא קיבלה אישור לנופש שנתי", המשיך, "צברה נקודות זיכוי."

"נו טוב," אמרה האישה, "למה לי לא נותנים נקודות זיכוי. חופשה בחינם."

"רוצה לעבוד אצלנו?" שאל נהוראי.

"לא, לא, אני כבר בפנסיה!" היא חייכה. מבטה השתהה על זינגר שעמד קרוב לביתן השמירה.

"איך זה באמת לעבוד פה?" שאלה.

"מעולה", אמר זינגר. "המועצה דואגת, יש תנאים, יש ארוחות."

"תראה מה זה, שלומי", אמרה האישה.

"אני רואה! יאללה חתמנו!" אמר הבעל. גם הוא עמד כעת, כמחכה למשהו. הוא הביט על סביבותיו. ואז התיישב על סלע.

*

זינגר, פוליטיקאי מנוסה, היטיב להסוות או לפחות לעדן את תגובותיו והמהם לעבר הבעל. אבל בתוכו התגברה החרדה. הצעד הבטיחותי ביותר שנקט בשנים האחרונות היה גידור השמורה כדי שתאכלס את הניאנדרטלית בבטחה. הוא חשב על שוד, על פריצה, על טרור אידיאולוגי. מעולם לא חשב שעובדים שלו, ועוד עובדת שהגיעה עם המלצות אישיות חמות, תהיה פורצת הגדר, תערוק ביוזמתה. גם על נהוראי לא סמך לגמרי – מי יודע אם בן הטיפוחים הזה אינו גם כן בסוד הקנוניה. עובדה שהוא שומע מדפנה פרטים ממקור ראשון ומעביר הלאה. אולי כל זה היה מבוים, אולי קיבלו מימון מהיכן שהוא.

התוכנית האישית שלו הייתה לפרוש מראשות המועצה בתום הקדנציה הזו, בעוד שנה וחצי, ולעבור לעסקים. אבל קדנציה אחרונה בלי ניאנדרטלית, משמעה שכל תקופת פעילותו הציבורית תעמוד בצל המאורע הזה. יטענו שלא ידע לשמור על נכסי המועצה, שגרם למשבר דיפלומטי. בהמשך יגיעו גם השמצות הקשורות למשפחתו, קיצוץ תקציבים, דלתות נסגרות בפניו בזו אחר זו. זינגר יכול כמעט להרגיש בטעמם המר של כל אלה.

"איפה יש פה מסעדה טובה וזולה?" שאל הבעל. הוא גירד את הטלפון שלו אבל לא פרש אותו לגמרי, כאילו אמר: אני מעדיף לשאול אתכם.

נהוראי נחלץ לתת לו הוראות הגעה. רק אחרי עוד התייעצות קצרה נפרדו בני הזוג מנהוראי בבדיחות הדעת, המהמו "שלום" מנומס לעבר זינגר, שלדידם היה שומר האתר, ונסעו משם.

רגע אחרי צאתם חזר האוטו של אלקלעי בשעטה ועצר בחניה, באלכסון רחב החוסם שתי חניות.

"הוא לא ילמד אף פעם, זה?" אמר זינגר. "צריך שורות-שורות."

 

 

 

פרק 17

"לא ראיתי כלום," קרא אלקלעי כלפי זינגר ונהוראי. הוא עשה את המטרים הספורים עד אליהם, מתנשף כאילו מדד את האזור ברגל. "עשיתי את כל השדות של הקיבוץ," הדגים בידיו השטות אנה ואנה. "חרשתי אותם מחדש, אין סימני צמיגים."

"עכשיו כבר יש," אמר נהוראי.

דכדוכו של זינגר הלך והעמיק. מה הועיל אלקלעי, עם הפנסיה שלו? גם לשלוח אותו הביתה אי אפשר, כי ברור שהוא לא יסתום את הפה. עדיף להחזיק אותו כאן.

אלקלעי הבחין בפיתות. "זה טרי מהיום?"

"כן, קח תאכל, יש לך יום ארוך היום", אמר נהוראי.

"אני רואה שיש גם חמוצים".

כ"ן, קח אחד", אמר זינגר, "אבל תאכל בדרך".

"מה זה?!"

"שים בפיתה! גילינו בערך איפה היא. אתה עכשיו יוצא שוב באוטו של נהוראי."

*

אלקלעי נאנח תחילה. יותר מדי טרטורים, פחות מדי זמן. הממתינים לו בילו, לטעמו, פחות מדי זמן בהערכת המאמץ הממושך שהשלים זה עתה. בסך הכל באמת נסע, וחרש, ושאל טרקטור שעבר בדרך, ואפילו הקיף את כל מושב כרמי יוסף הסמוך, עבר ליד צמודי הקרקע בנסיעה אטית, בחן בקפדנות והתפעל מיפי הווילות. כמעט חשב לצאת אליהם ולשאול בית בית, אם ראו ניאנדרטלית. בהתחשב בכל הטרחה הזו, נראה לו שזינגר לא היה מספיק נחמד אליו כרגע.

אבל במחשבה שנייה, הרעיון של סדר יום לא שגרתי ויציאה למשימות דחופות בזו אחר זו מצא חן בעיני אלקלעי. הדבר נראה לו כחלק מהקידום שקיבל בצהריים. אשתו כבר שמעה ממנו על השדרוג במשרתו, והצטערה לרגע לשמוע שמטילדה עזבה את השמורה.

"טוב, יש להם עוד אטרקציות", פסקה לבסוף, "לפשוט רגל הם לא יפשטו מזה."

"יאללה, בוא!" נהוראי כבר הוציא את מפתחות הג'יפ שלו מכיסו.

"תודיעו לי על כל פסיק שקורה," אמר זינגר.

אלקלעי פתח את דלת הרכב. "אל תדאג, אנחנו נחזור אתה חיה או מתה."

*

או אז הגיע הזמן לטקס הסודי של זינגר.

בניגוד לטקסים של נהוראי או דפנה, שתיאורטית יכלו להתבצע בפומבי, הטקס של זינגר היה באמת סודי. הוא היה גם מביש מאוד בעיניו של מי שהגה אותו, ראש המועצה הנמרץ והדעתן. זינגר התרומם ביגיעה מן הסלע, נכנס חזרה לשמורה ופסע אל המשרד של דפנה ונהוראי. שם בהה בספלי הקפה שנותרו על השולחן חצי מלאים, ופתח את המגירות בזו אחר זו. הוא מצא שם תגים אלקטרוניים, מפיות, מזלגות פלסטיק, שקיות מלח וסוכר זעירות, מטענים מסוגים שונים, ותעודת אחריות של קומקום חשמלי.

כשלבסוף מצא את מבוקשו, הדליק אחת וישב במופגן בתוך המשרד, עם העשן והכל, להתענג על הזוועה. למען הדיוק, זינגר לא לגמרי התענג. ריאותיו הבלתי מורגלות לא זכרו את הרעלן הספציפי, וגופו הביע תמיהה יותר מאשר התנגדות, למרות החומר האגרסיבי. אבל התנועה והקצב והאתנחתות היו כולם אותו הדבר לעין המתבונן. כך גם הבועה הקטנה שנוצרה מסביב זינגר בזמן ובמרחב, אי של רגיעה מעושה בתוך המתח הגדול.

גם מוחו זכה לרגע למנוחה קלה, האט את מהלכו עד למינימום, והראיה לכך הייתה, שלא הצליח לחבר זו לזו יותר מאשר שתי מלים רצופות. בשתי המלים הללו דבק, כמנטרה מאולתרת. המלים היו "חרא בלבן".

חרא בלבן, חשב זינגר. הוא חזר לעשן אחרי הפסקה של עשרים ושתיים שנה.

*

"נו, יצא לך טוב, מאמא'לה, שהגעת הנה", אמר שוקו.

מטילדה חייכה אליו בפה מלא.

בקפה שלה לא נגעה כמובן, רק חיוותה בזרועה על הכוס הלוהטת, שרבות כמוה ראתה בשמורה, ואמרה: "לנוס"! אבל עכשיו לעסה בתיאבון אגס בשל יתר על המידה, שהוציא שוקו מהמקרר הקטן של בית המסחר. ואחר כך פרוסה עם גבינה וזיתים. ואז זיתים לבדם, מתוך הצנצנת. לעסה והמהמה וביקשה עוד.

מתוך רשימת המנות הזו, רק האגס היה עשוי להיכנס לתפריטה של מטילדה לו הייתה נולדת בזמנה, כלומר לפני שלושים אלף שנה. על האחרות היו דפנה ונהוראי, ובעצם כל חוקר שגידל אי פעם אנדרים, ודאי תמהים מאוד. הם לא לקחו בחשבון שתקופת הגדילה של מטילדה תמה זה עתה. היא הייתה בת שש עשרה וכבר בתוך הבגרות המינית של מינה, וסוגי המזונות שעניינו אותה החלו להשתנות גם הם. זה לא היה מאפיין גנטי, כמובן, אלא סביבתי כנראה, תלוי פיתוח מסוים של המשכל וחשיפה מתמשכת לסביבה שהכילה מזונות כאלה. על פי רוב היו החוקרים זוללים לידה כריכים או מזון מהיר, והפסיקו זה מכבר להציע לה לטעום מהם. ואילו שוקו, שלא היה מצוי במחקר הניאנדר-ביולוגי המעודכן, ביצע בלי ידיעתו קפיצה מדעית נחשונית. למרות זאת, התקדים שנרשם על שמו לא צפוי היה להיכנס לאף אחד מספרי הלימוד בתחום.

שוקו ומטי לא בילו זמן רב בתהייה זה על קנקנה של זו. ראיתי עליך מיד מאיפה באת, התבדח, וזמזם לה את "אני מצפת". מטילדה רוותה עונג כשהתחיל עם ה"טה-נה-נה-נה" של הפזמון וביקשה, במחוותיה, שימשיך. הוא המשיך. לצערו לא זכר את כל מילות הבית השני, אבל עדיין נשמר במוחו רוב השיר שנהגה אמו לפזם בשעת עבודות הבית. הוא היה גם גאה מאוד בקולו הערב וידע לעלות בסולם הצלילים בקלילות יתרה. השירה זרמה ממנו כעת, מול המאזינה הנלהבת, ושביעות רצונו גאתה.

אין ספק, החיים של שוקו היו עכשיו בוסתן עם ציפורי גן עדן. איזה סיפור יהיה לו לספר אחר כך, חשב. אולי גם יהיה מפורסם. לא כל יום נופלת לידיים אחת כזו, פנומן ממש. פתאום נראה היה שהכל במקומו: עזיבתו החפוזה את אשתו, המכתבים לרשויות, חבר שסירב לסדר לו מקום לישון. טוב שלא הלך לישון אצלו, על הספה בבית המשעמם ההוא. טוב שהוא כאן, חי ונוכח, מרגיש את התענוג שבקיום. מתחבר לשפע של היקום המסדר לבסוף כל דבר במקומו.

כשנכנסו לחלל בית המסחר תמהה מטילדה על ערימות הבסיסים למכונות כביסה שעמדו שם, במגדלים לבנים לא מדויקים. הוא ניסה להסביר לה, ללא הצלחה, מהם ריבועי המתכת הללו, ולבסוף הסתפק בהדגמה היתולית של פעולתה של מכונת כביסה, עם סיבובי כפות ידיים, נקישות לשון ושקשוקי ראש. האנדרית צחקה וצחקה. גם עכשיו ישבה נינוחה, הפחמימות שבקרבה פועלות את פעולתן, ומיששה בהיסח הדעת את המתכת הקרה של אחד מהבסיסים. את מה שניסתה לבטא בהברות, מצביעה אל דבר זה או אחר בתוך חלל העבודה, לא הבין.

תיכף צריך לגמור את החגיגה, חשב שוקו, זאתי מאוד נחמדה אבל אין הרבה מה לעשות אתה. הוא בירר את מספר הטלפון של השמורה וחייג.

"את המנהל בבקשה," פתח ואמר.

"אני המנהל," ענה זינגר, שכרגע כיבה את הסיגריה שלו בתוך ספל קפה קר.

"צהריים טובים."

"כן?"

"יש פה קדמונית מאוד נחמדה שמחכה לחזור הביתה."

*

לעמוד הספר "ימי מטילדה" מאת אביבית משמרי, עם שאר הפרקים (שיפורסמו בהמשכים).

להורדת הספר כולו בקובץ פי.די.אף לקריאה חופשית.

אתם מוזמנים להגיב, דרך הכפתור "כתבו אלי" או במייל הזה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: