ימי מטילדה: פרקים 36-37-38, הסוף

פרק 36

איש לא הרג את מטילדה, ועם זאת היא חוסלה בדם קר.

ביום הראשון של מותה הצטלמה בשטח האווירי של נמל התעופה בן גוריון, ליד כבש המטוס. הצילום, לצד צ'ארלס אי דויל המחייך, התפרסם בכל אמצעי התקשורת. מטי התמהה עומדת ליד דויל. שום נקודת מגע לא נוצרה ביניהם ושום קשר עין. איש לא שאל, מדוע פרסמו את תמונת הרגע שלפני העלייה למטוס, ולא תמונה שמראה את האנדרית יורדת מן המטוס בארץ היעד.

על כל פנים, התשובה לשאלה זו הייתה: האנדרית מעולם לא עלתה למטוס.

מבחינת הציבור, הייתה תקפה הגרסא הרשמית: מטילדה הוזעקה לסידני להציל את חייו של גארי הסובל מסוכרת, ובאקט הומני תרמה לו מתאי הלבלב שלה. הטיפול, שהיה שגרתי אצל הומו סאפיינס אבל חדשני לגבי אנדרים, חייב לשכן את שניהם יחדיו לטווח ארוך. לבו של הציבור יצא אל הנערה האמיצה המתגוררת עם אחיה למחצה ומעניקה לו חיים. משורר אוסטרלי נודע כתב והקדיש לה כליל סונטות בתקופה ההיא. שמו של קובץ הסונטות היה "דם אציל".

הגרסא הרשמית הייתה, כמובן, קשקוש. במציאות נשלח גארי לבדיקות מקיפות במעבדה בפרברי סידני ומשם למרפאה פרטית קטנה במלבורן, כדי להקשות על כתות מטורפות למצוא אותו. מטילדה לא תרמה לגארי ולו תא בודד מן הלבלב שלה, והוא גם לא ביקש. את הצילום המשותף שלה עם דויל ארגן פרופסור מרום – הוא זה שדיבר על לבה של האנדרית לעמוד ליד סגן השר, ואסף אותה משם מיד לאחר מכן, למקום המבטחים שלה. ארגון מקום המבטחים היה חלקו של זינגר בעסק – הוא אפשר לעצמו לשלם חוב ישן ולהשקיט את מצפונו. ההסכמה על מקום המבטחים ניתנה רשמית מפי דויל, שפטר את עצמו בכך מבירורים אתיים לא נעימים מול הוועדה הרלוונטית. בעוד כחצי שנה, כך סוכם, תצא הודעה נוספת, על תאונה מצערת שקרתה לאנדרית, ובכך יסתיימו חייה הגלויים.

כישרון כריתת הבריתות של ההומו סאפיינס הוכיח את עצמו שוב. הוא פעל כמכונה משומנת: מיד לאחר הצילום, הוצאה מטי מן השטח האווירי והוסעה משם אל מקום שבו לא נגע הזמן מזה זמן רב. במקום הזה תחיה ללא הפרעות שנים רבות, גם לאחר מותה-לכאורה.

*

כנסיית טאביתה הקדושה, שעמדה מזה זמן להפוך למנזר, נסגרה עכשיו כליל. אוולין ושתי נזירות נוספות שהובאו בסוד המשימה הן שתחזקו אותה כעת. על המדשאות, ליד פסל הבמבי וקומקום התה הענק, שוטטה מטילדה, התוודעה לטווסים, לאווזים ולאיקונות, וסייעה במשימות יומיום. היא מילאה שקיות קטנות בפתיתי לחם הקודש, הדליקה מקלות קטורת, גיננה פה ושם. מאוד אהבה לבלות שעות בתוך החלל הענק של הכנסייה הישנה, בין הזהב והתכלת נוסכי השלווה. בברית החדשה לא למדה לקרוא מעולם, אבל הייתה מקשיבה רוב קשב לסיפורים שסופרו לה משם, מנסה לתרום משפט או שניים שלא הובנו. גם אוולין הייתה מרוצה – מאז בואה של מטי, הנזירות הפסיקו לגזום את הברושים בצורת ספירלה ונתנו להם לגדול פרא.

הייתה שם הסכמה אקטיבית, ודאי שהייתה: מטי נשאלה אם תרצה להישאר ולהתיישב עם אוולין, והיא הסכימה.

וכך, בארץ שעיקר המריבות בה סב סביב השאלה מי היה קודם, סוף סוף היה ברור מי הייתה שם קודם. אם כי ברוב טובה, הסכימה האנדרית גם בלי שנשאלה לוותר מעט להומו סאפיינס, ולהתגורר במקום שעמד על תלו מ-1851. היא נראתה מאושרת מאוד.

כפי שידעו המדענים עוד הרבה לפני היווצרותם של האנדרים המחודשים, מטי בהחלט לא הייתה בהריון. אפילו לא חוותה דימום מוגבר בסוף החודש, ושום תאי בטא המבשרים על הריון לא נמצאו בדמה. האב המשוער הגזים כנראה בהערכת יתר של יכולותיו להפצה גנטית.

אוולין מצדה לא הצטערה על כך – אמנם המנזר היה מקום מצוין לגדל בו תינוק, אבל היא עצמה לא התעניינה בילדים באופן מיוחד. היא התרכזה במתן שיעורי הבעה בכתב למטי. יום אחד, חשבה, תלמד מטי לדעת מה היא רוצה לומר, וכשתדע לומר זאת, יהיו לה הכלים לנסח זאת כך שתהיה מובנת לכל. יום אחד תשרבט מטי את פתק הבריחה שלה מכאן, ותצא לתור את ארץ הקודש בעצמה.

*

זמן רב כל כך ישבה האנושות לבדה. זמן רב כל כך חיפשה לה חברים. שלושים אלף שנה נמשך החיפוש. בכל מקום חיפשה אותם: על כוכבים אחרים, בחלל החיצון, בלב כדור הארץ. לבסוף קנתה לה מחדש חברים ישנים. אבל בהם נהגה בחד צדדיות, כמו ילדה המשיחה את לבה באוזני הדובי שלה. היא ידעה אותם על כל פרטיהם, אבל לא הצליחה להכיר אותם באמת. מעולם לא הצליחה לזהות בהם דבר שלא זיהתה קודם כל בעצמה. מעולם לא הצליחה לקבוע מה שיעורו של האנושי בהם, או לחלופין להבין את החלקים האחרים בהם, שאינם אנושיים. קיצורו של דבר, האנושות קבעה לה מבחן חברות ונכשלה בו.

כמין גמול על היחס שקיבלו, האנדרים נקמו את נקמתם בדרך המרה ביותר: הם הציגו חזור והצג בפני האנושות את מותר האדם שלהם, ויחד עם זאת את חוסר המשמעות של קיומם. דומה כאילו הושתק אצלם גן התכנון השאפתני: לא נראה היה שהם ממהרים לאנשהו או מגבשים חזון כלשהו. ככל שהבינו, או שניתן היה להבין אותם, הם לא חיפשו משמעות. אבל כיוון שהאנושות לא יכלה לסבול מצב של חוסר משמעות, כפתה עליהם את משמעויותיה שלה. וכיוון שהייתה בעלת די מודעות עצמית כדי לתעב את את עצמה על העוול הזה, המשיכה וגרמה לאותה משמעות להיראות כחלק מהרצון האוטונומי שלהם. לאחר כל זאת המשיכה האנושות בכיוון האחד שהכירה: הלאה.

המאזן נטה לבסוף – שוב – לטובת ההומו סאפיינס. מלבד העובדה ששוב נותר המין הזה לבד כל כך, כלב מיילל במרחבים העצומים של היקום. לו רק היה ניכר באנדרים דרך כלשהי שהדבר בכלל אכפת להם.

 

 

פרק 37

בשמונה וחצי בבוקר בפאתי מתחם תל אדיר עמדה רונאל, ילדתה המקושטת אוחזת בידה, ליד בית המסחר קורנפלד, וקראה לבעליו החוצה. הוא יצא, משלים פיהוק של התעוררות, וחייך אל הילדה חיוך עגום. במקום נסתר כלשהו בתוכה, רונאל החלה לחבב אותו. אולי עוד יקבל ממנה פעם הצעה למקום מגורים חדש שאי אפשר לסרב לו.

"גמרנו, עכשיו תורך", אמרה רונאל.

"אבל בסוף לא נתנו לה להישאר אתי," אמר שוקו. "לקחו אותה לאוסטרליה, המסריחים האלה".

רונאל משכה בכתפיה.

"טוב, טוב," נאנח, "ממזרה את. תקבלי מה שביקשת. רגע, יש עוד משהו שאני צריך ממך". הוא אחז בטלפון שלו והציג לה טופס סטנדרטי לחתימה. "אני, כל החיים אני הסתדרתי בלי עורך דין, אבל עכשיו אני חייב."

אלה היו מסמכי הגירושין של שוקו. רונאל חתמה עליהם בזריזות.

"טוב, מתי לצאת?" שאל.

"הראשון לחודש."

"מוקדם לי מדי, אני לא אמצא מקום חדש".

"אז הראשון באוגוסט".

שוקו נאנח. "טוב, באוגוסט."

רונאל ופיזאנג הלכו משם, בדרך לגן.

שוקו הביט בבית המסחר שלו. מצב המבנה באמת נראה לו עכשיו מעורר רחמים. את ערימות הבסיסים למכונות הכביסה יצטרך לפנות בקרוב. שלום למאבקים המשפטיים, שלום להתבצרות הממושכת, ללינה על המזרון המסריח. שלום לזיכרונות מכל השנים שעבד כאן, שהפכו עמומים פתאום. שלום אפילו לספל הישן עם הכתובת "חדד את המוח", שנשבר מעצמו לבסוף. שלום לתקופה הקצרצרה שלו עם מטילדה, לפריחה הרגעית שנלקחה ממנו בבת אחת. שוקו ויתר מרצונו על זכותו של בית המסחר "קורנפלד" להמשיך להתקיים בקצה מתחם תל אדיר.

הגזר של רונאל הגיע סוף סוף. העסקה הושלמה.

*

תוכניות אנושיות רבות יצאו אל הפועל בשנה שלאחר מכן.

פארק השעשועים של זינגר קם על תלו. הקים אותו בעלה של רונאל, מנכ"ל אחלמה בינוי, שהיה קבלן ביצוע "בולדוזר", כך העידה אשתו. העדות התבררה כנכונה. הקדימות הניכרת במכרז ניתנה למר אחלמה כפיצוי על ההפרה החד-צדדית לכאורה של חוזה העבודה שנחתם מול גברת רונאל אחלמה. לזינגר כבר היה פחות אכפת מכל זה – ארבעה חודשים לאחר שהחלו העבודות נגמרה הקדנציה האחרונה שלו. הוא שמח לפרוש מן הפוליטיקה המקומית ולהצטרף לחבר המנהלים של קו הרכבת לאילת. ראש המועצה החדש של גזר היה שיניצקי, שעבד תחת זינגר כל השנים. זינגר הרשה לעצמו לשמוח בשמחתו.

בתוך פארק "גזר ושעשועים" היה שמור מקום מיוחד למוזיאון האנדרים הישראלי. השלט הענק שבפתחו הכריז: "פרה היסטוריה לכל המשפחה! חוויה אותנטית מרגשת!". ילדים שהתעייפו מן הגלגל הענק או רכבת השדים פותו להיכנס לשם בידי הוריהם. בתוך המוזיאון ראו העתק פלסטי בגודל טבעי של מטי ושל אורדו, שני הניאנדרטלים המקומיים שהיו פעם מקור לגאווה עממית. אורדו הוצג על האופניים שלו. דמותה של מטי, שלא נמצא בה ייחוד רב או קו אופי בולט, הופיעה בגופייה האדומה ובג'ינס המפורסם, בידה מקל השרטוט שלה. לידם הופיע שלט עם ברכתו של ראש המועצה החדש, שסיפר שהוא מתגעגע לימים היפים של השמורה ומקדם בברכה את שינויי הזמן.

צמד המטיילים שלומי ואשתו ביקרו במקום מספר פעמים, תמיד מתוך תחושת החמצה קלה.

"תאר לך שהייתה באה אליך עם המקל הזה," אמרה אשתו.

"שטויות, היה לה אופי נוח," אמר שלומי.

"לך תדע," אמרה אשתו. "אף פעם אי אפשר לדעת על אנשים."

*

זו הייתה אחרי הכל תקופה לא רעה, חשבה דפנה, אבל תקופה שנגמרה. הכתם של הנסיעה ההיא עם מטילדה אכן היה קשה להימחות. הוא עלה לה במחיר יקר: לאחר סיום עבודתה בתל גזר, מרום התחמק ולא ניסה לסייע לה לקבל עבודה אחרת באף מכון מחקר נחשב.

נחמתה הייתה שגם נהוראי לא קיבל עזרה כלשהי. לאחר הקשר המוזר שנראה לה שפיתח עם פרופסור מרום, סר חינו לגמרי, כנראה, והוא עבר מן התפקיד המעשי להוראה בלבד. כעת דשדש מקצועית כמרצה מן השורה באוניברסיטת כפר סבא, מקום שבעיני דפנה לא היה לו ברק אקדמי. היו שם קביעות ונשפי פקולטה ותו לא. דפנה עיוותה את פניה למחשבה על המחקר התיאורטי שהוא משטיח ומרדד שם. מרום הוא שסיפר לה על משרתו של שותפה לשעבר, בשיחה נדירה ליישור ההדורים ביניהם. היא חזרה ואמרה לעצמה: אני סולחת אבל לא שוכחת.

לא שהיה איזה סיכוי שתיעזר במרום בעתיד – התמחותה הראשית, ניאנדר-ביולוגיה, הלכה ודעכה, עכשיו כשכבר איש לא גידל אנדרים חדשים, וכבר לא נפתחו לה דלתות נוספות. הענף המחקרי החדש שהשתרג כעת, ניאנדר-סאפיינס-גנטיקה, לא עניין אותה יותר מדי. בלית ברירה נאלצה דפנה לעבור הלאה מן התחום.

תפקידה החדש היה מנהלת בית מרקחת גדול במרכז המסחרי של מודיעין. דפנה חלשה על הצוות שם ביד בוטחת. למעשה קיבלה מהנהלת רשת בתי המרקחת תעודת עובדת מצטיינת שנה אחר שנה. הכל הסכימו שאין ראויה ממנה לנהל את הסניף ושאין להם מושג מה עשו לפני שהגיעה. היא עצמה זכרה היטב מה עשתה לפני שהגיעה. למעשה חשה כאילו מאחוריה מהלך של חיים שלמים.

אחרי שנדלקה בבעירה האינטנסיבית של פרשת מטילדה, נפלה למשכב זמן ממושך – היא סבלה מוורטיגו, אותו שיבוש חמור של חוש שיווי המשקל, שגרם לה לסחרחורות ובחילות בלתי נסבלות בכל פעם שהניעה את ראשה. אחרי חמישה שבועות של ייאוש השתפר המצב, ואז נעלם הוורטיגו כלעומת שבא. דפנה רצתה רק לשוב ולתת מנוחה לנפשה, והעבודה המתישה בבית המרקחת הייתה אפשרות נוחה. אחרי יום עבודה מתיש, הייתה חוזרת לדירתה ברגליים דואבות, מדפדפת בגיליונות Science ונרדמת לפני אחת עשרה.

שוקו התקשר אליה פעם, ממספר חסוי. "נחשי מי זה", אמר.

דפנה לא הצליחה לנחש. לבסוף גילה לה את זהותו.

"אז מה את עושה עכשיו?" אמר.

היא סיפרה לו.

"יופי, יופי. את רוצה להיפגש לשתות קפה איזה ערב?"

"אני קצת עייפה בערבים," אמרה דפנה. "אבל אתה יודע מה, אחשוב על זה."

 

פרק 38

רק לפעמים, עם היקיצה בבוקר, שוקו עדיין חושב על התינוק ההוא, שהיה יכול להתקיים.

שוקו רואה אותו, והוא בדיוק באמצע, או אולי דומה מעט יותר לאבא מאשר לאימא. יש לו אף מעט רחב אבל לסת צרה ומדויקת. קו המותניים מתעתע, היציבה אנדרית משהו, אבל השכל והאופי והרצון, כולם אנושיים לחלוטין. שוקו חולם שהוא מחזיק אותו לפעמים, עוטף אותו בשכבות בד רך, לוקח אותו לטיול, נותן בידו גירים צבעוניים לצייר. והתינוק אוחז אותם בידיו, טועם אותם, מחשב ומתכוונן, ולבסוף מציב את הגיר על המדרכה.

התינוק מעביר על אבן המרצפת קו, ביד שעדיין אינה בוטחת אבל כבר מגולמות בה יכולותיה.

שוקו מתהפך במיטתו. עדיין אינו רוצה להביט בשעון. או בזו הישנה לצדו, שכמעט אינו מכיר.

הקווים הרועדים שהתינוק מצייר מצטרפים למתווה פנים. עיניים, אף ופה. דמות אדם הוא מצייר.

מדי פעם, בשעת הציור, התינוק מרים עיניו אל שוקו לאישור, לפעמים מחייך. בדרך כלל החיוך קטן ולפעמים הוא מתרחב והופך לחיוך גדול.

כשהתינוק גומר לצייר הוא מציג את התוצאה בפני שוקו. התינוק צייר את עצמו, בדיוק מושלם. ובציור הוא מביט אל אביו בחיוך. "הצלחתי", הוא אומר, ומלותיו ברורות מאוד.

שוקו צוחק בשנתו ופורש אליו ידיים.

הוא יגיע רחוק, חושב שוקו. התינוק הזה יגיע רחוק.

סוף

 

תודות

ללוקאס נייט יקירי, על הערות העריכה המדויקות שאפשרו את הוצאת הספר. לקוראת של כבוד, חברתי לידור ברזיק-פרידלנד, על הליווי המסור של כל פרק והתמיכה המתמשכת. לחברי יהונתן אורן, על הקריאה והעידוד בזמן אמת. לד"ר עידו כרמל שסיפק בנדיבות רקע על מחקר ביולוגי.

לפרופ' ורדית רביצקי, פרופסור לביואתיקה באוניברסיטת מונטריאול, על הסיוע הרב בתחקיר לגבי המעמד המשוער של ניאנדרטלים בחברה שלנו. ולפרופ' אראלה חוברס, ראש המכון לארכיאולוגיה, הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית, על ההערות המאלפות שנתנה לגבי יכולת הדיבור של ניאנדרטלים. משתיהן קיבלתי מידע מדויק, וכל חירות אמנותית שלקחתי לעצמי בנושא זה נזקפת לחובתי בלבד.

כמו כן נעזרתי מאוד בסיפור של אריה חורשי ז"ל על סביל אבו נבוט. ובמאמרו של עפר רגב על תולדות אבו כביר ("טבע וארץ", טבת תשנ"ד, ינואר 1994).

*

לעמוד הספר "ימי מטילדה" מאת אביבית משמרי, עם שאר הפרקים (שיפורסמו בהמשכים).

להורדת הספר כולו בקובץ פי.די.אף לקריאה חופשית.

אתם מוזמנים להגיב, דרך הכפתור "כתבו אלי" או במייל הזה.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

טרקבאקים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: