ימי מטילדה – פרקים 27-28-29

פרק 27

אלקלעי נשלח להביא קצת אוכל לכולם מבית הקפה שממול, והם ישבו כעת על ספסלים מחוץ לגינת הנוי שבמתחם. נהוראי לא ידע מה לחשוב על כך שדפנה ופרופסור התמקמו על הספסל השני, מרחק עשרה מטרים. מצד אחד, ראה עצמו פטור מן הדין וחשבון שעמד להתרחש בין שני אלה, ומצד שני רצה להאזין לכל פרטיו ודקדוקיו. בינתיים רק הסתתר מאחורי משקפי השמש שלו והמתין.

ליד נהוראי ישבה אוולין בבגדי הנזירה שלה. כבר מזמן תהתה אם עליה ללכת משם, אבל הסוללות בשלט שלה הלכו ונגמרו. לא היה אפשר לטעון סולארית: השמש הלכה וירדה עכשיו, מסנוורת אותם מצד מערב. הסינוור אילץ את אוולין לפנות כמעט חזיתית אל נהוראי, שחבש משקפי שמש, והיא הייתה נבוכה מעט.

האם הניאנדרטלית בכלל תצא אליהם שוב? תהתה אוולין. היא הייתה מוקסמת מהאנושיות המתפרצת שנגלתה ממנה, בדקות הקצרות שבהן חזתה בה. דווקא מה ששמעה על האלימות שגילתה האנדרית גרם לאוולין לחשוב, איזו עוצמה תהיה לאנושיות הזו אם תוצק לכלי רוחני יותר. לא היה לה ספק שיש לקבל את האנדרים לחברת בני האדם. בראשה חלף שוב ושוב הציווי: מה שאלוהים הכשיר אתה לא תטמא.

הנוכחים, שדיברו ביניהם עברית, נראו טרודים מכדי לענות לשאלותיה. כולל הבחור הצעיר לידה. אבל מעט-מעט הרגישה אוולין שהאי נעימות החברתית הקלה הופכת בלתי נסבלת.

"אז אתם גידלתם את האישה הניאנדרטלית?" פתחה באנגלית.

"כן," אמר נהוראי. "אנחנו לימדנו אותה כל מה שהיא יודעת."

"מה באמת היא יודעת?"

"לצוד גוויות."

אוולין לא הבינה.

"היא אוהבת בשר ציד, אבל לא יודעת לצוד אותו. אנחנו הורגים את הציפורים בשבילה."

"הממ." אוולין כיווצה שפתיים.

נהוראי מתח שוב את צווארו לכיוון הספסל השכן.

"היא יודעת לקרוא ולכתוב? להקשיב לסיפורים?" שאלה אוולין. היא חשבה כמובן על כתבי הקודש.

"היא מכירה את Good Night Moon," אמר נהוראי.

עכשיו התחילה אוולין לקלוט את חוש ההומור של הצעיר הנחמד הזה. "הבנתי, ואתם מקריאים לה אותו כל ערב לפני השינה," המשיכה את ההלצה.

"ובכן, אפשר לומר שהיא מבינה את הטקסט. עובדה שהיא נרדמת". הוא הסיר את משקפי השמש שלו, נדרך.

אוולין חייכה: "והיא אפילו לא זקוקה להערות שוליים."

"טוב, לא צריך הערות, כי שלא כמו כתבי הקודש, לסיפור הזה יש  מספר אחד בלבד, ולא ארבעה," המשיך נהוראי. אבל כנראה סבר שהלך מעט רחוק מדי. "אני מצטער, אמר, לא התכוונתי לפגוע בך", זו הייתה בדיחה כללית.

"זה בסדר", אמרה אוולין, "אתה מצחיק."

"מאיפה את בעצם?"

"אני ממש מפה, המנזר שלנו מעבר לכביש פחות או יותר," החוותה בראשה.

"אני מתכוון, איפה נולדת?"

"די רחוק", חייכה בעייפות, זמן רב כל כך עבר מאז ענתה על שאלה כזו, "דרום דקוטה. היית שם? זה מקום יפה מאוד."

"כל מקום שנולדים בו אנשים עם תשוקה לדבר אחד הוא מקום יפה," אמר נהוראי ברצינות.

אוולין החסירה פעימה. פתאום נדמה היה לה שתוכל לספר לבחור הצעיר הזה המון דברים. "אתה צודק, אמרה לאט, נולדתי עם תשוקה לדבר אחד."

"אני בטוח."

"התשוקה שלי תמיד הייתה, להתקרב אל האל מהזווית האישית שלי. אתה מבין?"

"ודאי שאני מבין. פניו היו רציניות, כאילו ויתר על רעיון יקר. הזווית האישית שלנו היא זו שמגדירה אותנו כבני אדם."

"בדיוק כך," התלהטה אוולין.

"לא הרבה בני מזל זוכים לחיות את החיים מזווית האישית שלהם."

"לא! וזה עצוב."

"הממ. לפעמים זה עצוב ולפעמים שמח."

אני יודעת למה, אמרה אוולין."

"אז תגידי."

כי זה עדיין משאיר פתח לתקווה, למשמעות. בני האדם הם יצורים שעשויים ממשמעות."

בדיוק מה שרציתי לומר", מיהר נהוראי.

לו היה מנהל רישום על האנשים שנפלו בקסמיו, הייתה אוולין מספר עשרת אלפים בערך ברשימה הזו. הוא לא ניהל רישום כי לא היה לו צורך בכל האנשים האלה. אבל עדיין, התחושה הייתה מוכרת וחמה לו, ובה נאחז ביום המתיש הזה.

אוולין חייכה.

 

*

"אז על זה רצית להתייעץ אתי," אמר פרופסור מרום. ראשו נח על כף ידו. בישיבתו על הספסל נראה פתאום צמוק מעט, שונה מאוד מהרושם שעשה בספרייה הביתית שלו או באולם ההרצאות.

"כן", נאנחה דפנה.

"חביבתי", אמר. "בינתיים דיברתי עם כמה גורמים בסידני, ואני חייב לומר שככל ששמעתי מהם, כך עלה בי הרושם שהם צודקים".

דפנה התחלחלה.

"מי שמך להחליט שהיא צריכה להישאר כאן?" שאל מרום.

"אתה זה שלימדת אותי על החשיבות של שמירת רצון אוטונומי לאנדרים."

"עקרון האוטונומיה ודאי תקף עדיין," אמר בנחת, "אבל כך גם עקרון ההסכמה הפאסיבית. ובלי כל קשר, היא ודאי תרצה לחזור לסביבה המוכרת לה."

"לא ראיתי ששאלו אותה. והיא ודאי לא רוצה שיעשו בה ניסויים."

"ניסויים?" מרום נראה תמה. "מה הבסיס לאמירה הזו? את שוכחת שאוסטרליה חתמה על הפסקת ניסויים."

"אני כבר לא כל כך מאמינה למה שהם חתומים עליו. הם פשוט מנחיתים עלינו, שמת לב, נכון? לא ממש אכפת להם ממנה."

מרום נאנח. "אני אהיה כנה אתך. ככל שחולף הזמן אני מתחיל לחשוב שההשערה של נהוראי נכונה. הם לא נולדו כפי שהיו צריכים להיוולד. יש בהם פגם, דפנה, אולי הוא קוגניטיבי או אורגני או שנכנס לפעולה כתוצאה מגורם מסוים בסביבה שלנו. אבל  לבי אומר לי שהניאנדרטלים במקור – כגזע – היו תבוניים יותר".

דפנה קמה, כעיוורת, ועמדה שם.

"דפנה, הלכת עד הסוף, אני מבין אותך, במידה מסוימת אני מצדיע לך. אבל תני לה עכשיו חוויה טובה של פרידה ממך. הם בדרך הנה וייקחו אותה אתם."

"איך ייקחו אותה? היא מצאה לה חבר מהעולם התחתון," התערב אלקלעי, שחזר עם שתי שקיות גדולות בידו. "אין להם אוכל אמיתי שם", אמר, "רק סנדוויצ'ים, אבל לפעמים צריך, איך אומרים, להסתפק במועט."

הוא הנחית שקית אחת על הספסל ממש ליד מרום, שנרתע רק סמלית. מתוכה טרח והוציא אריזות עטופות בנייר מרשרש, וסידר אותן זו על גבי זו.

"כבודו רוצה אחד? זה הכל עם ירקות בפנים. בריא."

"תודה", אמר מרום, "כבר אכלתי."

"מי יודע כמה זמן נהיה כאן," הנמיך אלקלעי את קולו. "אוכל זה דלק, אני תמיד אומר. כשהיינו בטרקים בהרים בדרום אמריקה למדנו שלא מסרבים לארוחה. ולמה? כי לך תדע מתי תהיה הארוחה הבאה".

מרום המהם בנימוס.

הם המתינו עד שאלקלעי לקח את השקית השנייה אל נהוראי ואוולין. שם, בגינונים מופגנים, שלף כריך אחד מאריזתו והציע לנזירה הנבוכה, תוך שהוא מנסה לפרט באנגלית את רכיביו.

"עם מי דיברת שם?" העזה דפנה. שרירי גבה כאבו פתאום מההתנגשות בצהריים.

"אספר לך בהזדמנות," אמר מרום.

"ובכל מקרה, איך יחזירו אותה? אפילו אלינו היא לא רוצה לצאת."

"את זה נשאיר להם, אני מבקש ממך." מרום הזדקף והציץ בטלפון שלו.

"כלומר, למטפלים שלה כבר אין מילה בעניין הזה."

"להפך, את דמות מאוד חשובה כאן. התרשמתי שהיא מאוד קשורה אליך, וכנראה שאת יודעת עליה היום הרבה יותר מאשר המטפלים שלה לפני שלוש שנים. אבל זו לא האקדמיה, כאן יש שיקולים שונים של ניהול מערכות שצריך להתחשב בהם."

"ואיך כל זה משרת את המטרות של – "

אבל אז קמו פתאום כולם על רגליהם, למעט אוולין, כי זינגר ואורחיו הגיעו סוף סוף.

 

 

פרק 28

אחרי שזינגר השחיל את גופו הארוך החוצה מן הרכב, גילה שחנה קרוב לניסאן המעוכה של דפנה. שם עמד לרגע ועיווה פניו, ספק בהתפעלות ספק בהשתתפות בצער, על הנזק המשמעותי שנגרם לה.

"אני לא רוצה לשמוע שהגשת על זה תאונת עבודה," אמר לדפנה מרחוק.

היא הנהנה בראש חפוי.

הכול עמדו זקופים והנהנו זה לזה. זינגר היה שמח להציג את האוסטרלים רשמית, אלא שלא זכר את שמותיהם המלאים, ולכן הסתפק בתיאור "נציגי הממשלה הרשמיים". את אוולין, שלא הכיר, פטר בנענוע ראש.

"אז איפה היא עכשיו?" שאל האורח הצעיר יותר. שערו היה מסורק עם שביל בצד.

דפנה המתינה שמישהו יפתח ויענה לו, אבל איש לא דיבר. נהוראי התולעת הצניע את עצמו פתאום. מרום ניער את ידיו מן העניין. זו היא, זו ד"ר דפנה דרוויש, המטפלת הראשית של האנדרית החמקמקה, שצריכה לענות עכשיו.

"היא במקום בטוח, מאוד קרוב לכאן," אמרה.

"ולמה לא תוציאו אותה משם אם כך, "אמר. היה בקולו טון של מנהל הממתין למעידה של תלמידו.

"היא רוצה להישאר שם," אמרה דפנה, "ואנחנו מכבדים את זה."

"שמעתי שהיא הפעילה אלימות על אחד מכם," אמר האיש.

זינגר התערב: "זה היה מקרה חמור מאוד. האיש קיבל טיפול רפואי. אנחנו מנסים למנוע אירועים נוספים מהסוג הזה."

הוא יעמוד לצדם על חשבוננו, הבינה דפנה. אחר כך העיפה מבט באלקלעי, שכבר שכח לגמרי מכתפו הכואבת.

"הכל בסדר עכשיו," אמרה. "זו הייתה בסך הכל תאונה, מטילדה לא אלימה מטבעה."

"ואיך את יודעת?" שאל האוסטרלי. עמיתו עמד מאחוריו, כתומך צללים.

"אני מכירה אותה. היה בטח משהו מאוד חריג שגרם לה –"

"תראו, אני לא הכתובת לדאגות שלהם", אמר. "יש לנו טיסה חזרה מחר בצהריים והיא צריכה להיות על המטוס."

"היא לא רוצה לבוא אתכם," חזרה דפנה והדגישה. פתאום הרגישה כמנצחת.

"הרצון שלה לא משחק פה תפקיד," אמר. "האם את מבינה שלפי החוק הבינלאומי היא בגדר מאובן חי? כשאתם מחזיקים אותה פה, אתם בעצם מונעים מממשלת אוסטרליה את הבעלות על האנדרים, שהיא שלה על פי חוק. וכמובן, מיהר, את הטיפול וההגנה הנאותים שהם צריכים."

דפנה רתחה. מעולם לא שמעה נציגי רשויות רשמיות מדברים כך על אנדרים. כמו על חפץ! כמעט פתחה את פיה לתת לו כגמולו. אבל זינגר מיהר להתערב באנגלית העצית שלו: "תסלחו לי בבקשה, אני חייב לציין, וגם הוכחנו ברישומים, שהיא קיבלה את הטיפול הטוב ביותר אצלנו בגזר."

אוולין הזדקפה פתאום, ממושבה על הספסל, והקשיבה רוב קשב.

*

האורח נאנח. "אני חושש שהבעיה חמורה יותר מזה," פתח. "לגארי יש סוכרת נעורים. האנדרי בסינגפור, כן? הם כנראה הגזימו עם הפחמימות שנתנו לו, לא עמדו בתפריט שסוכם עליו. לפי השמועות הוא גם התמכר שם למשחקי מחשב, אבל הם מכחישים. בכל אופן יש לו עכשיו גם עששת שיניים וגם סוכרת. ואנחנו צריכים את מטילדה כדי לגדל תאי לבלב עבורו."

"עששת שיניים זה דבר נפוץ אצל אנדרים. ויש לכם ודאי בנק תאי לבלב?" הקשתה דפנה.

"אבל הרי אי אפשר להשתמש בלבלב אנושי", אמר האוסטרלי. "האנדרי הבוגר האחר נמצא גם כן באיזו קבוצת סיכון, אני לא אכנס לפרטים עכשיו, אבל שלכם ככל הנראה הכי בריאה. וכמובן, היא אחות ביולוגית מלאה."

"אז בגלל שאנחנו גידלנו אותה היטב, זה מה שהיא מקבלת?"

האורח נראה תמה. "האם זה עונש? היא צריכה לחזור ולסייע לו להגיע לאיכות חיים ראויה."

דפנה השתתקה. ממתי אכפת פה למישהו מאיכות החיים של אנדרים, חשבה. חימה עלתה בה, על המטפלים הסינגפורים, שקיבלו אוצר יקר כזה לידיהם וגידלו אותו בתנאים של הזנחה.

פרופסור מרום הניח את ידו על זרועה.

דפנה התקשתה.

*

הם התרחקו סוף סוף, ציין שוקו לעצמו. אמנם עדיין יושבים ומדברים בחוץ אבל ממרחק בטוח. הוא היה נרגש מן הפרידה הפתאומית ממטילדה, ועכשיו מן הקרבה המחודשת אליה, ודופק החיים שלו פעם ביתר שאת. האנדרית כמו החזירה אותו להרפתקאות הכמוסות של ימי נעוריו. והידיעה שבחוץ יושבים שומריה של הנערה ואורבים לה רק הגבירה את הריגוש.

היה לי צורך בהתחלה חדשה, והנה היא באה, וגם לה זה מתאים, שום דבר לא מקרי בעולם הזה, חשב.

הם ישבו כעת זה לצד זה על ריבועי מכונות הכביסה. תחילה שתקו. אבל משהו פעפע מתחת לשתיקה. אותו חוזה סמוי הנכרת מעט מעט בין שניים. מטי, רגועה עכשיו אחרי ההתפרצות שלה, שבה לחייך אליו את חיוכה הלבבי. והרעיון צף ועלה, ברור מתמיד.

הרעיון רחש בדמיונם של בני האדם מאז שהתוודעו אל המין ההומיניני הנוסף: בני אנוש ואנדרים מתחברים זה לזה בחדוות הגוף. גם כעת, בסיבוב ההיכרות השני של המינים, הסקרנות לגבי אותו מעשה גופני משותף עם הקרובים הרחוקים תמיד צף ועלה. זיכרונות קדומים שלו היו ממוקמים בגופם של רוב הגזעים האנושיים, בדמות שאריות של גנים ניאנדרטלים מהזדווגויות עבר.

איש לא העז להוציא את הרעיון אל הפועל. למרות שתמיד היו הדיבורים הפרועים, הבדיחות הגסות, האפשרות הקלה להתנכל, לחמוס. לא, בני האדם לא לקחו להם נשים מכל אשר בחרו. אבל אותו רעיון עבר אינספור פעמים במוחם הזומם. ומן הידועות היא, שרעיון הנובט במוחם של ההומו סאפיינס מתגשם לבסוף ולו בגלל שהגו בו. כך נקבעים תקדימים, וזו גם הסיבה שרוב התקדימים בעולם האנושי לא היו בעצם אמורים להפתיע כל כך – בראשם של הכל זמזם הרעיון עוד קודם.

רעיון זה בדיוק עלה על דעתו של שוקו כעת. ליתר דיוק, נבנה כבר זמן מה, במשך השעות שחלפו, ואולי בעצם במשך שלושים אלף השנים האחרונות. לכן, כעת היה זה רק עניין של זמן עד שיבוא לכדי מימוש.

עדיין נותר הביצוע. האם יעלה על הדעת שבן אנוש, ועוד בן אנוש נאה כמו שוקו, יחפון בידיו את הסנטר הבולט הזה, יעביר אצבעות על הצוואר הקצר הזה, על המותניים הישרות, ישתוקק לטעום בשפתיו את הפה הזה, שאינו מפיק משפטי כמיהה?

ובכן, כן.

מעשה ההתעלסות של ההומו סאפיינס ממין זכר וההומו ניאנדרטלנסיס ממין נקבה היה קצר למדי ולא לגמרי מספק מבחינת הדפוס הביולוגי הקלאסי. הוא התרחש על המזרון המסריח בבית המסחר "קורנפלד". אותו מזרון שעליו ישן שוקו שני לילות מאז הפרידה מאשתו. סדין לא היה לו, והיא לא ביקשה.

כצעד מעורר אמון, ראשית כל עמד שוקו ופשט מולה בגד אחר בגד, עד שנשאר חשוף לפניה. שתעשה מה שהיא רוצה, חשב.

המקומות המוצנעים בגופו של שוקו היו אולי מביכים את מטילדה, מצחיקים אותה או מאיימים עליה, לו הייתה בתולה בת אנוש. אבל כבתולה אנדרית, ניגשה לנושא ברצינות מופלגת וחקרה וחקרה, בלי שמץ חיוך ובלי מיומנות של מוטוריקה עדינה. חוסר הניסיון שלה לא הפריע לשוקו – כיוון שהעסיק עצמו בלימוד הגוף החדש, התמקד פחות בעינוג עצמו ואפשר למטי להתענג בעצמה לאורך זמן. מעט-מעט הפכה ההתענגות הדדית, משולהבת לפעמים, גם אם לא מתואמת לגמרי.

כשהגיע תורו גילה שוקו שהוא עוצר את עצמו מלצעוק, בגלל המטפלים היושבים בחוץ. הצורך בשקט לא המעיט מחריפות ההנאה.

אחרי שעה קצרה היו כבר המוציאים לפועל של הרעיון הבוטה והמענג של האנושות, שרועים על המזרון הכחול כהה, והם שבויים במתיקות המעשה, מלבבים זה את זו, מתרפקים ומצחקקים.

"רוג", המהמה מטי פעם ופעמיים בשביעות רצון.

קול יצא גם מגרונו של שוקו. הוא ביטא מספר מלים, שהיו מובחנות וניתנות לאיות, גם אם לא שלמות מבחינת משלב השפה. חקירה לעומק נפשו של הדובר הייתה אולי מגלה שמילותיו לא היו מבוססות לגמרי. ובכל זאת הביעו מילותיו דבר דומה מאוד לזה שביקשה מטי להגיד.

המלים שבחר שוקו לרגע ההוא היו: "אח, מותק, אני אוהב אותך."

 

 

פרק 29

שני האוסטרלים סירבו לשבת על הספסל למרות ההזמנות. תודה, אמרו, ישבנו מספיק במטוס. היה ברור שלא יוכלו לפעול לפני שיגיע עמיתם הנוסף, שהתעכב בנמל התעופה. התיק שאבד לו כבר נמצא, כך דיווח להם בינתיים, כל הרשויות הרלוונטיות התערבו לשם מציאתו, והוא כבר בדרכו למיקום שקיבל. עד שיגיע, כך הדגיש, לא הייתה לאיש מהם גושפנקא לפעול.

זינגר עמד לידם, מפטפט על הא ועל דא. אחר כך שם לב שמרום מצליח לנווט את השיחה, ופרש ממנה.

אוולין השתעשעה בנייר האריזה הממותג של הכריכים. מאז ששמעה את השם גזר יוצא מפי האדם הגבוה לא היה לה מנוח. שנים חיפשה את המילה Gezer במדריך הטלפונים, ללא הועיל. היו אזור גיאוגרפי קטן במרכז הארץ, ויישוב בן כמה מאות חברים, אבל לא נמצאה שום חברה מסחרית בשם הזה. הדמדומים ירדו על תל אדיר, שעת תפילת הערב כבר התקרבה, והיא לא יכלה להיעדר יותר מדי.

"אולי תוכל לומר לי מה הקשר שלך לגזר, אדוני?" שאלה אוולין.

"אני ראש מועצת גזר," גבירתי, אמר זינגר.

שוב אותו מבוי סתום, חשבה אוולין. ואז ניסתה שוב בכל זאת: "האם ארגנתם פעם טיולים לארץ הקודש?"

זינגר צחק. ואז השתתק. במוחו האנושי עלו זיכרונות רעים מסוכנות התיור הצלייני שפתח פעם, מעט לפני שהחליט לרוץ לראשות המועצה.

ההתחלה הייתה נהדרת: בתחילה עוד קיימו כמה סיורים כמובטח והוא אף הצטרף אל חלקם ונהנה מאוד. בהמשך העביר את החברה בע"מ על שם אחיו, בהמלצת יועץ המס. אבל העסקנות הפוליטית לא הותירה לו זמן או חשק לשווק חבילות תיור, ואחיו היה טרוד מדי בעסקיו שלו. משם קצרה הייתה הדרך לפשיטת רגל מתוכננת, כינוס נכסים ודחיית כל הנושים. הנושים היו שניים: ספק הציוד המשרדי ויצרן מערכת הכריזה לאוטובוס, ועם שניהם הגיע להסדר משביע רצון שגם תרם למועצה. מאז לא חשב רבות על הימים ההם: היו מספיק צרות אחרות.

"אני לא יודע", אמר, "כן, ארגנו פעם טיולים לארץ הקודש."

זו הייתה התשובה הכנה ביותר שזינגר נתן למישהו בשעות האחרונות, ובאופן מוזר היא גרמה לו הקלה. כמעט חייך אל הנזירה ברגע הזה.

Gezer Tours"", אמרה אוולין. בטנה השמיעה בחשאי כמה קולות, לא של רעב, אולי של התרגשות.

"גזר טורס, כן."

"אני רוצה לספר לך משהו" אמרה. "הגעתי לארץ הקודש דרך מודעה שפרסמתם. לא מצאתי שום סיור, אבל נשארתי כאן מאז. למרות שלא ראיתי –"

"אני מאוד מצטער, גבירתי", מיהר זינגר לומר. "זה גורם לי צער גדול, לדעת שנרשמת ולא קיבלת את מה שהובטח לך. זו לא הייתה הכוונה."

"זה בסדר," אמרה אוולין.

"נקלענו בזמנו לקשיים בלתי צפויים, המשיך זינגר. אני רואה את עצמי כאחראי אישי לעניין. נחזיר לך כמובן כל תמורה שתידרש – "

"לא, לא!" אמרה אוולין. "אתה חייב להבין."

על האישה צנועת המראה נחה רוח חדשה. היא לא יכלה להתרומם ממקומה, אבל שלחה שתי ידיים חמות ללחוץ את ידיו של ראש המועצה.

"אני חייבת לך", אמרה. "אני חייבת לך כל כך הרבה, אתה הסיבה שאני פה. אתה הסיבה שאני היכן שאני היום, מצאתי את הדרך, הצלחתי לחיות את חיי מהזווית האישית שלי. לו הסיור המקורי היה מתקיים שום דבר מזה לא היה קורה. תודה לך."

זינגר עמד מול אוולין, גבוה ועצי מאוד, ידיו בידיה, ולא העז להביט לצדדים ולחפש מושיע. לו היה מביט שמאלה, למשל, היה רואה את נהוראי, שהקשיב לשיחה בעיניים קרועות. מעולם לא ראה נהוראי מקרוב כל כך את השלכותיהן של תובנות שהתפתחו בשיחה סתמית אתו. כל חייו ידע להקסים, אבל לרוב היו המוקסמים ממנו הופכים כרוכים אחריו. הוא ספג את ההשלכות בדמות עיניים לחות של מאזינים או אנשים שזכרו אותו הרבה יותר מאשר זכר אותם. זו הפעם הראשונה שהבין שרושם שהותיר יכול לפעול גם הלאה, בדרכים פתלתלות שאין בהן קשר אליו או לכוונתו המקורית. למרות זאת, תובנה זו לא סייעה לנהוראי להתקדם בכיוון חדש דווקא, אלא נתנה צידוק סמוי נוסף להתנהגותו הקודמת.

אבל זינגר לא הביט שמאלה. מעייניו היו נתונים כעת לכיסו הימני דווקא, ולסיגריה גנובה שהסתתרה בו. בכל מאודו רצה למצוא לו פינה שקטה ולהדליק אותה.

"אני שמח לשמוע," אמר לאוולין.

*

ליד בית המסחר עצרה מונית והורידה אישה בשנות הארבעים שלה, בשמלה שחורה צמודה ועקבים גבוהים. שמלה קצת צמודה מדי, חשב נהוראי. שערה היה אסוף לפקעת. האישה התאמצה לשמור את תיק הערב שלה על כתפה, ובידה המייצבת אותו אחזה בו בזמן כתם בהיר. אנשי הקבוצה הקטנה שליד הספסלים, כחמישים מטרים ממנה, לטשו בה עיניים, מתאמצים להבחין בפרטים. לאחר רגע הוברר שהכתם הבהיר הוא זר חבצלות מאורך.

"באו להלוויה שלך, דרוויש," אמר נהוראי.

דפנה הביטה בו. "התחלנו?"

הוא הבין, באיחור, שהאוסטרלים עומדים קרוב מאוד אליו. בדיחות פרטיות בעברית היו חוסר נימוס מול האורחים הזרים.

"אמרתי שאני מקווה שהפרחים בשבילנו," אמר להם באנגלית.

האוסטרלים שתקו.

אבל האישה, כמסתבר, כלל לא התכוונה להגיע להלוויה.

היא ניגשה בהחלטיות לדלת בית המסחר, הביטה דרך חרך שבדלת, אולי כדי לבדוק אם אור דולק בפנים, ונקשה.

משהו אילם סער פתאום בקבוצת הממתינים הקטנה. כמו מאליה עלתה ההבנה הקולקטיבית הפתאומית שהאישה באה לצריף בית המסחר בחיפוש אחר דבר מה; חיפוש שעלול לאיים בדרך כלשהי על האנדרית הנמצאת בפנים.

צריך לעצור אותה, חשב נהוראי. הוא קם על רגליו: "אני אטפל בזה."

"תן לי," אמר אלקלעי בעברית.

"בשביל מה, גבר, חכה פה."

"זה העבודה שלי."

"אתה תחפה עלי, בסדר? ביי."

"הוא לא נותן לעבוד", אמר אלקלעי אל דפנה. "התפקיד שלי זה להחזיר אותה לזינגר, והוא לא נותן לעבוד."

"אנחנו צריכים את הנוכחות שלך כאן," אמרה דפנה, למקרה חירום".

האישה קראה: "שאול, זה אני!" מקרוב הייתה נאה עוד יותר, אבל גילה בהחלט ניכר בה.

נהוראי התקדם כמה צעדים, והמתין רגע לראות אם הדלת תיפתח. היא לא נפתחה. הוא התקרב עוד אל האישה.

"מותק שלי, נו תפתח," אמרה. "נתחיל מחדש."

"סליחה," אמר נהוראי, "את מי את מחפשת?"

"ומי אתה?" נדמה שלא השגיחה כלל בקבוצה הקטנה שישבה כמה עשרות מטרים ממנה, בחושך היורד.

"רגע," אמר נהוראי, "יש שם בפנים – תשמעי שנייה."

"מה? קרה לשאול משהו?"

"אני – יש שם בפנים מישהו, מישהי שאנחנו –"

"אתה לקוח שלו?" שאלה. היא נקשה שוב.

"חכי! הוא לא לבד."

עיניה התרחבו. היא הצמידה ראשה אל הדלת: "תפתח כבר! מה קורה שם?"

 

 

*

לעמוד הספר "ימי מטילדה" מאת אביבית משמרי, עם שאר הפרקים (שיפורסמו בהמשכים).

להורדת הספר כולו בקובץ פי.די.אף לקריאה חופשית.

אתם מוזמנים להגיב, דרך הכפתור "כתבו אלי" או במייל הזה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: