ימי מטילדה: פרקים 33-34-35

פרק 33

רק כיוון שדוד אמנון ביקש ממנו, במבט רב משמעי, התנצל נהוראי ויצא מן הלימוזינה, לפקוח עין על דפנה. זמן ההמתנה הארוך במתחם כבר לא הטריד אותו אחרי השיחה עם צ'ארלס דויל. כפר סבא נראתה לו פתאום רחוקה כל כך, וסידני קרובה כל כך. גם הוא הופתע מן ההצעה המפתיעה לעבור לאוסטרליה, וסיכם בינו לבין עצמו שאין לו בעצם שום סיבה לסרב.

הגברתן ההוא, החבר של מטי, לא נראה באופק. לפחות זה.

אבל אז בישרה לו דפנה, כמנצחת, על החוזה שנחתם.

"טוב," אמר בשקט. "תגידי לי עכשיו, דרוויש, מישהו שלח אותך או שהכל על דעת עצמך?"

"לא הבנתי".

"למה את נכנסת עם הראש בקיר? היא לא תהיה לבד באוסטרליה, וזו הצעה מצוינת בשבילנו לנסוע אתה, גם מרום אומר שזה בסדר בשבילה, מה הבעיה שלך?"

"כן, ממש הצעה מצוינת, בשבילך," אמרה דפנה. "רק חסר שתעבוד בשביל צ'ארלי דויל. אתה ומרום. עשיתם יד אחת. אני לא כמוכם, אני לא אמכור את נשמתי."

"לא ביקשו את נשמתך. כשירצו חתיכת שעווה סטרילית יפנו אליך מיד."

"אופורטוניסט עלוב אתה".

"רגע, את חושבת שאני לא הייתי מתגעגע אליה?" נהוראי קירב את פניו אל פניה של דפנה. "אני פשוט יותר אחראי ממך, זה הכל. את חושבת רק על עצמך פה".

"אני חושבת על הרצון שלה! בשום שלב לא שאלו אותה על הנקודה השולית הזאת." דפנה אחזה את רקותיה בכפות ידיה. "לידיעתך, שאלנו אותה אם היא רוצה להצטלם והיא אמרה כן."

"ומה, מה היא תעשה בכסף, תקני לה דירה במודיעין?"

"ולחיות בבידוד זה יותר טוב? היא עלולה להשתגע להם בשבי."

נהוראי נאנח, "זה הרי לא באמת בידוד, נטפל בה, נדבר אתה, ייתנו לה לטייל בחוץ כל עוד לא התגלה אצלה משהו משמעותי. זה פשוט יהיה – בלי הקונספירציות שלך."

"קונספירציות? אתה ידעת על התיאוריה שלהם שכל האנדרים יצאו בעצם פגומים? מפגרים?"

"אני לא מאשים אותם. הם רצו פרטנרים וקיבלו יצורים כאלה".

דפנה נענעה בראשה, לא רוצה לשמוע.

נהוראי פנה אל רונאל. "זה קשקוש," אמר. "אנחנו נבטל את החוזה הזה בשנייה, יש לנו עורכי דין."

"אני עורכת דין," אמרה רונאל. היא שלחה אליו את חיוכה המתוק ביותר.

*

הנה נחש, חשב נהוראי. הוא זיהה מולו מתחרה. מומחית בהקסמת בני אדם והולכתם עד למחוז חפץ שהוגדר מראש. בנסיבות אחרות היה מעדיף לא לבדוק מי מבין שניהם טוב יותר. כעת ניסה לחשוב מה יכול להתיר את החוזה הנצלני הזה. לטעון שדפנה לא שפויה? תחת השפעת סמים או אלכוהול? לא, מגוחך. מצד שני, באהבה ומלחמה הכל מותר. שלא לדבר על זה שדוד אמנון יהרוג אותו – רגע השאירו את מטי בלעדיהם וכבר היא שוב מסתבכת בהרפתקה לא לה.

"את יודעת שהעובדת החדשה שלך בהריון?" אמר לרונאל.

"הופה," אמרה רונאל. "שובבה. הריון זה לא מחלה, אתה יודע? חוץ מזה, אם ככה אסור לי בכלל לפטר אותה עכשיו."

"היא בכלל לא ישות תעסוקתית! היא לא יכולה לעבוד. היא נכס לשימור."

"מאובן חי", אמרה דפנה.

"מאובן חי!"

"חיה ובועטת", אמרה רונאל.

"את רוצה תביעה של מיליונים? את יודעת שאת מסתבכת עם גורמים בינלאומיים?"

"כל טוב לך, מר בחור". רונאל עמדה והתעסקה בטלפון שלה, מסמנת שמבחינתה שהשיחה הסתיימה ברגע זה.

"אתם צריכים עזרה?" התערב אלקלעי. עד אז שוטט אנה ואנה, בצעדים כבדים, ידו האחת על מותנו. מדי פעם התקרב אליהם להאזין לשיחה.

כולם הנידו בראשם לשלילה.

*

"ירדת מהפסים", אמרה דפנה לנהוראי. היא הזכירה לו שניאנדרטלית כלל לא יכולה להיכנס להריון מגבר הומו סאפיינס, רק ההפך. זה היה נכון – כל שרידי הגנים הניאנדרטלים שנמצאו אצל גזעי הומו סאפיינס היו ממקור גברי, לא נשי.

ההומו סאפיינס כבר זיווג בעבר זברות עם נקבות סוסים ואריות עם נקבות טיגריס. תוצאת הזיווג הראשון הייתה זורס, זן כעור שלא יצלח לרכיבה. תוצאת הזיווג השני הייתה לייגר, יצור חתולי עצום ממדים כל כך, שלא יכול היה לרדוף אחרי טרף. גם את עצמו הצליח הסוג אדם לזווג עם מיני אדם אחרים – שפע של גנים אנדרים ממקור גברי הסתובבו כל השנים אצל ההומו סאפיינס. שיעורם בתוך הגנום היה מועט אבל הם התקבעו שם כמזכרת נצח. ועם זאת, זכרים של הומו סאפיינס לא הצליחו מעולם להותיר את חותמם על נקבות ניאנדרטליות. ההשפעה הייתה מאז ומתמיד חד כיוונית.

אבל ככל הנראה, בשביל נהוראי, במקרה הזה היו העובדות המדעיות רק קלף מיקוח. הוא הנהן בביטול.

הם צפו ברונאל המתקרבת אל הספסל של מטי ואוולין. מעשית הייתה עכשיו הבוסית של מטי. שארית הכריכים מבית הקפה כבר חוסלה, ועל משטח הבטון נחה שכבת פירורים שאוולין פוררה. אבל היונים, הדרורים והמיינות של תל אדיר, שכבר נמו את שנתם בשעה הזו, לא הגיעו לקחת חלק בזלילה.

"בואי, חמודה", אמרה רונאל מרחוק אל האנדרית. מטי קמה להצטרף אליה.

"מתוקה שלי, אל תלכי אתה," אמר נהוראי.

"המטפל המסור," אמרה דפנה.

"תסתמי. אמא תרזה."

"נו, מה קורה? אתה רוצה שאני אביא אותה?" שאל אלקלעי, שכמדומה רק כעת קלט את המצב החדש.

"תעשה לי טובה, אחינו," אמר נהוראי, "תן לנו לגמור את העסק הזה בשקט."

נהוראי מעולם לא דיבר כך אל שומר תל גזר, אבל המתח שהצטבר בו לא אפשר כעת להוציא אנרגיה על שימור היחסים הטובים אתו. ברגע שזינגר ייצא, אמר לעצמו, כדאי לדבר אתו שישחרר את כולם מנוכחותו המעיקה של אלקלעי.

"אני לא מקבל פקודות ממך, רק מזינגר," אמר אלקלעי.

"זינגר עסוק ואני ממלא מקום, או.קיי?"

"ממתי? יש לך את זה בכתב?"

"יש לי את זה בכל פונט שאתה רוצה". נהוראי עמד, גמיש ודרוך וחושב על סידני, מול השומר המבוגר ממנו. לא היה ספק מי זכר האלפא כעת.

פניו של אלקלעי התכרכמו. הוא התרחק מהם, ממלמל לעצמו בזעף.

 

 

פרק 34

מן הלימוזינה יצאו עכשיו מרום, זינגר ושלושת האוסטרלים. רק זינגר בלט מבין כולם בחשכה, בגלל גובהו. הפנסים של תל אדיר לא דלקו באזור השוליים שבו שהו. מדפסת החומר של הנהג עדיין עבדה על יצירת השלט החדש לאוולין. אבל היה ברור שמקבלי ההחלטות כבר רוצים לפזר את ההתקהלות הקטנה.

"אנחנו זזים," אמר זינגר. "קחו איזה מלון, הם יכסו. ואתם מביאים אותה דבר ראשון על הבוקר, כן?"

"לא מביאים," אמרה לו רונאל, "היא עובדת בשבילי עכשיו."

היא הראתה לו ולמרום את החוזה. מרום הביט אל השמיים כמחפש שם מענה. זינגר שאל את רונאל שאלה או שתיים. אחר כך עמד מתוח מאוד.

"את – את תגידי לו את זה," אמר לרונאל. הוא ביקש מדויל שעמד בסמוך, ממתין לפרידה רשמית, להתקרב אליהם.

רונאל אמרה את זה לדויל, באנגלית מהוקצעת.

"אה, זה בסדר גמור", אמר דויל בחצי פה. "אנחנו נפצה אותך". הוא נע מרגל לרגל בעצבנות קלה.

"היא הפיצוי," אמרה רונאל. "בואי, מאמי, עברה לעברית".

מטי, פירורי כריך בהירים על גופייתה האדומה, כלל לא נראתה כפיצוי עכשיו. על פניה הייתה ארשת נסערת. "לוצה!" אמרה אל רונאל.

דפנה קימטה את מצחה. את צירוף ההברות הזה לא שמעה מעולם יוצא מפיה של האנדרית.

"את רוצה שהתמונה שלך תהיה על השלטים הגדולים כמו שדיברנו, נכון?" אמרה רונאל. "בואי אתי."

"לוצה."

"אנחנו יכולים לזוז?" שאל דויל. הוא בטש ברגליו בעצבנות בקרקע.

מטי קרבה אל דויל במהירות. פרצופה התקמט, כאילו עמדה לבכות או לזעוק.

"לוצה!"

דויל עצם את עיניו בסלידה. הוא חזר ושפשף, בעצבנות, את נעלו בקרקע.

בשנייה הזו, שבה התכנס רגע אל עולמו הפנימי, להתייחד עם שנאת האנדרים שלו, שלחה מטי יד, בתנועה תוקפנית, וחבטה בבטנו התחתונה של סגן שר הבריאות של אוסטרליה.

"אה!" נרתע, וכיסה בידו על אזור חלציו. התנועה המהירה עוררה עוד יותר את מטילדה, והיא ניסתה לתקוף שנית. אבל פניה לא נראו משועשעות כלל.

"ג'יזס! אתה בסדר?" קרא האוסטרלי השני.

דויל נראה חולה. מטי עמדה מולו, דרוכה כקפיץ. הוא שלח מבט אל מרום. כולם עמדו שתולים במקומותיהם.

"אין לכם מילת קוד להרגיע אותה?" שאל דויל.

"היא תיכף תירגע, אמר מרום."

"ובכן, אנחנו לא נשב ונחכה שזה יעבור, נכון?" אמר דויל. "תעשו את זה עכשיו," סימן בידו לאנשיו.

"עכשיו?" שאל האוסטרלי הצעיר.

"כן, עכשיו, למען השם."

בזמן שדיבר, מטי מיקמה את עצמה למהלומה נוספת.

ואז קרו שני דברים כמעט בבת אחת. קול ירייה נשמע במתחם אדיר. ושבריר שנייה לפני כן או אחרי כן, תלוי מי שמע, פלטה האנדרית קול צעקה מבהיל. משהו היה תקוע בחלק האחורי של מותנה. מטי השתוללה וניסתה לשלוף את הדבר מתוך גופה.

"מספיק!" צעקה מטילדה. "לא צריך!"

קולה היה בלתי מורגל בהברות אנוש ולכן הרי"ש יצאה מגרונה שטוחה מדי, הקו"ף גרונית יתר על המידה, והצד"י דומה לשי"ן שמאלית. האוויר לא נפלט מקנה הנשימה בצורה שווה. בכל זאת היה ניתן להבין אותה בקלות. בשקט היחסי ששרר כעת בשכונת השינה תל אדיר נשמעה הצעקה איומה, פותחת שערים.

מה קורה פה! קרא זינגר.

כולם עמדו קפואים. דומה היה שמטי נרגעה לרגע, אבל אז חרחרה שוב משהו, וצנחה לארץ. היא שכבה בלי נוע על אבני המדרכה.

"מה עשיתם לה? היא מדברת!" צעקה דפנה. "היא מדברת! אתם הרגתם אותה!"

*

הם כמובן לא הרגו אותה. דרוש יותר מחץ הרדמה כדי להרוג אנדרית צעירה ובריאה.

אם כי אפשר שבאותו הרגע נזרע הזרע, ואולי כבר נבט הנבט, באופן המוכר מפעולות רבות אחרות של ההומו סאפיינס – רעיון מעורפל, חזון, תכנון וביצוע. אנדרית מתה, זה היה הרעיון. ולאור הנסיבות העגומות שאליהן נקלע גארי, על חשבון משלם המסים האוסטרלי, כבר היה ברור שאנדרית מתה כנראה עדיפה, מכמה וכמה בחינות, על אנדרית חיה.

היא בהחלט לא מתה, אבל עבורה הייתה זו תחילת הסוף.

ואכן, מטילדה הגתה משפט. מדוע זה נשמע מופרך כל כך? בשש עשרה השנים האחרונות אף אחד מהאנדרים לא ביטא צירוף מלים שנשמע הגיוני, למעט גארי שידע להצביע על שמות מותגים שאליהם נחשף. החוקרים לא ידעו לומר מה הסיבה לכך והסתפקו בממצאים חיוביים לגבי הפוטנציאל, שאולי ימומש פעם.

מטי מימשה אותו.

למרבית הצער, היא מימשה אותו רק לאחר שחץ הרדמה של פקיד ממשלתי אוסטרלי פגע בגופה. דויל התכוון לשמור את האמצעי הזה לטיסה, כדי להבטיח שיתוף פעולה מלא של המאובן החי הנוסע אתם. אבל בלחץ המאורעות החליט שעדיף לשתק את האנדרית לפני שתפגין תעלולים חדשים נוספים.

מה הייתה הסיבה להתפרצות האלימה שלה כלפי סגן שר הבריאות? אף חוקר לא היה עתיד להפוך את הסוגייה הזו לשאלת המחקר שלו, אבל היושבים במתחם אדיר תהו על השאלה הזו שוב ושוב. ככל הנראה, קבע מרום, ההתנפלות הייתה דרך לשחרר את הלחץ המתמשך של מאורעות היום. להסבר זה צירף נימוקים מנימוקים שונים. נהוראי לעומתו טען שהאנדרית פשוט תיעבה את דויל, תיעוב פשוט ובריא, וניסתה להכות אותו בחזהו, אלא שהייתה נמוכה מדי לשם כך. ואילו זינגר הצדיק לעצמו בחשאי את הדעה הקדומה שלו על טבעם של האנדרים כולם.

רק אחרי שנהוראי ומרום מיהרו אל האנדרית הקורסת, לאחוז בה, הבחינה דפנה בשכבת פירורי הכריכים שעל משטח הבטון. בחושך, דפנה התקשתה להבחין בצורות המדויקות שנותרו שם, אבל הן היו מן הסתם חידתיות בכל מקרה, כמו שאר שרבוטיה של מטי.

על הפירורים ההם עמד צ'ארלי דויל לפני הירייה ובטש ובטש, מטשטש בלא יודעין את הסימנים שהאנדרית התוותה בהם. כן, שחזרה דפנה לעצמה, ההתקפה התחילה מיד כשמטי ראתה מה עלה בגורל המתווים הסודיים שלה.

 

 

פרק 35

אבל הייתה גם ירייה אמיתית, רועשת. הירייה הזו באה מאקדחו של אלקלעי, שנייה לפני או שנייה אחרי שנורה חץ ההרדמה. איש לא נפגע ממנה, למרות החרדה הגדולה שעוררה. היא נורתה לאוויר, עם הרעד הפיזיולוגי והכל. מאוחר יותר טען היורה בפני זינגר שירה על מנת להזהיר את מטי שלא תפגע בדויל. זינגר עמל להסביר לו שמשימתו הייתה להגן על מטי דווקא.

אלקלעי לא התפנה להקשיב. יותר מדי בלגן, טען כלפי זינגר. יותר מדי דרכו לו על הראש. נהוראי תפס תחת וחושב שהוא הבוס. לא נותן לעשות את העבודה. מה זאת עבודה של שומר? שמירה, הגנה. בשביל זה לקחו אותו. וכן, בכל מחיר. שמירה. ברור שמישהו היה צריך לעשות את זה. וזה התפקיד שלו. ככה זה עובד. מעבר לזה, היום כבר נגמר לפני שעתיים וחצי, הכל זה שעות נוספות עכשיו.

*

מיד כשנשמעה הירייה, שומר הלילה של הבניין רץ אליהם מתוך הלובי. ידו הייתה על אקדחו. "מה קורה פה?" שאל.

"תודה רבה לך," אמר זינגר, "הייתה פה קצת התרגשות, אי הסכמה, סידרנו את זה."

"אין התרגשויות פה," אמר השומר. "מי אתם כולכם? זה לא מקום ציבורי."

"אנחנו עובדי מדינה", אמר אלקלעי.

"אפשר לראות מסמכים? רישיון נשק?"

"זה באוטו".

"אני מבקש שכולכם תצאו מהמתחם," אמר השומר.

"אני אומר לך שאנחנו עובדי מדינה," חזר אלקלעי.

"ואני אומר לך שאתם תבלו את הלילה בבית מעצר פה עוד מעט."

"אין בעיה, אדוני", אמר פרופסור מרום. "אנחנו כבר יוצאים".

זינגר תרגם לאוסטרלים: "הוא גומר עוד מעט את המשמרת שלו ומבקש לסגור פה."

הקבוצה הקטנה התנהלה בחופזה אל עבר שפת הכביש שבו חנו המכוניות. דפנה הביטה בעוגמה אל הניסאן המעוכה שלה.

"לא נורא, אני נותן לך טרמפ," אמר זינגר, "את העונש שלך כבר קיבלת."

"ואתה, אמר זינגר לאלקלעי, "מחר על הבוקר אתה מתייצב בעין צופייה. תת-רעד פסיכולוגי יש לך, הא? אלוהים שישמור איזה ברדק עשית."

"פיזיולוגי," אמר אלקלעי.

העבודה הזאת כבר לא לגילו, חשב. וכבר מאוחר. אשתו לא שמעה ממנו שעות.

*

חץ ההרדמה ננעץ במותנה של מטילדה ושם נשאר עד ששלפו אותו, בשנתה.

כמוהו, גם כדור האקדח לא תעה באוויר סתם כך, אלא מצא לו יעד בדמות הכתובת בצדו המערבי של סביל אבו נבוט.

הפגימה שהותירה מנת העופרת בלוח השיש הרסה את רוב מילות הכתובת ופגמה בחלק מהן. רק מספר מילים ספורות שעמדו בתחילתה נותרו במצב שלם. כעת יכלו קוראי ערבית, לו היו כאלה בקרב הקבוצה הקטנה, להיווכח שכתוב שם “מה שירצה אללה היה יהיה! בכל הדורות והזמנים…". כאן נעצר הטקסט. על כיור השתייה של הסביל נערמו שבבי שיש.

כעת שוב לא היה ברור מה רצה לומר מוחמד אגא א-שמי, מושל יפו שחקק את הכתובת. האם רצה לקלל או לברך את אנשי יפו, האם אישר או פסל את השמירה הקפדנית ששמרו על הכללים שהוא עצמו יצר.

בחושך לא ניתן היה לאמוד את הנזק. גם לא היה טעם להתעכב: שומר הלובי שיצא אליהם שוב כבר מצא את הלימוזינה בדרכה להסתלק, ואת זינגר ונהוראי המעמיסים גוף אנדרי מורדם לתוך רכבו של ראש המועצה.

*

מישהו קרא אליהם מכיוון הלימוזינה – השלט של אוולין היה מוכן וטעון. כולם רצו כבר לנסוע הביתה.

אני רק מסדר פה משהו שנייה וחוזר, אמר זינגר במפתיע. הוא חמק משם אל בין צמחיית הנוי.

כבר מזמן לא חשה אוולין התרוממות רוח כזו. כפי שהשתאתה לראות את האנושיות המתפרצת של הניאנדרטלית, הזדעזעה לראות את שפל המדרגה המוסרי שהגיעה אליו. בזמן ההמולה הכוללת נשאה תפילה קצרה למען נשמתה. היא כבר הבינה שלאנדרית לא יהיה עניין רוחני בסיפורי השליחים, אבל עבודת האל של יומיום ודאי תרפא את נפשה, תתן לה שלווה בעולם המסוכסך שבו גדלה והתחנכה.

יחד עם הרגשה זו בא גם פרץ של הודיה על סיבובם הנהדר של גלגלי העולם. המושג Gezer Tours שנשאה אתה שנים קיבל פתאום פנים וכתובת. אוולין רצתה לשבת ולחשוב מה כל זה אומר, אבל גם הרגישה שהגיע הזמן להיפטר מהמשא הזה של סיפור הגעתה לארץ. זה זמן להתחיל דרך חדשה, חשבה.

היא קיבלה את השלט החדש מנהג הלימוזינה. השלט פעל. אוולין יכלה ללכת שוב. כעת תרגלה שוב את שריריה הנוקשים, לחממם. היא פסעה לאט, הלוך ושוב, מאחורי הלימוזינה, שואלת את עצמה האם לא היה עדיף כבר להביא הנה את הקביים שלה.

ליד הלימוזינה עמדו פרופסור מרום ודויל ושוחחו בפנים חמורות. מרום הצביע על כך שיריית חץ ההרדמה הייתה עבירה חמורה על התקנות הבינלאומיות של הוועדה הביו-אתית לקביעת המדיניות הציבורית כלפי ניאנדרטלים. ההתקפה שלה על דויל הייתה מבישה אך לא מסוכנת, לא כזו שתצדיק אמצעים חריפים כאלה. כמו כן, כאיש מקצוע אין לו ספק, אמר, שהקריאה האנדרית "לא צריך" מכוונת להבעת רצון אקטיבי, אם כי כמובן עדיין לא ברור מהו הרצון הזה, ויש להבינו לפני שיהיה אפשר להתחשב בו.

"בריאות הציבור היא שמדאיגה אותי, "אמר דויל. "לא יכולנו לחכות, חייבים להוציא אותה משטח ציבורי הומה אדם. עדיין לא הצליחו לקבוע אם מדובר בווירוס ואני לא לוקח את הסיכון. בטח לא לאור ההתנהגות האלימה החדשה שלה. גם במטוס נדאג לתנאים מיוחדים."

"האם הכוונה היא להחזיק אותה במרכז המחקר בסידני?"

"יחזיקו אותה איפה שהם רוצים", אמר דויל בעייפות. "אני לא מאמין שבמרכז המחקר ייכנסו לפרוצדורה של בידוד כל העובדים".

פניו של מרום קדרו עוד יותר. "מה האלטרנטיבה, אתה מעריך?"

דויל כחכח, העביר את ידו על פניו, שינה את עמידתו. לבסוף אמר: "מחלקת הסיעוד של משרד הבריאות תישא ברוב העלויות, שם יחליטו."

"תאשפזו אותה במחלקה סיעודית?"

"לא עם יתר החולים, כמובן."

מרום רצה לומר משהו, ועצר בעצמו. הוא הבחין בנזירה הפוסעת לידם, שכעת פנתה וחזרה אל הרכב של זינגר, והשתתק עד שעברה משם.

מאחורי הרכב ראתה אוולין את השאיפה האחרונה של זינגר מן הסיגריה, את הכיבוי בעקב הנעל. הוא קפץ כנשוך נחש כששמע אותה מאחוריו, אבל נרגע כשראה שזו הנזירה.

"מצטער," אמר. "זה עוזר לי להתרכז. שיישאר בינינו".

"זה בסדר", חייכה.

"את רוצה אולי טרמפ הביתה?" שאל. "אם מגיע למישהו, זה לך."

אבל אוולין לא מיהרה כלל. היא חשבה על השיחה שהאזינה לה לפני דקה. כעת עמדה ונתנה בזינגר מבט ממושך.

"אני יכולה להציע משהו?"

"אני לא צריך גמילה".

"לא", חייכה. "חשבתי על רעיון שאולי תרצה להציג בפני האדונים שם."

זינגר, תשוש וחסר ברירה, הנהן. אוולין פרשה בפניו את הרעיון שלה. רעיון שהחל להתרקם אצלה בד בבד עם השיחה עם נהוראי על תשוקה ומימוש אישי, וקיבל חיזוק משמעותי אחרי שצותתה למרום ודויל.

ההצעה של אוולין הייתה בהירה ומושלמת כגולגולת עשויה קריסטל.

*

לעמוד הספר "ימי מטילדה" מאת אביבית משמרי, עם שאר הפרקים (שיפורסמו בהמשכים).

להורדת הספר כולו בקובץ פי.די.אף לקריאה חופשית.

אתם מוזמנים להגיב, דרך הכפתור "כתבו אלי" או במייל הזה.

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: