ענפים

עץ הוא חברי הקרוב ביותר מאז נובמבר. אריק בעלי היה תמיד שותף שווה, ענייני, חביב רוב הזמן. לא היה לי מה לעשות בו. לעומת זאת, הצאלון שבחצרנו האחורית, שששתלנו כשהיה צעיר כל כך, עמד שם פתאום בגזעו המחוספס, לא מתחשב, זמין תמיד לחיבוק ממושך. הוא עמד כך שנים. רק עכשיו, משנרגע הליבידו שלי סופית (ערכי ההורמונים של גיל המעבר נסקו לשמיים, אמר הרופא, אישר את מה שכבר ידעתי – אין בי עוד דחף מיני), הייתי פתוחה לקבל את שהציע לי העץ.

בהתחלה רק נשענתי עליו זמן רב, מעמידה פנים שאני מתעניינת בנוף מסביב. לא ידעתי לאן להוליך את תחושות הכמיהה והכרת התודה מול הצמח הענק. לבסוף הולכתי אותן אל הגזע, קולעת זרי בזיליקום ומסדרת בעדינות, צורבת כולי; מקלפת חתיכות קטנות מהגזע, בודקת מרקם מתחת ללשון, הולכת אתן שעות; שוכבת ומניחה ראש על שורש אוויר, מצחקת בענפים הנה והנה, מסיטה אותם כדי להסתנוור מהשמש ומחזירה. הייתי שוב שבויה של כוח אדיש, עריץ; אסורה לתוך תפקיד מטופש ומלאכותי, מסופקת בו. רק אז יכולתי לספר לעצמי שוב את הסיפור של ירמי.

עשרים ושבע השנים האחרונות, שנים של בעל, ילדות ומשק בית למופת, לא גרמו לי לעצור ולשחזר את התקופה ההיא. כנראה שכל עוד חיי עם בעלי תקתקו כמו שעון, שעממו כמו מטוטלת, לא רציתי להזכיר את ירמי. ומי היה רוצה? למי יכולתי לספר? "הייתי האדונית הצעירה של איש עסקים ממרכז הארץ", "טייקון שימש לי כעבד-מרצון", כותרות כאלה לא היו מתקבלות בחן בחוגים שבהם הסתובבתי. במקום לעסוק במה שהיה ניפחתי בלונים לימי הולדת, אפיתי עוגות, שמרתי על המניקור שלא ייהרס בזמן שיט יאכטה מסביב לחוף. ירמי נשמר עמוק במגירה. עכשיו הוא שוב בחוץ ואני נזכרת.

קודם כל עולה מראה הנברשות מול עיניי. אלה שעיטרו את התקרה בחדר הפרטי שירמי הזמין לנו במסעדה, או בבית המהודר של אחד מחבריו. בזמן שירמי היה עומד ומביט, שפוף, ברצפות השיש, הייתי אני מביטה בלי למצמץ בנברשת. חבריו היו מגיעים אחד אחד. תמיד התחנן שאפסיק עם זה, שנפסיק שנינו, ותמיד המשכתי כי היה ברור לי מה הוא רוצה באמת. סנוורי הנברשת הלכו אתי שעות אחרי כל סשן, מזכרות קטנות מכל שערורייה.

מילי לא מדברת אתי עד היום – היינו בנות עשרים, לעזאזל, צעקה עלי בפגישה האחרונה. "למה השארת אותי עם הסוד הזה? אחת כמוני בטוח לא תתאפק ותסחט אותו על זה". הזכרתי לה בשקט את העיניים הגדולות שלה שנפתחו כשקלטה שכאן היא יכולה לממש כל דבר. את החרדה הקלה בכל פעם שהבינה שאולי חצתה את הגבול, ואת הגיחוך המשחרר כשראתה שאפשר ללכת רחוק עוד יותר. את כל הפעמים שאמרה לי "אין צורך שתתקשרי אליו, הוא יחזור", והרי הוא באמת חזר בכל פעם. אבל מילי לא רצתה לשמוע והפסיקה לדבר אתי. גם אם מעולם לא סחטה אותו לבסוף. רק את השם שנתן לה ירמי לקחה משם – מי רוצה להיות ירדנה? היא ויתרה על הירדנה בשמחה ולקחה את מילי.

רק עכשיו אני מבינה, שאולי שמו של ירמי היה גם הוא המצאה שאולה. חלחלה היתה אמורה לעבור בי, אבל במקום זאת עובר בי חיוך. קשיש נוכל המציא את עצמו מחדש מולנו. מי יודע באיזה שם באמת קראה לו אמו ומדוע נהנה כל כך לשמוע את שמו מתגלגל לנו בפה. רוב חבריו-לכאורה היו "תומס", "ריצ'ארד", "מאלווין", תמיד דיברו אנגלית בלי שום מבטא, ומעולם לא תהיתי אם היו בעצם רוני או בני או רמי. עכשיו אני תוהה מי שלט במי.

אבל אין את מי לשאול. ירמי כבר מת כנראה, לפחות זו המסקנה היחידה ממודעה שראיתי לפני שנתיים על המכירה הפומבית שאליה הועמד הבית – שמונה חדרים ביישוב החוף היקר ביותר, עם בריכה ואנשי צוות, ועם אחד המותרות החשובים ביותר שכסף יכול לקנות: חשאיות. היה לו כל מה שאדם רוצה, והוא קנה בכסף הזה את הדבר היחיד שאין לעשירים: אובדן שליטה. גם התקף הלב שלו לא עצר אותו, אולי אפילו המריץ אותו להמשיך ולהסתכן. עד שלבסוף עזבתי אני, מתוך חרדת נטישה מטורפת, הפוכה (האם יכול עבד לעזוב את גבירתו?), ופגשתי את אריק, שהציע לי מחדש להיכנס לתבניות חסרות כל סכנה.

 

*

"התאהבת בחצר"? אריק מתבדח על חשבוני, נהנה מעצמו. הוא שם לב שהבוקר שלי נפתח על הצאלון והלילה שלי מסתיים שם. לא אמרתי לאריק: טיפש, זה אתה שמאוהב בחצר, נוף ריק. אני אישה חלולה, כי העבר שלי אכל אותי בכפית. סחטתי את עצמות החיים בגיל צעיר כל כך, שעכשיו לא נותר לי ליהנות אלא מדברים זעירים כמו שקיעה במרפסת או ניחוח הלחם המטוגן שמכינות בנותיי כשהן באות לבקר. תמיד הצפתי שכבת שמן עבה מעל הזיכרונות, שיתססו מתחתיה. עכשיו היא מתפוגגת עם ערכי ההורמונים שלי. אני חולמת על תחנוני האיש המת ושוקקת אל דממת העץ החי. איש לא הבין אותי יותר מהם.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: