הסולם

על מחיר המלון, ששולם מראש, יש להוסיף מס מדינתי בסך חמישה עשר יורו במזומן. "אחרת מורידים לנו את זה מהמשכורת", חייכה הפקידה במה שלא היה חיוך כלל ועיקר.

מזומן לא היה לאורחת: היא סמכה בטעות רק על כרטיס האשראי שלה. להמיר לא יכלה, שכן המטבעות מארצה ערכם אפס בתוך אירופה. היא באה מהעולם הראשון לעולם הראשון אבל נקלעה למובלעת: במלון הפרובינציאלי לא היה כספומט. פקידת הקבלה הוציאה מפה מצוירת ביד, משוכפלת. סימנה איקס כאן וכאן – שני מיקומים של מכשירי כספומט ברחוב הראשי של הכפר. האורחת יצאה לשם ברגל, בשמלת הפשתן שלה ובצעיף צבעוני. שני המכשירים היו לא פעילים והחנויות מוגפות.

זו לא עונת התיירות כאן והיום שבת, נזכרה, ביום שני ייפתח הכל שוב, אבל בראשון בלילה יוצאת הטיסה שלה חזרה וייתמו ימי החסד שהוקצו לתשלום.
ודאי תמצא כאן מישהו מבני ארצה, חשבה, שימיר לה כספים מהארנק שלו, תוסיף לו משהו כעמלה. אבל לא היה שם איש עם מבטא מוכר, כולם פטפטו בגרמנית ובשוודית. רק עוסקת עצמאית ללא מחויבויות משפחתיות מרשה לעצמה לטייל באמצע מרץ, מחוץ לעונה ולפני פסח.

בפעם השלישית יצאה לרחוב הראשי שהיה נידח כמו אצה סחופה. התעמקה בחנות מזכרות, היחידה שהיתה פתוחה. היו שם ספלים מצוירים וקערות עזות צבע, דקות מאוד, מגבות מטבח עם שם האי הזעיר ורקמה כאילו-מסורתית שוודאי נעשתה בסין. אולי אם תקנה פה חפץ גדול, בחמישים יורו נניח, תוכל לשלם ששים וחמישה באשראי ויחזירו לה את ההפרש במטבע מקומי? היא הציצה במוכר, גבר בן חמישים בחולצת פולו שגידל כרס, ושפם כנראה תמיד היה לו. זן מקומי שגור, לבבי בדרך כלל. הכי פשוט לחייך ולהסביר את מצבה.

הוא לא חייך בחזרה אבל הנהן, כן, אפשר להסתדר. האורחת הציגה את עצמה בשמה והוא לא החזיר בשמו. "טרבאחה", אמר בספרדית למרות שהיו ביוון וממבטאה ודאי יכול היה להסיק מאיפה באה. לעבוד? כן, לעבוד, חזר ואמר, והצביע על שעונו פעם ופעמיים, צחק אליה בשיניים חשופות. נשימתו נשאה ריח בצק אפוי ורוזמרין. יש לה שעתיים, הבינה, לפדות 15 יורו ביגיע כפיה. נשמע הוגן, אפילו מצחיק, סיפור מעניין לספר בבית לחברותיה. אם כי, כמובן, זו דרישה חצופה משהו מאלמנה בשמלה בצבע קרמל ונעלי בד.

איזו עבודה הוא צריך שתבצע? אבל ברגע ששאלה הוא הרצין, סימן לה בידו, צעד מדודות וסגר את דלת החנות. טיפשה, טיפשה, עכשיו מאוחר מדי. תכף ידחף את עצמו אל תוך פניה. האוויר בחנות רחש ריח של מבושים לא רחוצים ושל תחתונים ארוכים, של שפם המוחלק בשעווה מיוחדת, מחכה לכלה זרה. הוא טפח על כתפה וכבר היתה מוכנה להגיד, נו בסדר, רק אל תכה ואל תתעלל. אבל אז הצביע מעלה ומטה על הסולם הנמוך שמאחור, בקצה החלל המואר מלאכותית.

שתעלה? כן, הסביר בתנועות, שתעלה להעלות ולהוריד לו סחורה מן המדפים. עליה להוריד חמישה מארזים, כך הבינה, להניח אותם על הרצפה בשבילו. הם היו כבדים, וצריך היה להיזהר שלא יוטחו מטה חזק מדי. הסיפור המשעשע החל, ומיצה את עצמו אחרי שני מארזים בלבד: כתפיה וצווארה היו נוקשים ודרוכים מהמאמץ, ואצבעותיה רעדו.

היא תבטל את העסקה, תתפטר. עוד שלושה מארזים נראו יותר מדי ועל כל פנים החישוב נותן פחות משכר מינימום. כמה מקבל עוזר בחנות כאן? שום תיירים לא נראו ברחוב הראשי כל הבוקר ושום קונה ודאי לא היה לו. שתיפטר כבר מהמס הזה ומזעפנותה של הפקידה.

עם המארז השלישי בידיה ירדה בסולם ודרכה על קצה שמלתה. מארז כבד התרסק ליד בית החזה שלה. אבל לא עליו, העיקר שלא עליו. היא היתה שכובה פרקדן על רצפת הפרקט המאובקת. הכאב בברך שמאל היה מהמם. הוא עמד מעליה. לא הביט בשוקיים שנחשפו, סייע לה להתרומם. לבסוף ישבה על הרצפה בגבה על השולחן המשרדי, לא מסוגלת ללכת. עכשיו היא אמורה לשלם גם את מחיר הנזק לסחורה.

תה נמזג עבורה מתוך קומקום חשמלי והיא לא זיהתה את טעמו. הוא חייג, לאמבולנס כפי שניסה להסביר. סוף סוף אמר לה את שמו שלא נקלט כלל, בליל של ח' וס' שאי אפשר לחזור עליו בשום פנים ואופן. כשחובש מקומי הגיע הסתבר שגם לו צריך לשלם, ואי אפשר באשראי. "זה בסדר", סימן לה בעל החנות. חובותיה במדינה הזו תפחו והלכו ואולי לא ייתנו לה לצאת מכאן בטיסה בעוד יום וחצי. היא רצתה לומר לחובש ששום דבר לא אמור היה לקרות כך, אבל הוא הנחה אותה לנוח והלך. היא רצתה להתקשר לחברת התעופה לברר נהלים. לא היה לה המספר שלהם, ואז כשהיה לה, לא הבינה את המבטא. הושיטה לבעל החנות את הטלפון. כשסיים לדבר רשם לה על נייר את המספר 80. דמי ביטול.

הוא לא רצה לשמוע על חזרתה למלון, גם לא על הזמנת מונית. והלא גם נהג מונית ידרוש כסף מזומן, נזכרה. "אורחים", חזר בעל החנות ואמר באנגלית, "אורחים". יצא וחזר עם מצעים מקומטים למיטה מתקפלת שפתח בחדר האחורי. כאן, טפח על המזרן, כאן תישני. ואתה? שאלה בידיים. שוב חשף שיניים בצחוק. עמד אצל הכיור הקטן בצד החדר, בכרסו הבולטת. שטף את פניו והזליף משהו על צווארו, בלי להתנגב. אחר כך נכנס לשירותים הזעירים ויצא והלך. הוא עוד יחזור ויתבע את תביעתו, חשבה. אני אסירה. היא המתינה רבע שעה וחצי שעה ולבסוף נשכבה על המיטה לנוח והתעוררה באשמורת שנייה בלי שעה מדויקת. בטלפון שלה אזלה הסוללה.

עדיין שרר חושך והארגזים בחדר האחורי היו שומרי ראש וגם מרגלים. מגבות רקומות ראו בחרפתה והציעו לה סעד. חמסות קטנות וגדולות עם עין כחולה במרכזן קרקשו בהתרגשות. רק אז, כשנרדמה, נכנס מישהו לחנות אבל היא לא ידעה אם באמת החזיק את ידיה מעל לראשה או שהיא הרימה אותן מרצון כדי שברכיה לא יישאו במשקלו. רק ידעה שהגו היה צעיר ודחוס והריח אחר, זה לא היה חושף השיניים.

השכם בבוקר גמרה אומר ללכת עד הפתח, לפני שיחזור. הכאב בברך היה גדול מדי, לכן ניתרה על רגל אחת, מרגישה את כל בשרה קופץ מעלה מטה במחאה על הטלטול. שבר חרסינה שנותר על הרצפה חדר את נעל הבד שלה וננעץ. היא ניתרה וצלעה חליפות לאורך הרחוב המוגף. לסתה כאבה ואגנה מחה, נעלב. הפעם לא תחזור בה, לא תתרצה.

כששמעה מישהו מגדף מאחוריה – האם היה זה הוא? – כבר היתה ליד סימטה עטורת עצי שסק. היא נכנסה ועמדה רצוצה בפתח אחת החצרות, ואז הבינה שכך תתגלה מיד ונשכבה פרקדן. שכבה בשלולית מי סבון ששימשו לניקוי החצר. ברכה בערה ופעמה וכף הרגל הבריאה היתה פצועה. שמלת הקרמל שלה הוכתמה באדום וסבון ובפיח מדרכות. מסתבר ששכחה את כובעה ותיקה בתוך החנות, עם תעודותיה, ואולי טוב שכך, כאן אין ערך לכיסויים ומעטפות.

נער וכלב מעורב קטן עברו על פני הסמטה ומיד חזרו – השגיחו בה. עמדו להסתכל ונותרו כך לרגע. היא הזדקפה במהירות, סחרחורת השתלטה ובחילה עלתה בה. ורטיגו. לכן נשענה, רגל אחת לא נוגעת ברצפה, על הגדר החיה. עליה להביט ישר אל נקודה אחת, עד שהסחרחורת תיעלם. והרי לא היתה חייבת באמת לעבוד עבורו, הבינה כעת, הרי ביקשה ממנו רק מעין עודף.

הכלב ניגש לרחרח אותה, הנער התקרב כדי צעד, אמר מילה לא ברורה, היא רצתה לחבוט בו וכשלה. לבסוף נותרה מתנודדת בכף יד קפוצה: רק תעז. הכלב עמד על שתיים, ניסה ללקק את ידה וחזר וירד על ארבע, וכך כמה פעמים.