בפארק הזה שורר מזג אוויר מקסים כל ימות השנה

"בכל פעם ששטפתי כלים, אמי נהגה להעביר ביקורת. איך את מבזבזת כל כך הרבה מים? היתה שואלת ממקום מושבה. למה לא להניח את כל הכלים המסובנים בחזרה בכיור, וכך לחסוך במי שטיפה? כל הזמן התפארה בשיטה הגאונית שלה להניח כלים בכיור. בתגובה הייתי תמיד פותחת את הברז בזרם הכי חזק, בכוונה, וצועקת לה מבעד לשצף: אבל אצלי השטיפה יותר יסודית! עד עכשיו, שנים אחרי, אני שוטפת כלים בזרם הכי חזק".

יופי, הוצאת את זה החוצה בשלמותו, חשבה אורה. עכשיו צריך לזקק מכאן משפט אחד.

"בכל פעם ששטפה כלים קיבלה ביקורת מאמה המנוחה". נשמע מטופש, קטנוני. "בין האם והבת התגלעו מריבות תדירות". רשמי מדי. "רק לאחר מות האם החלה לשטוף כלים בלי הפרעות". על גבול האבסורד. "כנערה, תמיד אהבה להרגיז את אמה הקטנונית". חוטא לאמת.

אם כי למי איכפת מהאמת? מי כבר יידע?

ולמה כל כך הרבה שאלות? זה היה ג'וב חלומי, ודאי למי שכבר אין לה פרנסה בהוראה כי מיתרי הקול שלה נשחקו. את הידע שלה בהוראת ספרדית יכלה אורה לצקת בחופשיות הנה, לתוך האפליקציה הזו ללימוד שפות. הבעיה היתה שבאופן הרווח של לימוד שפות היום כבר אין שיחות מדוברות כמעט, וגם לא הוראה מסודרת של כללי הדקדוק. אנשים משתעממים מזה, הסבירו לה. לכן נותנים ללומדים בעיקר דוגמאות ועוד דוגמאות, עד שיסיקו מן הפרט אל הכלל. דוגמאות, כלומר משפטים קצרים. כדי שאדם אחד יסיים את כל שלבי הלימוד, הוא צריך להיתקל בארבע מאות משפטים לפחות. משפטים הכוללים חלקי תחביר מגוונים, ברמות קושי שונות ומ"עולמות תוכן" שונים, והכל באותה נייטרליות צוננת שאינה מעלה ואינה מורידה.

מיד כשנכנסה לתפקיד עברה שוב על רשימות המשפטים לדוגמה שהשאיר לה הבחור שאותו החליפה. "יש מסיבות שהשכנים מצטרפים אליהן". "הטיפוס הזה בפינה מחפש צרות". "הוא לא ידע במי מהשתיים לבחור". ואו, חשבה. חיים מעניינים היו לטיפוס הזה. חייה שלה קצת יותר חדגוניים, אבל היא יצירתית. בסך הכל לא קשה ליצור משפטים יחידים בשפה פשוטה, שאינם מצריכים הקשר.

בהתחלה באמת ניפקה אותם בעשרות, מהשרוול. "בפארק הזה שורר מזג אוויר מקסים כל ימות השנה". "אין ספק שזה מקום מצוין לאוכל צרפתי". אבל אחר כך הקרעים הפכו ברורים, השקרים מלאכותיים. היא החלה לעבוד מתחת לפני השטח: לנסח את סדר היום המשמים שלה, שחייה בבוקר וחוג סריגה, הילדים שלא מתקשרים מחוץ לארץ, הבהייה מול הטלוויזיה בלילה, האכילה, הוויתור על בילוי בים, האין-קריירה, הדייטים הגרועים של גיל חמישים פלוס.

ככל שהמשיכה בכך, המשפטים הסתמיים מסוג "שמש בפארק" אזלו סופית מדמיונה המותש. היא החלה לכתוב אך ורק על חייה האישיים. אם כי לא פעם עצרה את עצמה רגע לפני שיגור המשפט, שכתבה אותו שוב. היגד כמו "לא הספקתי להשלים את התזה לתואר שני ועכשיו זה כבר לא משנה", נכנס לאפליקציה כשהוא מחופש למשפט "חלק מהסטודנטים הצליחו יותר מאחרים". לעתים היתה ישירה יותר: "את החגים נחגוג גם השנה בנפרד", וכן הלאה. וכשהזיכרון כאב באמת היתה מתפנה לצקת אותו לפסקה שלמה, ורק אחר כך לחתוך ממנה מקטע אחד.

אבל למה לנבור בתוך נפשה כך, למה לענות את עצמה. אולי הכי קל לתרגם חופשית משפטים מספרים, למשל? אורה דפדפה קצת ולא הצליחה, הכל היה ספרותי מדי, מלא מטאפורות שאין דרך להעביר ללומדי שפה ברמות הנמוכות. אז חשבה לבדוק מה כותבים באפליקציה בשאר השפות. היא לא הכירה את שאר הכותבים כמובן, כל אחד עבר מהבית ובתנאיו שלו, אבל חיפשה קצת. עברה על פני הרומנית: "הקשר בין האחים נשמר גם לאחר מחלת האב", "המחרוזת נצצה על צווארה של הנערה". בדקה את המנדרינית וחייכה בהזדהות: "להשמנת יתר יש גורמים גנטיים וסביבתיים", "יש עוגות קצפת שאינן מכילות מוצרי חלב". עברה לשבדית: "לפעמים בדיחה פרוידיאנית היא רק בדיחה פרוידיאנית". נחמד ההומור שלו. או שלה. הכותבים ישבו מאחורי מקלדת בביתם, כנראה אף ביבשות שונות. משם שיגרו מסרים בבקבוק, שורות שורות, לפי סדר האל"ף-בי"ת של השפות, מאפריקאנס ועד תאילנדית.

בסביבות חצות מצאה את עצמה בודקת, לשם השעשוע, את אזור העברית, ושם התכווץ לבה: "לעולם לא אסלח לך ואתה יודע זאת היטב". היי, אלה שני משפטים ולא אחד. המשיכה לעבור: "כל הצלחות נשברו ביום אחד". "לבני האדם יש תאווה מולדת לרוע". "זה היום השלישי שבו לא יצרת אתי קשר".

איך אישרו דבר כזה? חשבה. ועוד בעברית, באפליקציה שמקורה ישראלי. האם אף אחד מהלומדים לא התלונן? אמנם הלימוד חינמי ואולי פשוט עברו הלאה. אבל בכל זאת הוטרדה. בכל בוקר שבו התיישבה לעבוד, עשתה סיבוב באזור העברית. כך גילתה שהיא מתחילה ללמוד עברית לדוברי אנגלית, בהתחלה ברמה הנמוכה. אחר כך סיימה להוטה שלב אחר שלב, כדי להגיע לרמה גבוהה יותר.

ברמות הגבוהות היו התיאורים עזים יותר. ואולי גם טריים יותר? "היא התחילה עד מהרה לפקפק באהבתו". משפט יפה הכולל גם פועל, גם שייכות וגם תיאור זמן. "כל אחד מהצדדים מתחפר במשחק הכעסים שלו", בעייתי מאוד גם ברמת לימוד בינונית, כי יש כאן מטאפורה וגם שילוב של דימויים משני שדות שונים – התחפרות בבונקר ומשחק, ואולי בעצם המלחמה היא משחק והמשחק מלחמה. "מי יודע אם החתונה אכן תתקיים בדצמבר כפי שתוכנן", בניית משפט נפלאה, מי שלא הבין חלק אחד יוכל להבין מההקשר בחלק השני, חשבה. מרמה שלוש והלאה כבר יכלה בקלות להבין מה קורה והחלה לעקוב, לפעמים להיכשל בכוונה ברמה מסוימת ולעבור אותה שוב כדי לראות אילו משפטים חדשים התווספו.

ויום אחד כבר דאגה ממש. "המריבה אתמול התחילה בטונים נמוכים ועברה לצעקות". "כל אחד יודע שנשים הן שק של נחשים". "גברים נוטים בדרך כלל להצדיק את בוגדנותם השפלה ברמות טסטוסטרון גבוהות". "יש מעשים שאין מהם דרך חזרה וכדאי היה למנוע אותם לפני שמבקשים סליחה".

היא תצטרך לדווח מתישהו, ידעה אורה, כי מישהי נמצאת בסכנה. אבל למי לדווח? אין לה קשר לכותבים האחרים, רק לסוכנות התעסוקה שדרכה מצאה את הג'וב הזה, ושם אין עם מי לדבר. היא חיפשה ומצאה את מספר הטלפון של החברה עצמה. לא היה מענה אוטומטי, אלא מזכירה שענתה ב"הלו!" נמרץ. למרות שלא הודתה בכך מפורשות, ניכר שהיתה המזכירה וגם מפעילת העסק. לא היה פה תאגיד מסועף כפי שנדמה, הבינה אורה, רק משרד קטן, ממנו הפעילה אישה אחת עובדים במיקור חוץ. ובכל זאת סירבה לתת לאורה כל מידע שהוא.

כי זו היא, הבינה אורה.

היא מצאה את כתובת החברה ברשם החברות, והגיעה לשם בצהריים. זה היה אזור משרדים סתמי בין רמת גן לבני ברק. זמן מה לא ענו לצלצול שלה באינטרקום, וכשענו, ידעה שתצטרך לשקר ואמרה "דואר חבילות". הגבר שפתח לה את הדלת היה נמוך, מרובע וחייכן. אורה התנצלה שאין בידיה שום חבילה, היא מחפשת את המנהלת. "רוניתי", קרא הגבר לתוך המשרד.

כיסא משרדי מעוקם עמד בקצה מסדרון אפור, מצופה בשטיח. אישה בתספורת קארה יצאה מחדר פנימי בהילוך מוקפד.

"אני מחפשת את מי שכותבת את המשפטים בעברית".

"זה אנחנו".

"שניכם?"

"כן". האישה הישירה אליה מבט חד, עיניים צלולות.

"אני רק ממלא פקודות פה", חייך הגבר. חזר ועמד ליד רונית ושניהם רפרפו במהירות, שפתיים על שפתיים, ונפנו אליה חזרה.

"רגע, אז אתם מתחתנים? בדצמבר?"

"אנחנו לא נשואים", הופתעו שניהם.

"אה. טוב, רציתי לומר לכם כל הכבוד", אמרה אורה. "עברתי פה ונכנסתי, אני הכותבת של המשפטים בספרדית".

"בואי תיכנסי", אמרה רונית. אורה נכנסה. הגבר הכין קפה במכונה והיא סידרה את הכוסות. רונית החליקה מדי פעם על קו שיערה, להרחיקו מהצוואר. היה לה עור עדין ומנומש מעט. אורה הביטה היטב בזרועותיה, לראות אם ניכרים עליהן סימני חבלה.

 

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • אש"א  ביום 15 באפריל 2018 בשעה 2:42 am

    ועכשיו נותרתי עם שאלה מנקרת [משפט שממש לא אמור להתקבל אפליקציה, כמובן, בהכילו רק *מחצית* מצירוף מילים – בזמני כינו זאת "ביטוי קפוא", אבל לא יודעת אם הטרמינלוגיה הזאת עדיין בשימוש]. האם ניכרו סימני חבלה, על זרועותיה של רונית [הרי לא אכנה אותה "רוניתי"]? "יש מעשים שאין מהם דרך חזרה וכדאי היה למנוע אותם לפני שמבקשים סליחה", מהדהד בחלל הסיפור [נו, נסחפתי גם אני לעירבוב מטפורות]. האם כתב אותו זה שהעיד על עצמו כי הוא "רק ממלא פקודות פה"? איך מאשרים דברים כאלה? איך, באמת

    וכדרכך, אביבית יקרה, נשארים קוראייך [במיוחד אלה שאליהם לא מתקשרים מחו"ל; הבוהים; כואבי הזכרונות], מבקשים: עוד

טרקבאקים

  • מאת אכן, אנחנו מוגבלים למדי – ספרים באוטובוסים ביום 10 ביוני 2018 בשעה 6:57 pm

    […] למצוא עוד טקסטים מרתקים ובוחני גבולות, למשל הסיפור "בפארק הזה שורר מזג אוויר מקסים כל ימות השנה", שמתבונן מכיוון אחר בטכנולוגיה ובשפה שאינה משמשת […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: