ימי מטילדה – פרקים 18-19-20

פרק 18

זינגר חייך לעצמו. הסיוט נגמר, המשבר נפתר. כשהאוסטרלים יגיעו, גם אם באיחור קל, ידאג שייקחו אותם לשתות יין באחד היקבים בסביבה והם יחכו יחד עד שהאנדרית תוחזר. תירוץ כלשהו כבר ימצא. אמנם לבו לא היה שקט לגבי הטלתה של משימת ההחזרה על נהוראי ואלקלעי, אבל קצת פיקוח הדוק עליהם, קצת פעולה זריזה וזהירה, ולא יישאר כתם וזיכרון מהסיפור של היום הארור הזה.

אבל משום מה, שוקו היה חייב לסיים את השיחה שלו עם זינגר במשפט שהטיל בה כתם קטן וחדש. בניגוד לזינגר, שאחרי הסיגריה שלו היה אפוף שיכרון ניקוטין ומעט מוגבל מנטלית, שוקו חש בשעה האחרונה כאילו שאף וינק מלשד העולם כולו. אי לכך ידע לטוות, אילו נצטרך, שלל משפטים מושלמים תחבירית ומורכבים רעיונית. במצבו כעת היווה שוקו פאר הומו סאפיינסי של קוגניציה. כרגע יצר דווקא משפט שגרתי המביע רעיון פשוט:

"רק תזמין אותי לארוחה," אמר.

ולמה לא בעצם? שוקו כבר עשה זאת בעבר, ביקש תמורה על דבר שהיה יכול לתת חינם. זה היה תמיד מאנשים שלא חיבב. את המנהל הזה הוא לא מכיר, ולכן לא חייב לו שום דבר. החוש העסקי שלו לא אפשר לו עדיין למסור הלאה את המתנה הזו. בסך הכל ביקש שהעסקה לא תהיה חינם. מי ייפגע מזה?

כרגע ראה בעיני רוחו ארוחה במסעדת שף ביפו, או אולי מסעדה כפרית יקרה באזור השמורה. שוקו לא הכיר מסעדה כזו אבל בהחלט היה רוצה להכיר. לא היה לו ספק שהיא קיימת.

*

זינגר הבין שלא לשווא הוא נוהג לסמוך על האינטואיציה שלו, המבשרת לו רעות בכל פעם.

"חזור שנית?" אמר.

"ארוחה. תזמין אותי לארוחה על חשבונך והיא חוזרת אליך, צ'יק צ'אק. "

"אין לנו פה איזה חשבון הוצאות פתוח," אמר זינגר.

"אני אמרתי פתוח? ארוחה, שלום ולהתראות."

"תגיד, היא בכלל אתך? אפשר לדבר אתה?"

"היא לא תגיד לך הרבה," אמר שוקו, אבל אני שולח לך תמונה ומתקשר. הוא שלח, וזינגר ראה על הצג הקטן את היצור חלק השיער עם הלסת הבולטת, יושב על כיסא מוזר. גל של חום גאה בו פתאום, לצד משב של זעם.

זינגר נזכר בימיה הראשונים של מטילדה בשמורה. משום מה לא זכר את החיבוק החם שנתן לה, שהופיע בכל אמצעי התקשורת. גם לא את החיבה שהביעה כלפיו באופן מופגן בכל פעם שקפץ לראות מה העניינים בתל גזר. כל מה שזכר כעת ממטילדה היה שבועות האבל שלה על מקל השרטוט בחול שנלקח ממנה. בשבועות ההם לא משו ממנה החוקרים, במשמרות של יום ולילה, כדי להשגיח, לתעד, לנסות לסייע. כשלבסוף התגלתה הסיבה, ומישהו הגיע עם מקל תואם, נשמו הכל לרווחה. אבל זינגר זעם – הוא התקומם על ההשקעה, על המסירות, שנתקלו בקיר זמן רב כל כך. ובשביל מה.

כשמגדלים ילד, חשב, הוא לבסוף גדל ומטפל בך בחזרה. כשמגדלים ניאנדרטל, אתה עומד מול מבוי סתום. יום יבוא ואולי הוא יבגוד בך, יברח, יתנפל. אמנם כל המחקרים הקפידו לציין שאין כל שחר לידיעות על קניבליזם בקרב האנדרים. אבל מציצת דם ודאי הייתה כאן, זליגה של משאבים אנושיים אל מקורות זרים, לא מתגמלים. בשורה התחתונה, אף ניאנדרטל עדיין לא ניסה, ולא הצליח, להציל אף בן אנוש מדכדוך של שבועות בעזרת מקל שרטוט.

לא, זינגר מעולם לא הבין דבר באישיותם של האנדרים, הגם שהוא היה זה שנתן למטילדה את החיבוק ההוא. גם ההיסטוריה הרחוקה וגם השתלשלות המאורעות הבאים, הוכיחו שטעה: לא האנדרים הם שקמו על בני האדם לחסלם.

*

מרום יושב ומחכה לי, חשבה דפנה. זה היה המשפט היחיד שזכרה מהשיחה התוקפנית עם נהוראי. הזיכרון הזה הספיק לה כדי שתרצה להתקשר ראשית דווקא אליו, ולא לזינגר. אבל כשראתה את שמו של מרום ברשימת אנשי הקשר בטלפון שלו צנח לבה: איך אספר לו, אחרי כל הסיוע והעידוד שנתן לי. איזו בושה.

אולי רק בעוד כמה דקות תתקשר, חשבה. אולי בינתיים, אם תמשיך לחפש עוד מעט, תצליח גם למסור לו בשורות טובות. הרי לא ייתכן שהאנדרית נעלמה לחלל החיצון. זה מתחם מוגבל, ומטי לא הייתה עולה על רכב זר למשל. משהו בדפנה התייצב כעת, נעשה שליו יותר. התחזק בה הרעיון שמושא החיפוש שלה נמצא ממש מעבר לפינה.

היא יצאה כעת ממתחם תל אדיר והלכה לאן שנשאו אותה רגליה. בפאתי המתחם ראתה מבנה קטן שגם אור השמש החזק לא הצליח לייפות אותו. על דלת הברזל הלבנה סוכך גגון קטן. מימין לדלת היה חלון קטן ומסורג, שהיה סגור כעת, ועל הקיר מסביב לו מדבקות פרסומת מקולפות וקווים כהים של דליפות ישנות.

בתוך המבנה עמד באותה שעה שוקו והחליף מסרים כתובים עם זינגר, תוך שהוא מנסה לברר, בלי שיתוף פעולה מצד בן שיחו, איזו רמה של קולינריה עילית תוכל להצדיק את שילוחה של הציפור היקרה שבידו.

נראה נטוש, חשבה דפנה, אבל בכל זאת הקישה בקלות על הדלת. לא היה מענה. היא ניסתה שוב. לאחר מכן כבר דפקה נמרצות, בלי חשש, שלוש-ארבע דפיקות. מהחלון נראה שדלוק בפנים אור חשמל, חשבה, ואולי עדיין יש סיכוי. אבל עדיין לא היה מענה.

כשפנתה ללכת, ועשתה כבר כמה צעדים להרחיק משם, נפתח חריץ צר בדלת הברזל. דפנה הביטה לאחוריה, וראתה ראש מאפיר המציץ אליה.

"אולי ראית פה מישהי, בחורה?" שאלה מרחוק.

שוקו קימט את מצחו כלא מבין.

*

לאישה שדפקה על הדלת היה שיער חום בהיר שגלש עד כתפיה, שיער חלק מאוד מן הסוג שלא נצרך לסידור, ודי היה לו שייגזר בצורה ישרה כדי שייפול ברוב חן על צווארה וכתפיה. השיער היה אחד המאפיינים המלבבים בהופעתה, לבד מן האף הסולד הנאה שלה. מעבר לזה הייתה קטנת קומה ובעלת גזרה ממוצעת. סבר פניה היה תמיד ענייני עד זועף, ולא הייתה בה די שנינות או ברק או הומור כדי לארוז את זעפה באריזה חיננית.

המתבוננים בדפנה מבחוץ יכלו לראות אישה קטנה ונחפזת, בדרך כלל במעיל הגדול מכפי מידותיה או במכנסיים חסרי צורה. אבל למרות מראה העכברי מעולם לא חששה להיות הראשונה בהמון שתתריע על עוול. וזה בדיוק מה ששוקו ראה מולו כעת – מישהי שבבואה להתלונן, תמלא את כל הטפסים עד הסוף, תשמור לה עותק ותנהל מעקב רשום אחרי הטיפול בתלונה.

רק זאתי חסרה לי עכשיו, חשב.

*

"בחורה נמוכה כזאת," המשיכה דפנה.

היא חזרה את הצעדים הספורים ועמדה לא רחוק מהפתח. הגבר שעמד שם עשה רושם מרופט אבל נעים, החליטה, הוא נראה בסדר גמור. לא איש רחוב או משהו. מן הסתם יש לו גרוטאות מתכת שם, חשבה, שהוא מספסר בהן. או אולי סמים. סחורה מוברחת? אבל במקרה כזה לא היו נותנים לו להישאר ליד המתחם היוקרתי הזה. אולי הוא הגנן? איש התחזוקה?

"לא, אף אחד," אמר בקול נמוך.

"מה?" דפנה התקרבה עוד צעד כדי לשמוע. אבל הוא רק צמצם עוד יותר את החריץ בדלת.

"לא ראיתי אף אחד," אמר בשקט.

"אז אולי ראית מישהי עולה למכונית? או נופלת, נפצעת, משהו כזה? "

"לא, גברת, לא."

"היא נמוכה כזאת, קצת יוצאת דופן."

"כן, זה כבר אמרת, לא ראיתי."

"למה אתה לוחש? "

השאלה הגלויה הזו הייתה גסה כמו קללה. שוקו תיעב את האישה התובענית על שאינה מניחה לו. כבר הצטער שפתח את הדלת, אבל כמובן, הוא שם לב שמטילדה כבר החלה לתמוה על עניין הדפיקות. לו היה ממשיך להתעלם מהן, הייתה עלולה להשמיע קול, לגלות את עצמה.

"עברתי ניתוח," אמר לבסוף.

"אתה עובד פה?"

"אני שומר פה," אמר. והיה פתאום מאוד בטוח באמירתו זו.

"טוב, תודה בכל אופן."

שוקו חזר בהקלה אל הטלפון וחייג מחדש. מטילדה כלל לא נגעה במכשיר, רק ישבה וצמצמה עיניה מול ערימות הבסיסים למכונות כביסה. "אז מה סגרנו?" שאל שוקו את זינגר.

"תשמע אדוני, אני מתקשר עכשיו למשטרה".

"חבל, תוך חצי שעה היא יכולה להיות אצלך."

זינגר נאנח.

 

 

פרק 19

הקריירה השנייה של עו"ד רונאל אחלמה כבר הייתה בשיאה, אחרי שני תארים אקדמיים. היא הייתה בת עשרים ותשע. בעלה היה בעל לדוגמא, ומנכ"ל חברת "אחלמה בינוי" המשגשגת. ילדתה כאילו נגזרה מז'ורנאל. רשת קשריה הייתה מסועפת וטיפסה לגובה כל הזמן. רונאל תמרנה בין כל אלה וביקשה עוד.

כשאנשים התבקשו לתאר אותה, המילה הנבחרת הייתה בדרך כלל שמו של תבלין פופולרי חריף: פלפל, היו אומרים. היא עצמה הייתה מעדיפה משהו יוקרתי יותר אבל עדיין מעקצץ – אולי ג'ינג'ר.

חריפותה של רונאל סייעה לה בדרך כלל להעביר את התך האחרון בדרך לתפירתה של עוד עסקה מוצלחת. היא למדה שרוב האנשים העומדים בפני חתימה מבקשים, לפעמים במלים מפורשות, דחיפה קלה לכיוון הנכון. לכן, רגע לפני שסגרו את התנאים האחרונים, ואף רגע אחרי שהוצג הקוץ שבאליה – דייר שנפטר בנכס, שלושה זוגות שהתגרשו בו, תכנית בנייה בחצר האחורית שתמומש בשנה הקרובה – הייתה מספקת להם את הדחיפה הזו.

המשפט האהוב עליה, זה שבדרך כלל היטה עסקאות לכאן או לכאן, היה מורכב משני חלקים. החלק הראשון היה: "כשרבים עם בן או בת זוג, אפשר לישון על הספה לילה אחד". אז נהגה רונאל לעצור ולהתבונן היטב במשפחה שזה עתה רכשה דירה, רואה במבטיהם מלאי האשמה והבושה את כל הלילות הללו. הנועזים שבהם אף היו מחייכים במשובה, זוכרים אולי את הפיוס שלאחר מעשה. לאחר רגע סיימה את חלקו השני של המשפט: "אבל כשמסתכסכים עם שכן – אין לאן ללכת". כאן נמחקו החיוכים ואפשר היה כבר להוציא את הניירות לחתימה.

הלקוחות של רונאל רחשו אליה רגשות הדומים לאלה שרוחש אדם שעבר השתלת שיניים כואבת כלפי רופא השיניים שלו – סלידה עזה המלווה בתחושה שעשו את הדבר הנכון. חלושים היו יושבים מולה, מעלים עוד ועוד שאלות, לא מעזים לקום ולסיים את הפגישה.

בשלב הדחיפה, רגע לפני החתימה, הייתה רונאל שומעת משפטים כמו: אני יודע שאני בידיים הנכונות. או את הבדיחה הקבועה: עכשיו באמת שכנעת אותנו. כמו איכרים בכנסייה, שמחו אנשים להשתתף בחגיגת המשמעות הזו, שסימלה עבורם יותר מאשר את תוכנה המילולי.

מתבונן מן הצד היה עלול להסיק שבני אדם היו כלי משחק בידה של רונאל. אבל החיים לגבי רונאל לא היו משחק. הם היו רצף של משימות משמעותיות, וכשהמשימות בוצעו כולן הייתה תרה מיד אחרי המשימה הבאה. אחרי יום של עבודה, חוזים ופגישות, הייתה חוזרת לביתה, פותחת את הדלת ושואלת את עצמה מה צריך להתבצע כעת. הילדה שלה הייתה תמיד מסורקת ומאובזרת, אם כי פרא אדם בזכות עצמה; הכלים תמיד חזרו למקומם מיד אחרי השימוש; החביתות היו תמיד שופעות עשבי תיבול משלושה עציצים על חלון המטבח. את המטבח עיצבה רונאל בעצמה, בשילוב של אפר פחם ממוחזר וסיליקון – שילוב שחור-סגול שהיה באופנה כבר כמה שנים. נקודת הרוך המוצהרת שלה הייתה הקפדה על אסתטיקה. אני אוהבת יופי! ככה אני, הייתה מכריזה. על עקביה הגבוהים הייתה נעה, מזיזה כרית לכאן ולשם, בוחרת תמונה חדשה בהקרנה על הקיר. על השיער המושתל לא התפשרה. ובתי השחי שלה הסתירו צמד כוכבים קטנים, צורות שיער מושלמות שנמרטו לפי צו האופנה.

כעת ישבה בג'יפ המהודר שלה מול בניין מגוריה במתחם תל אדיר, צרור מסמכים לפניה והמכשיר האנונימי שלה בידה. זה היה מכשיר חלופי שהחזיקה לנסיבות כאלה. פעמים ספורות השתמשה בו, בדיוק כירורגי, ומעולם לא התגלתה מעורבותה. היא קראה לזה "לירות מהבונקר".

רוע אמיתי לא היה ברונאל, רק תרגול יבש של בדיקת כוחות מפעם לפעם. כעת עמדה לעשות תרגיל רטוב שתכננה מזה זמן. כדרכם של בני האדם, שבה והוכיחה בכל פעם מחדש כמה היא שבויה ברעיונותיה שלה, אנוסה לבצע כל תוכנית שעלתה בדעתה, במוקדם או במאוחר, פשוט מפני שהגתה אותה, או להתחרט לעד.

צרור המסמכים שלפניה נשא תאריכים מחמש השנים האחרונות והיה פרי התכתבויות מסועפות בין צד א' לצד ב', לעתים ישירות ולעתים בתיווך עורכי דין. במכתבים זעמו הצדדים ורעמו, הטיפו מוסר, איימו וקיימו, פנו לבית המשפט בתחנונים או בחוצפה. רונאל עצמה ניסחה חלק לא מבוטל מהמסמכים הללו, אף שהופצו מטעם כל הדיירים בתל אדיר ובגיבוי של יועציהם המשפטיים, הלא הם מעסיקיה הקודמים של רונאל בפירמה שבה עבדה.

צד ב' של המכתבים היה ידוע יותר בכינוי שוקו, למרות התיבות הארוכות של שמו בכל פנייה אליו. מלחמה שררה בינו לבין צד א'. למרות זאת, כתובתם של שני הצדדים הייתה זהה.

*

כששוקו הרים את הטלפון שלו חשש לרגע – האם מנהל השמורה חזר בו, ויודיע עכשיו שהוא לא מגיע לקחת את מטי? אבל המתקשר לא היה מזוהה.

מטילדה הייתה עסוקה באותו רגע בפצפוץ בועות על גיליון גדול של ניילון אריזות, ודומה היה ששקעה לגמרי בעולם הזה. בת אנוש שהייתה מפצפצת בועות כך, הייתה אולי נשטפת בזיכרון קדום של בני מינה על שעות של קילוף אפונים בישיבה בחברותא עם נשות השבט, זמנים נעימים של חילוץ זרעוני שומשום או קשיו מתוך תרמיליהם.

אבל מי יודע על מה חשבה מטי בזמן שפצפצה בועות ניילון. המין שלה מעולם לא התמקד בליקוט ולא ראה בעיניו את עידן החקלאות. היא גם לא שמה את לבה לעובדה ששוקו שומע עכשיו חדשות רעות בשיחה הזו.

הקול בטלפון הציג את עצמו כנציג של משרד עורכי דין העוסק בגביית דוחות חניה. הוא ידע לספר לשוקו דברים שלא כל אחד ידע לספר. למשל, שקיבל הבוקר דוח חניה נוסף, כיוון שהרכב שלו חנה כל הלילה בתוך שטח השייך למתחם תל אדיר, ולכן דינו כדין מסיג גבול.

החניה במתחם הייתה מותרת רק לבעלי תווי חניה של המתחם. רק אלה הורשו להיכנס לתוך החניון התת קרקעי, שעדיין לא הייתה לו יציאה רשמית. הנכנסים לחצו כולם על הכפתור הנסתר בשבך דלת הברזל של סביל אבו נבוט. את דרכם החוצה מצאו תוך שהם משתלבים לתוך התנועה בדרך בן צבי שלידה עמד המתחם, בכביש מזלג קטן שנבנה לצורך העניין. הטנדר של שוקו, לעומת זאת, עמד סתם כך מול בית המסחר שלו. מדי פעם היה דייר נוטר טינה מודיע לאגף החניה בשדרות ירושלים בפעם המאה על הטרף המוכר הממתין להם באותו המקום. שוקו, נאמן למאבקו, סירב להכיר בתקפותם של הדוחות וטען שהרכב הוא חלק מבית המסחר, וכי כל עוד מעמדו של בית המסחר עדיין אינו מוגדר, כך גם מעמדו של הטנדר.

בזמן שהתנהלה השיחה, כבר ידע שוקו שהרכב שלו צבר מספר נכבד של קנסות. אבל הדוברת הנחיתה עליו את המהלומה האחרונה: לאחר הדוח הטרי של אתמול, הרכב כבר מוגדר בר עיקול. אם לא תזיז אותו עכשיו, אמרה, ותוציא אותו מגבולות המתחם אל חניה מוסדרת אחרת, יעוקל עוד היום, יחד עם חשבון הבנק שלך. ואני עושה לך טובה שאני נותנת לך הזדמנות אחרונה לשלם.

המידע החדש הפיל על שוקו מורא גדול. משך כל שנות המאבק שלו בתל אדיר, יכול היה לדמיין את עצמו מתבצר בבית המסחר ומטיל אמצעי לוחמה שונים אל החוץ הסוגר עליו. המראה המדומיין הזה נסך בו אומץ כשניהל את מאבק הטפסים והמכתבים הרשמיים. אבל התבצרות בתוך הטנדר הייתה למעלה מכוח דמיונו. הוא היה בן למין שהצליח לדמיין, וגם לבצע, הקמה לחיים של קרוביו הנשכחים, ולמרות זאת לא הצליחו כנפי הדמיון של ההומו סאפיינס המכונה שוקו להראות לעצמו את עצמו רץ אחרי הרכב המתרחק.

*

רונאל אחלמה השקתה את העציצים והמתינה. אם הכל ילך חלק, חשבה, הסמרטוטר ייצא עכשיו, כמו נחש מהמאורה, להרחיק את הרכב שלו משם. הוא יצטרך לצאת מן המתחם אל דרך בן צבי, לחפש חניה בין שאר המתחמים החדשים הבנויים שם, עד לחניה ביפו או בקרית שלום, ולחזור משם ברגל. כל זה ייקח לו לפחות עשרים וחמש דקות. עם קצת מזל תישאר האורחת שלו בצריף הישן כל הזמן הזה – הרי לא ייקח אותה אתו למסע המטופש. דמיונה האנושי של רונאל בהחלט הצליח להראות לה, בעיני רוחה, את עצמה מוציאה את הניאנדרטלית מן הצריף ומוליכה אותה אל עתיד טוב יותר. עתיד הכולל חתימה על חוזה. מי יודע, אולי הסמרטוטר בכלל מארח אותה בתשלום, כלומר עושה בבית המסחר שימוש חריג, וזה יכול להיות סעיף נוסף בכתב האישום נגדו.

 

 

פרק 20

שוקו הניח את הטלפון מידו, נסער. הוא עמד ליד השולחן, שעליו נחו צרורות של מעטפות פתוחות מן הרשויות, ודפי המכתב שהחל לנסח הבוקר. ליד הדפים הייתה כוס הקפה הקרה שדחתה מטילדה. הספל היה לבן, גס קווים ודפנות, ועליו הכתובת "חדד את המוח!" ושרטוט של עיפרון. אשתו של שוקו זכתה בסט ספלים כזה לפני שנתיים, באחד השלבים המתקדמים של שעשועון שנערך במקום העבודה שלה. הילדים היו גאים בה אז, זה היה מעט לפני שהחלה להתמכר לגמרי לחידודי המוח ההם, ובמשך שבועות השתמשו בספלים האלה בלבד. כדי שלא יצטרך להביט בהם בבית, לקח שוקו את כל הערכה אליו למחסן. עם הזמן נשברו הספלים, כל אחד בתורו, ונותר מהם רק אחד.

שוקו הביט בספל האחרון ודמו רתח. הוא רצה לנפץ את החפץ הארור, להטיח אותו בקיר, לראות את נחשול הקפה הקר מסתחרר באוויר והופך לשלולית.

אבל הוא עצר בעצמו, מפני שהספל היה מלא, והנוזל הכהה שבו היה מכתים את הכתוב על הניירות שלו.

הוא הביט שוב במכתב הבלתי גמור שבטאבלט שלו. למעשה היו שם שלוש שורות בלבד: "מן הידועות היא שמכונות כביסה אינן מלכלכות אלא מנקות. להווי ידוע לכם גם כי עיסוקי כלל אינו במכירת מכונות כביסה לכשעצמן. אתם מתבקשים לתקן את הטעות העובדתית הגסה לפני שתמשיכו בתביעה המתנהלת נגדי, ר' גם תיק מס' XXX  …".

פה נעצר המכתב.

לעזאזל, חשב שוקו, וכעס פתאום על עצמו על שעצר בעצמו מלהתפרץ, על שהוא פתאום כבר לא הגבר החד והפעיל שהיה לפני רגע, כאשר עדיין לא ידע שעיקול מרחף על הטנדר שלו. השליטה במרחב נלקחה ממנו ברגע אחד, בשיחת הטלפון המשפילה הזו, ואתה תחושת החיים החריפה. לאותו תהום נשייה נעלמו גם אונותו, חביבותו וחוש התכנון הערמומי שתמיד היה לו. הם נעלמו רק לרגע, אבל איזה רגע מדכא היה זה עבור שוקו.

במקום להרים את הספל ולנפצו אל הקיר שממול, לקח את הספל והלך אל הכיור הסדוק, לשפוך לשם את הקפה. אחר כך קפא לרגע עם הספל בידו, שוקל מה לעשות בו כעת.

לנפץ את הספל יהיה טיפשי עכשיו, מפני שהמעשה כבר אינו ספונטני. מצד שני, להניח אותו סתם כך חזרה למקום בו עמד קודם – זה רק יוסיף עוד מידה לזעם ולתסכול. לשכוח מזה ולפנות לפעילות שלישית, יהיה כבר מגוחך לגמרי.

לא, מוחו הגדול של בן האדם הזה לא הניח לו לאבד שליטה לגמרי – וגם לא לשכוח את העובדה המביכה שאינו יכול לאבד שליטה לגמרי. גם את ההתפרצות הספונטנית, גם את היתרון שבפעולה מושכלת, לא העניק לו עכשיו. כמו רוב בני מינו נדחק שוקו בכל רגע ורגע, מיוזע, במבוך של אינספור אפשרויות שכולן מגוחכות באותה מידה, והרגיש שכל מה שיבחר עלול להגדיר אותו, אולי לנצח.

זו הייתה כמובן שטות – לאיש לא היה אכפת אם שוקו ינפץ את הספל אל הקיר, או אם יאבד המכתב, או אם לא. וגם מי שהיה לו אכפת היה שוכח מהעניין מיד או משכנע את שוקו לשכוח ממנו. כל ההתעכבות על בירור הפעולה הטיפשית הרצויה ביותר באותו רגע הייתה גם היא טיפשית, כמנהג ההומו סאפיינס המתעקש לחלץ משמעות מחוסר המשמעות. גם אם מדובר היה באקזמפלר נאה ופיקח יחסית של המין הזה, כמו שוקו.

בסופו של דבר הניח את הספל, גבר מובס אך עדיין זועם, על שולחן העץ הכבד. עדיין היה מכווץ וחסר נשימה. את שתי ידיו הניח אל הקיר הסמוך, מאוגרפות, ודפק בהן בקצב, שתיהן יחד: די. די. די. די. די. די. די.

זה היה כבר טוב יותר – הזעם מצא לו נתיבות. מדפיקה לדפיקה התגבר בכל הכוח, שריריו היו קפוצים וכואבים, כתפיו נוקשות, ראשו עמום וקהה.

ושוב, די. הוא חבט בקיר עוד פעם אחת. די ודי.

הוא עמד כעת בחלל שלו, הממלכה שלו, ביתו כעת, מקום של מתכת וקלקר, עם ריח השמן התעשייתי שנותר שם מחלטורה של העסק השכן, שלא צלחה. המון פירורים נחו על הרצפה, חלקם גושים ממש. באור השמש שנכנס מהחלון הקטן זהרו רסיסי אבק. היה חם בתוך המבנה, והטיח בקירות האבן היה סדוק, משווע לאיטום כבר שנים.

שוקו נשען על הקיר רגע ארוך, גבו אל החדר ועיניו עצומות. כל אותו הזמן שכח לגמרי מקיומה של הנוכחות הלא אנושית שבחדר. ליתר דיוק, פינה אותה זמנית מתוך מוחו, כדי לתת מקום לסערה שרחשה בו.

מטילדה קמה מן המקום שישבה בו, על ערימות בסיסי מכונות הכביסה, והביטה במחזה הקטטוני שלפניה. דקה או שתיים עמדה קפואה כמוהו, ואז קרבה אליו.

הוא נבעת רק לרגע, ומיד התעשת, כשיד הונחה על גבו וגוף נצמד אליו בחיבוק מאחור.

מטי חיבקה אותו.

שוקו נפנה אליה, עדיין חצי מופתע, וקיבל את החיבוק מקדימה.

ריח בוץ וסוכר היה לה, למטילדה, וגיפוף מגושם.

"מולב", המהמה מטילדה.

לרגע הייתה בכל זאת נשימה. ולבו של שוקו נפתח לרווחה.

זו אישה. בכל זאת יש פה אישה, חשב.

כעת כבר לא היה האיש השפוף והזועם, גם לא הגבר הרברבן הקודם. ובפשטו את שתי הדמויות האלה מעליו נזכר, שאם לא ייקח את האוטו שלו עכשיו, מישהו אחר ייקח לו אותו.

ולכן, עדיין צמוד אל האנדרית, מישש להרגיש שמפתחותיו בכיסו וגחן מעל השולחן לקחת את הטרנינג של מטילדה.

"בואי בובה", אמר. נוסעים לים.

 

 

*

לעמוד הספר "ימי מטילדה" מאת אביבית משמרי, עם שאר הפרקים (שיפורסמו בהמשכים).

להורדת הספר כולו בקובץ פי.די.אף לקריאה חופשית.

אתם מוזמנים להגיב, דרך הכפתור "כתבו אלי" או במייל הזה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: