ימי מטילדה: פרקים 30-31-32

פרק 30

הדלת נפתחה. בפתח עמד שוקו, במכנסיו בלבד. אפילו נהוראי התפעל מהטורסו המוצק של הגבר המבוגר.

"מה קרה?" שאל שוקו. מבטו היה קפוא.

"מאמי, מה קורה לנו? באתי להתפייס," אמרה מוכנית. הזר היה בידה אבל היא לא הושיטה אותו לנמען.

"עכשיו זה לא טוב," אמר שוקו. ואז שם לב לנהוראי העומד מעט מאחורי האישה. "מה זה פה, תרגיל עוקץ?"

"רק תגיד לנו שהיא בסדר," אמר נהוראי.

"שאול, על מה הוא מדבר?" חזרה האישה.

מטילדה הופיעה מאחורי כתפו של שוקו.

"נוא!"אמרה.

"מה –"

מטי עקפה את שוקו העומד בפתח ורצה אל נהוראי, מחייכת. ככל הנראה התלבשה בחיפזון, שכן גופייתה האדומה עלתה על כתף אחת בלבד, והכתף השנייה הייתה גלויה.

"שאול!" השתנקה האישה. "מה זה הדבר הזה?"

"כלום," אמר.

"מה זה הקרקס הזה?"

"אל תדברי ככה."

האישה פנתה בפתאומיות אל עבר מטי ונהוראי. "מי זאת?"

נהוראי זכה עכשיו להזדמנות לתקן את הצעד המחליש לאחור שעשה קודם. הוא פסע קדימה כך שמטילדה תישאר מאחוריו. "הכל בסדר, אמר, היא פשוט הלכה לאיבוד והוא נתן לה מחסה."

"מה זה מחסה, אתה עושה צחוק? מה היצורה הזאת עושה אצל בעלי?"

"בעלך בנפרד", אמר שוקו. בלבולו הקודם נעלם כמדומה. "את חושבת שאת תבואי הנה בלי להודיע?"

האישה עמדה, קפואה, בין שוקו לבין נהוראי ומטי. "זהו? אז התחלת לבגוד?"

"אין לנו עתיד", אגם, אמר שוקו.

"זאת נבואה שמגשימה את עצמה!"

"אבל ככה זה."

היא הטיחה בו את החבצלות. הזר נתקל בו ונפל לארץ.

שוקו עמד בלי תנועה, סימנים של אבקת הפרח הצהובה על חזהו.

אבל אז פסעה מטי הלאה ממנו, תפסה בקצה שמלתה של האישה למשוך את תשומת לבה, וניסתה להתקרב אליה לחיבוק.

"איכס! תגיד לה שתעזוב אותי! "

מטי, מטי די, ניסה נהוראי. רק עכשיו קלט מדוע יצא אליהם שוקו בלי חולצה. הוא ניסה בכוח לחלץ את שמלתה של האישה מידה של האנדרית המבקשת לנחם אותה. הלייקרה השחורה נמתחה הנה והנה.

"שלא תגעי בי, הבנת! שלא תגעי בי!" צעקה האישה.

"אגם, תעזבי אותה," אמר שוקו.

"מאיפה הבאת את הדבר הזה?!"

נהוראי עדיין לא הצליח לחלץ את השמלה. אנחנו לוקחים אותה עכשיו, אמר לאגם.

דפנה התקרבה אליהם וניסתה לדבר אל מטילדה בקול נמוך.

האנדרית פנתה אליה: "סמג!"

"היא רעבה," פסקה דפנה, מביטה אל שוקו. "לא נתת לה שום דבר לאכול?"

"מה?" התבלבל שוקו. "היא אכלה פה סנדוויץ', וקצת גלידה."

"גלידה?!" אמרה דפנה.

"מה זה גלידה, נהיית גננת?" אמרה אגם. שמלתה הייתה שוב שלה כעת. היא הזדקפה וחישבה להחליק על לבושה המהודר. אבל אז כאילו נזכרה שטומא בידי האנדרית, וידיה נותרו מרוחקות מן השמלה. לבסוף הברישה את הבד שעל ירכיה בקלות, פעם ופעמיים.

"את לא מסוגלת להבין שנגמר בינינו?" אמר שוקו.

"די, די, אנחנו זזים," אמר נהוראי.

"רגע! אני רוצה הסבר לזה, מה הבאתם לו אותה," אמרה אגם. פניה היו סמוקים.

"תתפלאי, היא באה לבד," אמרה דפנה.

"גבירתי," זינגר עמד לידם פתאום, מתנשא מעל נהוראי בראש וחצי. "סליחה על ההפרעה, יש לנו פה נכס לאומי תיירותי, היא עוד מעט עוזבת את הארץ, אתם שניכם יכולים להמשיך בעניינים שלכם."

"היא לא עוזבת שום דבר," אמר שוקו. "היא בהריון ממני."

כולם דממו לרגע.

"אתה לא רציני," אמרה דפנה.

תשאלי אותה.

"אין לך בושה? זה שפל המדרגה, איפה שהגעת," צעקה אגם. "כמה זמן זה נמשך הדבר הזה?"

"בזמן שהלכת לחידונים שלך, ככה זה נמשך," אמר שוקו כמנצח.

אגם נראתה כמי שחושבת להתנפל עליו, אבל נמלכה בדעתה ודחפה בכוח את מטילדה. זו נפלה על אחוריה על אדמת הכורכר שליד בית המסחר. אגם ניערה, סמלית, את כפות ידיה באוויר.

"תעזבי אותה!" קראה דפנה.

האוסטרלים נזעקו למקום. "למה אתם נותנים לזה להימשך?" שאל אחד מהם.

"אנחנו מנהלים את זה לגמרי בשליטה," אמר זינגר, מתבלבל באנגלית שלו.

"זה לא נראה כך", אמר האוסטרלי.

מטי קמה והתייצבה. נראה היה שאינה בטוחה מה לעשות עכשיו, אם להמשיך בעימות. איזה מזג מתוק יש לה, חשבה דפנה. היא נחלצה ואחזה באנדרית בזהירות, מוליכה אותה לעבר הספסלים. "בואי אתי," אמרה, "אני רוצה להכיר לך מישהי. את יודעת שחיפשתי אותך המון זמן? תראי את מי מצאתי בדרך".

רכב שרד ארוך התקרב ועצר ליד המתחם. כולם התעלמו ממנו.

"מטי, חכי!" קרא שוקו.

"קורא לגן חיות שלו," אמרה אגם, "איזה עלוב אתה. אתה עוד תשמע ממני!" היא פנתה ללכת.

מטילדה אמרה לשוקו, מרחוק, דבר מה לא ברור.

שוקו עמד נבוך, בין השתיים המתרחקות.

"היא לא רוצה אותך," אמרה לו דפנה. לבה הלם.

אוולין פרשה ידיה לקראת דפנה והאנדרית, במאור פנים. מטי ניאותה והשיבה לה חיוך. דפנה התיישבה סוף סוף על הספסל עם האנדרית.

רק כעת התפנתה להביט בנהוראי. התולעת זרח מרוב אושר, כאילו בלע נורה.

 

 

פרק 31

הלימוזינה שחנתה בסמוך הייתה שייכת, מסתבר, לאורח השלישי, זה שסוף סוף הגיע משדה התעופה. האוסטרלים, וכולם אתם, ניגשו אליה. אוולין ומטי נשארו לשבת על הספסל. ידה של אוולין הייתה מונחת, תומכת, על מותניה של מטי.

"מה קורה איתה זאת?" שאל זינגר, שסב לאחוריו והבחין בהן. "לא באה?"

"נהוראי, אתה אוסף אותה?" שאל מרום.

"כבר," אמר נהוראי. אבל הלך בצעדים אטיים מאוד. דפנה הלכה אחריו. הוא נעצר ליד שיח נמוך שהצמיח פרחים משונים, דמויי כרובית סגולה.

"מה קפץ עליך?" שאלה.

"סוף סוף היא כבר לא ילדה, דפנה". נהוראי דיבר בקול נמוך. "המתוקה שלנו גילתה את הפרפרים והדבורים."

"אוף אתך, אין לך בדיחות אחרות?"

"את לא קולטת, הא? הם עשו שם סקס. היא למדה את הפרינציפ! צריך להרחיק אותה בזמן הקרוב מהגברים בסביבה. אין לדעת למה היא מסוגלת, המתוקה שלנו."

דפנה עצרה. האם באמת חשבה שהיום הזה לעולם לא יגיע? כל השנים האלה, נזכרה, כל פעם שנגעה מטי בעצמה היו מטפליה, כבר ללא מבוכה, מבקשים ממנה לסור למקום אחר או זזים משם בעצמם. תמיד השתדלו לנקות ממנה כל שבב מיניות גלויה, אבל חינוך מיני של ממש לא הצליחו לתת לה; גם לא הבנה לגבי מקומו המוזר של המעשה המיני בקרב ההומו סאפיינס. כעת נראה שסברה שהגיעה לארץ שבה הכל מותר. או שמא, אחרי מפגש הגופים שלה עם שוקו, התפרצה החוצה המיניות המקורית שלה והיא גלויה וקרקסית.

תחושה חדשה עלתה בד"ר דפנה דרוויש: היא נגעלה ממטי.

היא הביטה בשפתיים העבות, בלסת הבולטת. הגופייה האדומה כבר חבקה גם את כתפה השנייה – נלבשה כמו שצריך, כנראה בסיועה של אוולין. רגליה היו משולבות זו על זו. היא פתחה אותן רק לפני שעה קלה. הגוף הנינוח היה מטעה: היא שכבה עם הגבר מהמחסן. יש בה עקבות של זרע. יש עליה זיעה שלו. כולה מכוסה בחומר הזה. עד שמישהו ישכנע אותה להתקלח. ואחר כך תחזור אליו, תרצה להתפלש אתו שוב. היא אוהבת את זה.

האם נהוראי דיבר ברצינות כשאמר שיש להרחיק אותה מגברים בקרוב? מי יודע איך תנהג בהם. או אולי מישהו מהם עלול לנצל אותה. האשמה תיפול, כמובן, על המטפלים הקודמים שלה, שייחשדו בהזנחה.

צמרמורת עברה בדפנה. נדמה היה לה שכל האזור מדיף ריח חריף של הורמוני מין, שהאוויר סמיך וגועש. פתאום קיוותה לעוד מיגרנה או התייבשות שתסייע לה להתמוטט.

ממרחק כמה מטרים קראה לאוולין, שתוביל את האנדרית אליהם.

"מצטערת, אני לא יכולה לקום," אמרה אוולין באנגלית. "זה גמור סופית כנראה. אם רק תעזרו לי להזמין מונית, לא אטריח אתכם יותר."

"מה הבעיה?" שאל אחד האורחים.

"השלט שלה הפסיק לעבוד," אמרה דפנה.

"שלט?"

"לרגליים."

"זו בעיה של סוללה?" שאל האוסטרלי.

זו בעיית חומרה", אמרה אוולין. "החיווט כנראה נפגע."

"הגברת הזו היא חלק מהצוות? אנחנו צריכים רק את האנדרית," אמר האורח.

אוולין התכווצה.

"כן, בהחלט," אמרה דפנה, "אנחנו חייבים את הגברת הזו, רק היא יכולה לתקשר אתה עכשיו."

*

בחושך נראתה גינת תל אדיר כמעט מאיימת: התאורה המלאכותית גרמה לחלק מהעצים לזהור באור כחלחל, ולחלק מהם לעמוד בשחור מוחלט, כמו צלליות של יצורים אגדיים.

כולם עמדו כעת במרחק מה מן היושבות על הספסל, עמידה עצבנית המבקשת לזוז ולהתקדם משם. שומר המתחם עדיין עמד בחוץ, חשדני. דפנה הודתה בלבה שאוולין נשארה אתם, גם אם לא היה ברור מדוע, ופרשה את חסותה על האנדרית.

"אתם לא מדברים אתם על התפריט שלה, כן?" התרה זינגר. "אני לא צריך שיאשימו אותנו בהזנחה כמו הצוות הסינגפורי."

"אני לא חושב שזו תהיה בעיה," אמר מרום.

דלת הלימוזינה נפתחה והנהג יצא אליהם. "מחכים לכם בפנים," אמר בעברית. דפנה הסבירה לו את עניין השלט.

"נביא לה שלט חדש, אוניברסלי," אמר. "שלא תדאג". הוא נפנה ללכת. "אבל בואו אתם, כולכם, בינתיים, מחכים לכם."

 

 

 

פרק 32

פנים הלימוזינה היה לבן. על מושב העור הקיצוני ביותר ישב אדם בהיר שיער, כוס מים בידו. הוא המתין בלי סקרנות עד שהכל נכנסו פנימה. זינגר נדחק ראשון. לראשונה מצא לו רכב שמקבל את כל אורך גופו אל תוכו בלי שיצטרך לערוך חישובים הנדסיים קודם לכן. מרום, שנכנס אחריו, לחץ בחום את ידו של היושב בפנים, לעיני דפנה התמהה. הם התיישבו מולו, ודפנה ונהוראי אתם, בשורה ארוכה.

"היא שוב אתנו," אמר פרופסור מרום באנגלית.

"אני מבין שאיבדתם שליטה, "אמר האיש.

רק כשדיבר לראשונה, דפנה ידעה שהיא מכירה אותו. במפתיע, לא היו לו זיפים כעת, גם לא אחרי הטיסה הארוכה שלו הנה. אבל כל השאר היה מוכר לה עד בחילה.

היא שמה לב לדופק המאיץ, לגל החום הפתאומי שעבר בה, שכנראה לא היו סימפטומים של גיל המעבר אלא תגובה עצבית שלילית לפגישה באישיות המסוימת הזו.

זה היה צ'ארלס אי. דויל, סגן שר הבריאות של אוסטרליה, האורח השלישי שמזוודתו נמצאה בנמל התעופה. לשעבר צ'ארלי דויל, ראש ANCO , ארגון מתנגדי השיבוט. פעם צעיר חתרני שחשב שצריך להשמיד אנדרים, והיום ספון בלימוזינה שלו, מחשב איך להיפטר מהם בדרך השקטה ביותר.

"צריך להגיד לו שהיא מאוד נסערת, היה לה יום קשה," אמרה למרום בעברית.

"דפנה, אני מבקש", אמר מרום באנגלית.

דפנה השתתקה. אכן, דעתה כבר לא נחשבה.

ההכרח שרדף אותה כל אותו היום, הרצון לשמור את מטי לצדה, כבר נראה שונה כעת. בשעות האחרונות הגיחה מטי חדשה מתוך הקליפה המוכרת. הצייתנות שלה פינתה את מקומה לרצונות חדשים, ולעיקרון ההסכמה הפאסיבית לא היה עוד מקום. מטי החדשה הייתה יצור פראי שדפנה גילתה שהיא סולדת ממנו. מצד שני, האם תתן לה להמשיך ולהיסחף אל התהום החייתית הזו? אין ספק שהאנדרית הייתה זקוקה כעת להשגחה אוהבת, ולא של דויל.

"מה מעכב אותה עכשיו?" שאל דויל. הוא התעלם מהשיחות הפנימיות של דוברי העברית.

"יש כמה סידורים טכניים של הליווי שלה," אמר זינגר. "הנהג שלך הסכים לעזור בזה. אנחנו מעריכים שתוך כמה דקות נוכל לנסוע."

דויל הציץ במכשיר שלו, לבדוק מה השעה. "איפה היא תבלה את הלילה?"

ניכר היה שאיש לא חשב על השאלה הזו. משום מה הניחו שהיא תיסע עם דויל. אבל, בהסתמך על ארשת פניו האדישה, היה ברור שהוא לא מתנדב להכניס את האנדרית לרכב השרד שלו.

"יש אצלך עדיין מקום עד מחר?" פנה מרום אל זינגר באנגלית.

זינגר נראה כמי שעומד להסכים, אך נמלך בו.

"זו נסיעה ארוכה," אמר, "יכול להיות שיהיה לה קשה, היא לא תבין, תחשוב שהיא חוזרת לגור שם".

"אני לא שרינק של אנדרים," אמר דויל. "תנסו לסדר את זה." הוא בחן את כוס המים שלו, כאילו הכילה נוזל יקר. אלכוהול? ניחשה דפנה. אבל אי אפשר היה לדעת ממרחק כזה.

"האם אפשר לקבל עדכונים על תרומת הלבלב שהיא תתן לאנדרי השני?" שאל זינגר. "אנחנו נשמח לתת לזה פרסום נרחב. "

דויל כיווץ את שפתיו.

משהו נבקע בדפנה. תגלית פתאומית. "אבל רגע," אמרה. "גארי נבדק, לא? כשרק נולד."

כל העיניים פנו אליה.

עכשיו לא יוכלו להשתיק אותה. זה היה נושא הדוקטורט שלה: שיבושים גנטיים מולדים בקרב אנדרים. אמנם חקרה רק סוג מסוים של שיבושים כאלה, אבל בדרך לשם קראה הררי חומר. בכל אופן לא שכחה את העובדה, שכל האנדרים עד אחד נבדקו גנטית עם לידתם לרוב התסמונות האפשריות. אצל חלק מהם, הראשונים בעיקר, נמצאו גנים ואללים העשויים לנבא סוכרת בשלב כלשהו של החיים.

גארי לא היה ביניהם. להפך, נמצאה בו מוטציה בגן הרלוונטי המסוגלת למנוע התפתחות סוכרת. השינוי המולד הקטן הזה, שאצל בני אדם זללנים היה משאת נפש, היה נתון אצל גארי מאז ומתמיד. הוא הבטיח לגארי שגופו ייצר כמות מספקת של אינסולין וישמור על רמות גלוקוז נמוכות בדם לכל ימי חייו, ללא כל קשר לתזונה.

"לגארי לא יכולה להיות סוכרת," אמרה דפנה. "עששת – אולי. אבל לסוכרת יש לו ניבוי גנטי נוגד, גם אם יחיה רק על ממתקים. הסיכוי שהוא יקבל סוכרת הוא אחד למיליון."

"אבל קיים" היה לי דוד –"

"אה, נתנו לך את הגרסא הרשמית," גיחך דויל אל דפנה. "האמת היא שאין לו סוכרת. הוא סתם חולה. אנחנו עדיין לא יודעים במה. ייתכן שנולד כשהוא נגוע בווירוס קדמון, או שהוא מגיב אחרת לווירוסים אנושיים".

"גם הוא אנושי," אמרה דפנה.

"תסלחי לי," אמר דויל. "הניסוי הזה כשל, צריך להודות בזה. האנדרים שנולדו הם לא האנדרים שבנו תרבות אז, בזמנו. הם פשוט יצאו פגומים, איזה שהוא ליקוי שכלי, אנחנו לא יודעים למה. אבל החבר'ה האלה, הוא החווה בידו, לא יקדמו אותנו הרבה במחקר של ממש."

"ליקוי שכלי? אתה אומר שהם מפגרים? היכרתם אותם וטיפלתם בהם וזה מה שאתם חושבים עליהם? זה מעיד עליכם יותר מאשר עליהם, אדוני הנכבד". דפנה רעדה בכל גופה.

"רגע, בואו נירגע כולנו, הכי חשוב עכשיו להחליט מה עושים," אמר מרום.

דפנה הביטה במרום – כמובן, הוא ידע כל הזמן. כבר סגר אתם את הכל. ודאי אישר באוזניהם את הטענה שהאנדרים לוקים במנת המשכל שלהם. אבל שיתף פעולה, כאילו חשב גם הוא שלגארי יש סוכרת. זה אומר שהוא שיקר לה, ויותר מפעם אחת.

"אז אתם לא באמת צריכים את מטילדה כדי לרפא אותו," אמרה דפנה, שלווה פתאום. האור הסגלגל שדלק בתוך המיני-בר משך את עינה שוב ושוב.

"בוודאי שאנחנו צריכים," אמר דויל. "היא מאותו שגר של גארי, כל מה שהופיע אצלו עלול להתפרץ גם אצלה."

"או שהיא עלולה להידבק ממנו", אמרה דפנה, כמו לעצמה.

"אני חייב לומר זאת כעת", אמר זינגר. "משהו צץ – מוקדם יותר העלו בפנינו את האפשרות שיש סיכוי כלשהו שהיא בהריון."

דויל רכן קדימה. "אתם אפשרתם לה לקיים יחסי מין?"

זינגר משך בכתפיו, נזוף. "זה קרה בלי אישור מוקדם שלנו".

"ואיך היא הגיבה?"

"לא בדיוק ישבנו והסתכלנו עליה," אמרה דפנה.

"נתתם לה להתנסות ולא תיעדתם?"

המיגרנה, ידידה חדשה ובלתי מאכזבת, החלה לפעום בראשה של דפנה. היא התחילה: "האם אתה יושב ומסתכל באנשים שמקיימים –"

"דפנה," אמר נהוראי בעברית. "תני להם, היא כבר לא שלנו."

"היא הגיבה בסדר גמור," אמר מרום באנגלית. "זה אמנם מתבסס על עדות שמיעה בלבד, אבל היא תפקדה מצוין." הוא שלח מבט מרגיע אל דפנה.

"מנוול", חשבה.

"טוב," נאנח דויל, "נמשיך לעקוב אצלנו."

בבידוד?! אמרה דפנה.

"לא ייתכן שהם יהוו גם סכנה בריאותית, נוסף לכל."

"היא בת שש עשרה.""

"כן," אמר דויל, "הזמן רץ."

"זה אומר שהיא תחיה עוד עשרות שנים בלי מגע עם העולם."

"אלה החיים," אמר דויל. הוא מזג לעצמו עוד מים והציע גם למרום. מרום הנהן לאות תודה.

"האנשים שטיפלו בה כשנולדה כבר לא נמצאים במרכז המחקר שלכם," המשיכה דפנה.

"כן," התמתח דויל. "זו שאלה אחרת. דווקא היו עוזרים בני אדם שהיו בקשר אתה."

כולם הנהנו.

"וזה מזכיר לי", המשיך דויל, "אם תרצו –" החווה לעברה ולעבר נהוראי – "אפשר לדבר על שליחות זמנית שלכם. תסעו אתנו ותהיו אתה קצת, לשלבי המעקב הראשוני."

"כמובן, זה רק זמני, "ציין מרום.

הוא ודויל הביטו כעת בנהוראי. רק בנהוראי.

"אפשר – לדבר על זה," אמר נהוראי בזהירות.

דפנה לא ידעה את נפשה. עכשיו משחדים אותם במשרות באוסטרליה? והתולעת מסכים? ומרום סידר לו ג'וב? ממתי שני אלה בכלל נמצאים בקשר? היה ברור לה כל הזמן שמשהו מתרקם מאחורי גבה.

"אתה מוכן לדבר הזה?" שאלה את נהוראי בחדות, בעברית. "אתה תתן להם אותה לבידוד ועוד תקבל על זה כסף?"

"יותר טוב שתישארי פה ותעבירי ביקורת?" אמר.

היא קמה והחלה לצאת מהלימוזינה. "אני באמת לא אשאר פה! "

"דפנה, "אמר מרום, "זה לא משחק."

"זאת הבעיה," אמרה, מביטה בעיניו. "הוא הביט הצידה."

כדי לצאת הייתה צריכה להתעלם במופגן ממבטו התמה של דויל, ולעבור על פני רגליו הארוכות של זינגר. כוס מים אחת, ריקה, נפלה בדרך על רצפת הרכב המכוסה בשטיח. דפנה לא התנצלה. איש לא דיבר.

היא יצאה וטרקה את הדלת. ראשה חישב להתפוצץ. רגע עמדה שם, רועדת מחימה, ואז הלכה אל השתיים שהמתינו שם.

אבל בחוץ המתינו שלוש.

*

רונאל אחלמה עמדה ליד אוולין. היא הוקסמה במבט ראשון, כשראתה אותה במדי הנזירה וקביים לצדה. אוולין ישבה עת ארוכה ופוררה את שאריות הלחם מן הכריכים לפירורים רבים, שי לדרורים של מתחם אדיר. אבל במבט שני חשבה רונאל: הקהל שלי שמרני מדי בשביל דברים כאלה. מלבד זאת, כבר הייתה לרונאל מלוהקת הרבה יותר מעניינת, שישבה גם היא על הספסל עכשיו.

כששמעה את הירייה הציצה רונאל מחלונה ואז ירדה מיד למטה. ילדתה, שכבר ישנה, הופקדה בחסות המטפלת לשעה נוספת. היא הרגיעה את שומר הלובי ופיקחה על הדברים מרחוק. זו הזדמנות פז שלישית היום, אמרה לעצמה, אם זה לא הולך עכשיו, יותר אני לא מתעסקת בזה.

במכשיר שלה איתרה בינתיים את נוסח החוזה הסטנדרטי שנהגה לעבוד אתו.

הכל היה מוכן לרגע של משיכת הפיתיון חזרה, בחכה עמוסה.

ולרגע הזה, סוף סוף, הייתה דפנה מוכנה גם היא. לא היה לה כל צורך בנאום משפטי מקדים של רונאל, והוא גם לא הגיע.

זה היה הרגע שבו חתמה ד"ר דפנה דרוויש, כאחת האפוטרופסים הרשמיים של מטילדה, על החוזה המגייס את האנדרית, למשך חצי שנה, למשימה חדשה.

משימתה של מטי הייתה לעמוד לרשותה של סוכנות ליהוק הנדל"ן RA בכל משימה שיווקית שהיא, לפרסומו של כל פרויקט מגורים שיוגדר בהמשך.

*

אפילו בימי הזוהר שלהם, הניאנדרטלים הצליחו להתארגן חברתית רק במידה שהספיקה, לכל היותר, לניהול צלייה משותפת של בשר על המדורה. זו הייתה אחת הסיבות המשוערות לכך שלא שרדו עד לעידן החקלאי. מנגד, הבריתות האקראיות שהצליחו בני ההומו סאפיינס לכרות בינם לבין עצמם, לא מתוך חיבה אלא מתוך שותפות אינטרסים, הן שהביאו אותם למקומם היום.

אין פלא שמגדל בבל, למשל, פרויקט ששילב שפה, ניהול ומטרה משותפת, היה פרויקט אנושי ולא אנדרי. ואם כך אין גם פלא שרונאל ודפנה, שהתנגשו זו בזו אך בצהריים, הסכימו ביניהן הסכמים מהסכמים שונים בשמונה בערב.

הערב ירד סופית. פנסיו המעוצבים של בית הקפה ממול האירו כעת, בצהוב ואדום. המבלים בו נראו, לפחות למביטים בהם מעבר לכביש, עליזים מאוד.

*

"שם פרטי?" שאלה רונאל.

"מטילדה."

שם משפחה?

דפנה היססה. "אסימוב."

 

*

לעמוד הספר "ימי מטילדה" מאת אביבית משמרי, עם שאר הפרקים (שיפורסמו בהמשכים).

להורדת הספר כולו בקובץ פי.די.אף לקריאה חופשית.

אתם מוזמנים להגיב, דרך הכפתור "כתבו אלי" או במייל הזה.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

טרקבאקים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: