ימי מטילדה – פרקים 21-22-23

 

פרק 21

הדקות חלפו והיה צורך לפעול במהירות. דפנה עמדה רגע על המדרכה המקיפה את המתחם, הביטה כה וכה, בחרה אקראית והחלה ללכת ימינה. היא חלפה על פני מתחם תל אדיר כולו, עברה את תחנת הדלק הקטנה, בה שכנה פעם מסעדת דגים, ונזכרה שהיא רעבה.

החום היה כעת מעט אחרי שיאו אבל עדיין יבש ומעיק, ודפנה לא שתתה ולא אכלה מאז ארוחת הבוקר שלה בשמורה. אבל היא לא יכלה להרשות לעצמה לאכול דבר כעת, ודאי לא לאחר שזיהתה מולה את פארק אדיר, לשעבר פארק החורשות.

לא היו הולכי רגל באזור, רק מכוניות ואוטובוסים של קו 3, ומעבר לכביש נפתח פתח רחב אל הפארק. אולי נמשכה האנדרית לירוק הקורץ לה משם? חשבה. היא חצתה את הכביש והחלה לעלות בשביל אל הפארק. העלייה בשביל הלבן היצוק בטון הייתה מתונה אבל קשה לה, וכשהגיעה אל הספסלים שליד מתקני המשחק נאלצה לשבת לנוח.

בפעם היחידה שביקרה בפארק הזה, לפני כשלוש שנים, נחגג שם יום הולדת לאחיינה הבכור. כעת ישבה, מיובשת, והביטה בשתי הדמויות היחידות בגינה: פעוטה אחת עם המטפלת שלה. אולי תשאל אותן אם ראו את מטילדה? אבל הן נראו שלוות מדי לגבי מי שזה עתה ראו אנדרית מסתובבת חופשי. ומלבד זאת, לא היה בדפנה די כוח לקום.

במעומעם זכרה שיש בפארק חורשת עצים, נוף טבעי שאולי היה יכול למשוך אליו את מטי. היא קמה אחוזת סחרחורת ופנתה אליהם. ראשה היה פתאום האויב שלה, וטיפח מין ורטיגו מאיים בכל פעם שהביטה הצדה.

בחורשת העצים חיכו לה כמה עשרות אורני ענק ומאחוריהם עצי הדר. משהו באורנים נראה מוזר: הגזעים היו גבוהים ועקרים, והצמרות מתרחבות בפתאומיות מעל הבסיס הרזה, ענפות מדי. בכל זאת לא הצליחו להסתיר את השמש הקופחת. עצים מעוותים, חשבה. מישהו הנדס אותם לא בסדר. שוב נמלאה רוגז על כך שתמיד קורות שגיאות בהנדסה, בחישוב, בניהול העניינים.

לרגליה צמחו פרחי בר, פרגים וחרציות, אבל היא לא התעכבה עליהם. שביל הבטון הרחב מאחורי העצים הוביל אותה הלאה, בעלייה מתישה. כעת עמדה שוב אין אונים, כמעט מעולפת. אין טעם בחיפוש הזה. הפיקדון היקר שלה הלך לאיבוד. עשיתי כל מה שיכולתי, אמרה לעצמה ללא תוחלת, עשיתי כל מה שיכולתי.

זו גם הייתה הבעיה. דפנה דרוויש הייתה בת אנוש. מרגע שנבט בה הרעיון לא להשיב את הניאנדרטלית לארצה, לא הסתפקה בחלומות או תקוות אלא בדקה את יכולותיה בפועל. ההצהרה המצטדקת שלה הייתה, אם כן, כתב הגנה וגם כתב אישום. שניהם לא היו לעזר מעשי אבל השקיטו מעט את נפשה.

איך ייתכן שבן רגע הייתה מטילדה ואיננה? השנים בשמורה, הסכסוכים הקטנים עם נהוראי, השיחה האחרונה עם זינגר, הנסיעה מתל גזר – כל אלה נדמו לדפנה עכשיו כמין הזיית עבר. ראשה נדמה כבד מאוד ורגליה נחלשו. היא רצתה לשבת, הייתה חייבת לשבת, אבל לא על שביל הבטון החם, שהיה ארוך וחשוף. לאורכו עבר קיר אבן גבוה, הצופן דלת נעולה אחרי דלת נעולה ועליהן סימני צלב מוזרים, לא סימטריים. שלט קטן הכריז: "הכניסה בעוד 90 מ'".

הכניסה לאן? לא ידעה. היא המשיכה על השביל, שואבת כוח מקרירות האבן, שצבעה היה צבע קפה בחלב. בתוך הקיר היו חלונות קשת מוזרים, בהירים ונקיים אך מוגפים. אלוהים הלך לישון, חשבה.

השלט הבא סימן "הכניסה בעוד 30 מ'". דפנה נכנעה לו, מובלת בעקבות השלטים ואינה מבינה לאן. לבסוף עמדה מול שער ברזל ירוק מתקלף. "טביתא החסידה" נכתב עליו. אולי כאן ראו משהו.

דפנה לחצה על כפתור הפעמון.

אני לא יכולה יותר, חשבה. היא התיישבה על הארץ.

אבל הצניחה הפתאומית הרעה את המצב: בן רגע יבש כל דמה. עיניה נאבקו, מבוהלות, לשמור על תפקודן בקריסת המערכות של ההכרה, אבל נעצמו כמעט.

אישה גדולה, שעונה על קב, פתחה לה את הדלת.

דפנה המעולפת פתחה את פיה.

"בואי, בתי," אמרה האישה.

 

פרק 22

"האל הוביל אותך אלינו," אמרה הנזירה אחרי שהגישה לדפנה כוס תה קר. שמה היה אוולין פרנץ' והיא ישבה כעת על שרפרף עץ גדול ליד הספה שדפנה נחה עליה. לאוולין היו פנים גדולות וגוף גדול, שיער שחור מוחלק ומשקפיים עבים. זוג קביים אדומים נחו על הרצפה לידה.

דפנה לגמה מהתה, הרגישה את הנוזלים מרווים את הגוף שהיה מיובש ולוהט. כיוון שהייתה כל כך מורגלת בחסרון תענוגות גופניים, לא ידעה אפילו אם ההרגשה נעימה או לא. הוקל לה כשציוו עליה לשתות בדממה ולא להתאמץ.

היא בכתה קודם, בנוף האבנים האדמדמות של רחבת הכניסה, כמעט על כתפה של אוולין. אוולין הייתה האדם היחיד שראה את דפנה בוכה בשנות בגרותה.

*

כנסיית טאביתה הקדושה, בה ישבה אוולין עשרים שנה ודפנה חצי שעה, נבנתה על קרקע שרכשה ממשלת רוסיה במאה ה-19. הרכישה גובתה בטענה ששם נמצא קבר טאביתה הקדושה. בקרקע ההיא אמנם שכן קבר אלמוני, אבל עם בניית הכנסייה קיבל שם, זהות, מצבה ומבנה נאה שצלב אבן מושת עליו. הכנסייה שהוקמה הייתה פרבוסלבית, ארמון יפהפה ספוג קטורת, עם איקונות זהב נהדרות על רקע תכלכל. למעשה הייתה מובלעת על גבעה, שחלשה על כל מתחמי האזור, ופרנסה עשר נזירות ושלושה אנשי תחזוקה.

מתפללים הורשו להיכנס לכנסייה רק בסופי השבוע, אבל בהם מילאו אותה עד אפס מקום, התגודדו ליד תאי הווידוי, וביציאה מן התפילה עמדו והוקירו את מראה הנוף הנהדר מן החצר – גגות גגות עד הים כמעט. בגן הנאה שהקיף את הכנסייה פסעו טווסים ואווזים, ובמרכז המדשאה הגדולה עמדו פסל של עופר צעיר, ומין קנקן תה ענק שהשקה מזרבוביתו ערוגה מטופחת. בחלקת הגן שמול אגף השמאלי, שם היו מגורי הנזירות, עצים קטנים של ברוש לימוני נגזמו בצורות כמו ספירלה או כדור.

טאביתה עצמה, גבירה רבת חסד שפטרוס הקדוש החייה במילותיו בלבד, הייתה העתק חסר ייחוד של טליתא, הנערה שישו הקים מן המתים. זו קמה ביפו וזו בירושלים, ושתיהן, שקיבלו שמות דומים אך לא זהים, המשיכו כנראה לחיות עוד שנים עם הנשמה המחודשת שקיבלו. אם כי בשום מקום בכתבי הקודש לא נאמר לאיזה נתיב פנו חייהן לאחר שקמו לתחייה.

אוולין פרנץ' לא הייתה צרפתייה כלל, למרות שמה, אלא מדור חמישי אחורה: אבותיה היגרו לארצות הברית מקנדה הצרפתית. היא גדלה בדרום דקוטה במשפחה פרוטסטנטית אדוקה. מגיל צעיר מאסה בנוכחות הסטרילית בכנסייה של יום א', במכירות הצדקה העונתיות של עוגות וחפצי אומנות, ותמיד שאפה לעבוד את האל בכל מאודה, בבשר וברוח. לשם כך לא הצטרכה להחליף אל, אלא זרם בלבד, וכבר בגיל ארבע עשרה הצטרפה לכנסייה הקתולית.

לישראל הגיעה בגיל ארבעים כמעט, אחרי שנים של פעילות בכנסייה המקומית בדרום דקוטה ושיעורי תנ"ך לילדי הקהילה. שם בעצם לא הייתה נזירה עדיין, אלא מאמינה אדוקה שהפכה את אמונתה לתחביב והתפרנסה מעבודה בחנות מסגרות. אבל מעולם לא נישאה, וגרה עם הוריה המזדקנים. לאחר שאביה מת, המשיכה לגור עם אמה תשושת הנפש. חייה היו מוכרים ונסבלים מספיק כדי לא להמיר אותם באחרים.

יום אחד, אחרי חג המולד הראשון בלי אמה שנפטרה באותה שנה, מצאה בעיתון פרסומת למסע צליינות לארץ הקודש. הפרסומת הבטיחה ביקורים במקומות קדושים ויום של מנוחה בים המלח. בהחלטה של רגע נכנסה לסוכנות נסיעות וקנתה את חבילת התיור. אחרי שבועיים כבר נחתה אוולין בשדה התעופה בן גוריון בכיסא הגלגלים הישן שלה. כל הדרך היה שמור בכיס המעיל שלה גזיר העיתון עם הפרסומת והצילומים מאתרי הקודש.

כיוון שההחלטה כבר נעשתה, היה לה מרווח זמן, כדרך ההומו סאפיינס, לנמק לעצמה מחדש את הסיבות לקניית הכרטיס. בני אדם עשו זאת כל הזמן: נימקו בדיעבד, הפכו והפכו במניעים ובמטרות הסמויים והגלויים, עד שהנימוקים שבדיעבד כלל לא הזכירו את הקודמים להם, ואף השכיחו אותם. לאוולין היו נימוקים רבים שבדיעבד. היא צריכה שינוי, אמרה אז לעצמה. היא צריכה השראה, היא צריכה רוח חדשה. נימוקים רבים כאלה היו לאוולין פרנץ' להפוך את חייה מן היסוד, עד שלא זכרה מה היה הנימוק המקורי ואם היה כזה. בינתיים, הנחישות שגייסה מן הנימוקים החדשים הלכה וגברה. גם ההצטננות שפקדה אותה כמה ימים לפני הטיסה לא נחשבה בעיניה. עם גזיר העיתון בכיסה ועם רוב חסכונותיה בפאוץ' קטן, הייתה מוכנה לכל שיידרש.

אבל כשהגיעה לנמל התעופה לא המתין לה איש. בדלפק של לשכת התיירות, באולם הכניסות, ניסו שוב ושוב להתקשר למספר שעל המודעה, טלפון של ארגון עלום כלשהו, ולא קיבלו מענה. גזיר העיתון שבידה היה חסר תועלת: בשום מקום בו לא נאמר היכן יוכל להתאכסן מי שקנה את חבילת התיור. בין שורות התאריכים הצפופות שנרשמו שם גם לא נמצא, למרבית המבוכה, התאריך של אותו היום, למרות שאוולין יכלה להישבע שהופיע שם. איש בנמל התעופה לא ידע מה לעשות באישה הגדולה, המתניידת בקושי, באחת עשרה בלילה של סוף חודש ינואר.

אחת מפקידות לשכת התיירות נטלה יוזמה וחיפשה זמן ממושך בית מלון עם נגישות לנכים, שתוכל לבלות בו את הלילה עד שיימצא פתרון. אוולין צפתה בפקידה, בציפורניה הנאות ובאיפור העשוי, בזמן שהתקשרה למקום זה ולמקום אחר, שואלת ומבררת. מדי פעם הייתה שולחת חיוך מרגיע אל אוולין. כל אותה עת ישבה גופה הגדול של אוולין מול הדלפק, מבויש, כאורח לא קרוא. השיעול גאה בה פעם ופעמיים, והיא השקיטה את עצמה: כאן ארץ הקודש, כאן יימצא פתרון.

הפתרון נמצא בדמות הזמנת מלון בירושלים ומונית לנסיעה אליו, תשלום שהוציאה בלב כבד מן הפאוץ' שלה – לתומה חשבה שכל ההוצאות כלולות. הפקידה קראה לנער סבל שעבד באולם הטיסות הנכנסות ונידבה אותו לגלגל את אוולין משם אל תחנת המוניות שבחוץ. הנער, מבוהל כנראה מדמותה הגדולה, עשה את מלאכתו במאמץ לא קטן. כשהגיעו אל המונית ראתה שהוא מבין שיצטרך גם לסייע לה להיכנס אל הרכב מתוך כיסא הגלגלים. אוולין ראתה אותו נרתע וחוזר, נרתע וחוזר, בתנועות מילימטריות כמעט, עד שגמר בדעתו. הוא הרים רגל גדולה ועוד רגל גדולה, מחבק את הגו הענק, מתאמץ לדחוס את משקלה של אוולין לתוך המושב בלי לדחוף בגסות גדולה מדי.

בדיוק אז תקף את אוולין שיעול פראי במיוחד – ריאותיה לא סבלו את אוויר המטוס ופחות מזה את הדחיסות האיומה באולם הנכנסים, וגוש ליחה גדול עלה משם ונתקע בגרונה. היא רצתה לומר תודה לנער, אבל לא יכלה לדבר, באין מוצא להפרשת הריאות שלה. כל אותה עת גדשה את גרונה הנזלת, אחת ההוכחות המשפילות לחוסר הקדושה של גוף האדם, גם אם לא הדוחה שבהן. היא נופפה בידה לאות שברצונה להודות לו. "בבקשה", אמר הנער הסבל בחטף, סגר את דלת המונית והלך משם.

בקומה שלה בבית המלון הירושלמי פגשה, לרווחתה, קבוצת כמרים. היא נכנסה אתם בשיחה ואלה המליצו שתיצור קשר עם ארגון של נזירות מתנדבות. את ליל המחרת כבר בילתה בכנסיית טאביתה. במקום האחד הזה נותרה שנים ארוכות וידעה להפיק ממנו את מרב הקדושה שביקשה להפיק. את חבילת הנופש האבודה לא מימשה מעולם. כך קרה שהמקום הקדוש היחיד כמעט שראתה אוולין פרנץ' בארץ הקודש הייתה הכנסייה באבו כביר. המקום היחיד לבד מכנסיית הקבר, אליה נסעו פעם הנזירות לביקור קצר.

על הנער הסבל שדחף ומשך עוד חשבה אוולין מדי פעם. האם ייתכן שזה היה מלאך אלוהים, להיאבק בו ולהיות יכולה לו? התלבטה. אם כך, מי הייתה פקידת הקבלה? מי היו מארגני המסע האומלל שלא התממש? את גזיר העיתון עם הפרסומת שמרה זמן מה, אחר כך זרקה ברגשות מעורבים. בכל פעם שסיפרה על הבלבול וביטאה את שם המארגנים, Gezer Tours, חייכו בני שיחה חיוך נבוך. אוולין נותרה מבולבלת. אמונתה לא הותירה לה ספקות רבים, אבל היא ידעה כל השנים שסימן שאלה אחד בחייה עדיין נותר.

*

כעת הייתה האישה הישראלית, אפרוח מוטרד שנפל מקנו, שרועה על הספה לידה, באגף המגורים של הכנסייה, ואוולין משרתת אותה. דפנה נראתה לה רכה ופגיעה, והיא לא פקפקה לרגע בסיפור על הניאנדרטלית שהלכה לאיבוד. רק נורה של שאלה נדלקה מעל ראשה, כמו חלק אלקטרוני נוסף בגופה: ואולי זה כאן ועכשיו? אולי זו השליחות האמיתית?

הניאנדרטלים, על פי גרסת הכנסייה של אוולין, היו וגם נבראו והם יצירי אלוהים. הם לא סתרו כלל וכלל את האמונה בתכנון אלוהי של היקום כולו. נהפוך הוא, יש רגליים לסברה כי התקיימו בימיו של פלג בן עבר, זה ש"בימיו נפלגה הארץ" ונתפרדו אירופה וצפון אפריקה. לאחר המבול נפרדו, כמו כל בני הארץ, לשבטים ומשפחות. אבל תמיד נותרו בני האל וגם הם שיוועו לגאולה בלי דעת.

דפנה גמרה את כוס התה שלה, ואוולין סיפרה לה בקצרה על הפרידה מכיסא הגלגלים שלה, לפני כמה שנים.

עשרים שנה חיה בארץ הקודש ועדיין לא ידעה לחבר משפט שלם בעברית. בתוך הכנסייה הנינוחה, בקרב הנזירות האחרות שהיו רוסיות, לא היה צורך בשפה המקומית דווקא. גם כיסא הגלגלים שליווה אותה מגיל צעיר, אחרי תאונת דרכים, הפך מיותר: בשנותיה בישראל כבר נכנס לסל הרפואי ניתוח השתלת סיבי תנועה. בתוך רגליה היו מוטות מתכת דקים שנעו לפי פקודה מן המוח, ונכנסו לפעולה לפרק זמן קצוב רק כאשר לחצה על הכפתור המתאים בשלט שלה.

אלא שהשלט של אוולין הלך תמיד לאיבוד, תחוב בין דפיו של ספר תפילה, מוכנס בטעות לתוך שקית עם פיסות לחם הקודש. תמיד לקחו שעות עד שהצליחה למצוא אותו, לנקות מפירורים ולהפעיל את רגליה מחדש. לכן נהגה להסתובב ביומיום עם הקביים שלה, ורק לאירועים מיוחדים הייתה הופכת שוב ביונית למחצה.

*

דפנה שקעה במיטתה והקשיבה לאוולין. סיפוריו הארוכים של אלקלעי הרגילו אותה להקשבה סבלנית. בחצי השעה האחרונה הערו נוזלים קרים ומתוקים אל תוכה, והוורטיגו הקודם שלה הלך והתחלף ברמות סוכר גבוהות ומערפלות חושים.

"אז את לא צריכה כיסא גלגלים עכשיו", החוותה בידה אל הקביים של הנזירה, בניסיון להיות חביבה. "אפשר לומר שזה ממש נס".

"אה, את זה המדע עשה," אמרה אוולין.

הטלפון של דפנה צלצל כעת, בפעם הראשונה, כך היה נדמה לה. אבל כשבדקה אותו הבינה שהמתקן הארור צלצל כבר לא פחות משש פעמים. גופה של דפנה התקשח. בבת אחת היכו בה החיים האמיתיים בתוך בועת המנזר, התסבוכת האיומה שהשאירה מאחוריה, והיא ענתה.

"איפה את?" צעקו לה נהוראי ואלקלעי פה אחד.

 

פרק 23

אילו רק ידעה דפנה שהתמונה שעלתה במוחה קודם לכן, תמונת הניאנדרטלית היושבת על סלע אנדרומדה, הייתה קרובה כל כך למציאות.

במציאות ישבה מטילדה במכוניתו של שוקו והביטה בגלים של יפו, כולל בסלע הגדול הניצב מול החוף. כמובן, שום דרקון ימי לא תבע אותה כקורבן.

שוקו הביט בה והביט בגלים. הייתה להם שעה נהדרת יחד, של צחקוקים קטנים, של שירים ששר לה. שיחה מילולית במובנה הרגיל לא הייתה שם, אבל כן היו איתותים חיוביים לרוב, ושוקו חש משוחרר ושמח כפי שלא היה כבר זמן רב.

זאתי נכס, אמר לעצמו. היא תמיד תומכת, גם בלי להבין. זה לא היה דבר של מה בכך: מעולם לא הצליח שוקו לגייס תמיכה בלתי מעורערת של אישה בפעולותיו. אשתו מזה עשרים שנה תמיד הייתה נרגנת, וכחנית, משכללת את טיעוניה שוב ושוב עד שלא יכול היה להם ופרש ממנה, זועף כאריה שנשללה ממנו מלכותו. גם חברותיו שלפני הנישואין עיקמו את האף, גם אם בהסתר, לגבי מקור פרנסתו. לא נאה היה להן לנסוע בטנדר, להמתין שיצחצח את ציפורניו השחורות שעה ארוכה לפני שיוצאים בערב.

מטי הייתה אחרת. היא חייכה, היא רצתה להביט בו מדבר ותמיד הסכימה לדבריו, ויצרה רושם שהבינה. והיא גם חיבקה אותו.

אמנם, מי יכול לדעת מה צופן חיבוק של אנדרית. אי אפשר לקבוע אם חיבוקה של האנדרית אכן היה חיבוק ניאנדרטלי, או שהתערבב כבר בחיבוקיהם של בני האדם ונעכר מהם. ייתכן שחיקתה בני אדם שראתה איך התחבקו. ואולי באמת חילצה מתוכה טבע נסתר ואפשרה לו לבוא לידי ביטוי בגיפוף שהעניקה לשוקו.

לו עצמו זה לא היה איכפת, והוא חגג את הרגע.

כעת הביט באנדרית היושבת לצדו, ברגליים משוכלות ועיניים מעוגלות כילדה בשעת סיפור, וחש חשק עז לקנות לה משהו. בדרכם חזרה עצר לרגע את הטנדר ליד קיוסק אחד וחזר עם שני גביעי גלידה בידו – טילוני וניל ענקיים מעוטרים בפסי שוקולד.

מטי, שקודם לכן נגסה בתיאבון בכריך שהגיש לה, סירבה לטעום מן הגלידה. ייתכן שהתחושה הקרירה של החזקת נייר העטיפה בידה הפריעה לה. ושמא נזכרה שבעידן שבו היא אמורה לחיות, לא היה מעדן כזה ואף חומרי הגלם שלו, חלב קקאו וניל וסוכר, לא היו מוכרים לבני מינה. לכן נשאר שוקו עם שני גביעים בידו, האחד אכול למחצה והשני מתחיל לנזול. אבל בן האדם הזה היה מתמרן מיומן ברכב שלו, והצליח לחנות במגרש החניה הקטן שברחוב התקומה, עשר דקות הליכה ממתחם תל אדיר, עם שני הגביעים בידו וללא אף טפטוף.

כך קרה ששני הומינידים ממינים שונים חזרו יחד ברגל לאורך דרך בן צבי המתרוקנת, מחויכים ואפופי שמש. שני טילונים אכולים למחצה היו אחוזים בידו של אחד מהם, והוא ליקק מזה ומזה לסירוגין. ואז הבחין שוקו בנהוראי ואלקלעי היושבים מול בית המסחר, מוטרדים מאוד למראה.

ליתר דיוק, מה ששוקו ראה מולו היו אפרוח צעיר עם נוצות מהודרות, אחד כזה ששואף תמיד לעשות מהומות בלול, ועוד איש קטן ופעלתן במדי שומר, שנראה לו מחפש צרות. הגיע הזמן לגזור את הקופון, חשב, לזכות בתמורה הקטנה שביקש. הוא אחז בכף ידה של מטילדה, ובידו השנייה המשיך ללקק מגביעי הטילון.

השעה הייתה כבר אחרי ארבע. בית המסחר עמד מתחת לבנייני תל אדיר, במקום אליו לא הוטל צלם הארוך בשעה זו של היום. השפעתם הורגשה בדרך אחרת: הנשיבה הפראית והאקראית במנהרת הרוח שיצרו.

*

כשראו השניים את שוקו ומטילדה מיהרו לעמוד. לקח עוד רגע עד ששני הזוגות זיהו סופית זה את זה.

הייתה זו מטי שהגיבה ראשונה, מתוך שמחתה לראות שוב את נהוראי.

"נוא!"

"מאמי! איך דאגתי לך!" צהל נהוראי. "יאללה, בואי הביתה!"

הוא רצה לחבק אותה, ולו היה עושה זאת היה כבר בן האנוש השלישי בעולם שזכה לקבל חיבוק מאנדרית בוגרת. אבל לבסוף רק קרב אליה מסויג, נרתע מן הקרבה כי ידה הייתה אחוזה בידו של שוקו. האנדרית מצדה חבטה קלות את ראשה הנמוך בלחיו, במה שהיה מכוון כנראה להיות נשיקה מצלצלת. נהוראי זרח.

אם כך, כל זה היה נענוע קטן של הסירה ותו לא. זינגר דאג לחינם. הפאניקה של השעות האחרונות יכולה להסתיים עכשיו, חשב נהוראי. אפשר לתת תיכף צפירת ארגעה לדוד אמנון. למהר לחזור אל זינגר שוודאי כבר פגש את האוסטרלים, לפייס אותם ולגמור עם כל הסיפור. דפנה חמקה מזיכרונו באותו הרגע, אולי דווקא מפני שהיא הייתה האחראית לכל זה, ואתה כבר יתחשבן אחר כך. אולי אפילו עדיין לא מאוחר לצקת תוכן אל סופו של היום המתיש הזה ולברר אם הבחורה ההיא עדיין פנויה לדייט.

*

למראה של האנדרית השמחה, שוקו חש בן רגע שהוא שונא את נהוראי שנאת מוות. לרגש הזה קראו קנאה, וככל הנראה הוא לא היה מיוחד להומו סאפיינס. אבל הוא פעפע בשוקו עכשיו, ירקרק. את הנשיקה הזו, חשב, הייתה מטי אמורה לתת לו עצמו, אלא שהוא היה עדין מאוד לידה בחוף הים, רק פינק אותה ללא הרף. כעת, הנעימות השמחה שהצטברה בה התנקזה אל האפרוח המטופש הזה.

"רגע, היא עוד לא הולכת," אמר שוקו.

"נו כן, שמענו עליך," אמר נהוראי. "אתה זה שרצה לקבל ארוחת ערב רומנטית לאור נרות, לא?"

"לא!"

"לא?"

"אני רוצה עשר אלף," אמר שוקו.

את המשפט הזה חשב לראשונה כרגע, בינו לבין עצמו, אבל העז לומר אותו בקול צלול. הוא קלט כמה יהיה עצוב לוותר על הנכנסת החדשה לחייו, וארוחת שף נראתה פתאום כתמורה עלובה. הוא אחז עדיין שני גביעים ההולכים וקטנים, אך לא ראה לנכון להמשיך ללקק בנסיבות הללו, ולכן כבר החלו שבילי גלידה לנזול על ידו השמאלית.

"מה זה?!"

"עשר אלף שקל," אמר שוקו.

"נו, באמת, היא שייכת לשמורה וצריכה לחזור עכשיו, תודה רבה. בואי, מטי, זזנו."

 

*

לעמוד הספר "ימי מטילדה" מאת אביבית משמרי, עם שאר הפרקים (שיפורסמו בהמשכים).

להורדת הספר כולו בקובץ פי.די.אף לקריאה חופשית.

אתם מוזמנים להגיב, דרך הכפתור "כתבו אלי" או במייל הזה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: