החוצה

גיבורי הפנטזיות הסקסואליות שלי כל כך ותיקים וקבועים, שכאשר אמאס בהם אצטרך ודאי לשלם להם הפרשות לפנסיה. למרות הרעיון הזה, ששיעשע אותי שנים, לא חלמתי מעולם להקצות להם מקום כלשהו מעבר לתוכן חלומותיי. בסך הכל, אני אישה עם כפות ידיים גסות שחיי הדמיון שלה קשים להיגלות במפגש אקראי. היומיום שלי מלא חישובי חשבונות וסידורים מעשיים של משק בית, עבודתי מאלצת אותי לבלות בחברת נידחי העם בלשכה העירונית שבה אני עובדת כמנהלת אגף; בני ביתי נרגנים, תובעים את מנות האוכל שלהם בוקר וערב, ושלא יומלחו יתר על המידה. ואילו בתוך ראשי ובין רגליי ממלכות כבירות צומחות, ארמונות נגדשים חפצי נוי ומעדנים, נסיכים באים על סיפוקם ורוזנות מממשות תענוגות ארציים ללא בושה.

בהינתן כל זאת, לא ציפיתי שבכניסה לאטליז ברחוב ביאליק ברמת גן אתקל בדמות חוזרת מתוך אותם דמיונות שלי, שהמלכותי והבזוי מתערבבים בהם. היה זה ראש המשרתים של הטרקלין, אשר בדמיונות שכל מטרתם היתה להביא אותי לידי סיפוק, שימש תמיד בתפקיד שולייתי מעליב. מביך אפילו לנסח מה עשה שם – די לומר כי עשור לפחות ישב בתוך ראשי כעובד זוטר, תחתית החבית, תמיד רק ממלא מטלות קטנות שסייעו לדמויות אחרות, ראשיות, בדרכן אל העונג. לפעמים נצטווה ללקק מישהו או לחשוף איבר כלשהו ותמיד היה מציית בלי המשך, כאילו תענוגו שלו אינו חשוב כלל.

עמדתי רגע להיווכח שזה אכן הוא: שיער בהיר, פנים אדמדמות קצת, שפתיים דקות, לסת כבדה, גוף רחב ומבט צייתן. כן, זה הוא, אפילו שם לא היה לו. והוא שלח בי אותו מבט בודק, מוודא, והסמיק פתאום.

גם הוא מזהה אותי, חשבתי, ושתי זרועותיי החלו מעקצצות. צמרמורת או לחץ? סתם משב קור מן המקרר שבחנות, קצבייה של עופות בעיקר שהציגה שם חלקי פנים למכביר.

לא רציתי שהאיש יביט בי ואמרתי לקצב בקול רם מדי את שמות כל חלקי העוף שבאתי לקנות. מה עושה בעל תפקיד כמוהו בחנות עלובד זו, המושכת את מי שמבקשים עופות בזול? לו היה באמת קיים במציאות היה שולח משרת נמוך ממנו בדרג לברור לו תרנגולת ישר מן הלול או בשר ציד. אולי הוא רק המשך, שלוחה של דמיוני? לא ייתכן שאני לא במציאות. הקצב הערה אל תוך שקית לחה כבדים וטחולים וחצאי לבבות. שמתי לב שיציר דמיוני המשיך להביט בי ולחיי בערו.

האם יפנה ויציג את עצמו? אפילו שם לא נתתי לו, לרב משרתים הוותיק, אף לא קריאת חיבה כמו "דייווי" או "צ'סטר", כאילו היה נער אורווה נקלה. אבל בכל זאת אני היא היוצרת שלו, חשבתי, וזכותי להביט בו. ברגע אחד, שקית גדושה של כבדים וטחולים בידי, נפניתי והישרתי אליו את המבט.

בחיים היה גבוה ורחב יותר מאשר בפנטזיה. מצד החסרונות, החזיק את גופו בטונוס גבוה, רכון קדימה בכתפיים מאומצות, נוקשות. דבר שלא יכולתי לשער בכל הפעמים שבהן שירת אותי.

"את יודעת גברת שאת נדחפת קודם בתור", אמר פתאום בקול נמוך, עיניו מכווצות.

"אני חיכיתי פה עשר דקות", אמרתי. התפלאתי בעצמי על הדריכות והזריזות שבהן עניתי. אבל הדופק הלם בכל גופי. דיברתי אתו.

"לא, כי נתנו לך לפני כולם, היו לפנייך". היתה לו נטייה למשוך את ההברות האחרונות בכל מילה. איטלקי? רומני?

יצרתי עולם ואני לא יודעת באיזו שפה הוא. נדמה לי שהם כולם מדברים אנגלית שם בעצם. ומדוע הוא לא?

"פה אין תור", אמרה לחלל האוויר בעלת החנות, אישה כבדת בשר בתסרוקת פן מנופחת. "מי שצריך – הוא מקבל".

"תודה רבה", אמרתי בקול. שימשיך לריב אתה. הצטודדתי ויצאתי מן החנות אבל הוא בא אחרי. מיהו ומהו בעצם? יציר דמיוני. בנקישת אצבע צרידה אעלים אותו.

"רגע, גברת", המשיך ואמר, הולך בעקבותיי על המדרכה.

"אני ממהרת". קולי שפל כל כך פתאום. הוא גבוה ורחב ממני. לפני יומיים או שלושה היתה הפעם הקודמת שזימנתי אותו בחלומי ואז נהג שונה לגמרי. אבל הוא חזק, בקלות יכריע אותי.

"אני רוצה לדבר אתך, אסור לדבר?", אמר בניגון המתמשך שלו. עומד מולי על המדרכה בשוק העירוני המתקרא רחוב ביאליק, תערובת של אורות צעקניים, מתנות זולות ועלי שלכת. אם יתפוס בי אצעק. ומה יעשה? יאנוס? המחשבה הצחיקה אותי פתאום, כי נזכרתי בפעם אחת שבה בא על פורקנו בעל כורחו, מול גראפינה כלשהי שנבעלה בידי אחר.

"רק לדבר", חזר ואמר.

לראשונה חשבתי: הוא עלול לחשוף אותי. אני לא יודעת למה הוא מסוגל. בראתי אותו עם ברירת מחדל מטופשת (ללקק אנשים שאינם פנויים להודות לו באותו הרגע). אך לא היכרתי אותו באמת. השקית שבידי הכבידה.

"נו, מה רצית".

"שלחו אותי אליך", אמר. "הם רוצים שאני אגיד לך, באתי להגיד לך. זה לא נאה, אמרתי להם, אבל הם רצו אז תקשיבי בבקשה גברת".

הוא מזויף, חשבתי באי נוחות, עכשיו שומעים. במקום דייווי או צ'סטר, הוא קוסטה או ראדו.

"מי שלח?" היה זה כאילו הודיתי באמת – בהתקיימותו של ארמון הזימה שלהם.

"המעסיקים, לא נעים להם לבקש בפה, שלחו אותי".

המשכתי להביט בו כנראה.

"הם אומרים, אולי את גברת יכולה להפסיק עם ה.. לתת. להפסיק לתת כל כך הרבה לסטפן".

"אני לא יודעת מי זה סטפן ומה לתת".

אבל כאן הוא הסביר לי מי זה סטפן ולמה כוונתו באותה נתינה, והתלעלעתי.

לא היה לי מושג שדווקא סטפן מקבל כל כך הרבה בהשוואה לאחרים, אם כי בדמיוני לא עסקתי כמובן בהשוואת תנאים, מי שצץ בתוך הראש עשה את שלו ואני הודיתי לכולם במידה שווה. לא היתה לי כל בעיה להפלות לרעה את סטפן דווקא, אחרי הכל היה כרסתן שחצן, כבן ארבעים, שנהג ליילל בקול את תביעותיו מהנשים שעמלו עליו לגרותו, ומיד לאחר שהנשים החלו – עבר להתחנן בלחישה. תמיד ניסיתי לגרום לו להיות קולני יותר ככל שההשתלהבות עולה, ולא הסתייעתי. דמיוני כשל, הסברתי לעצמי פעם. לא עלה על דעתי שידו של סטפן עצמו בדבר.

ולמה דווקא על סטפן הם מתלוננים? כאן הסביר רב המשרתים בלי שנתבקש: סטפן לא נעים להם. הוא מצחין, הוא מקלל, מתפאר כל הזמן באילן היוחסין שלו, ומלבד זאת הוא מעשן תמיד אחרי מעשה הבשרים, והם כבר לא.

יש מעשנים בארמון הזה? דברים רבים, כמסתבר, לא ידעתי. אולי אני אוחזת בהזיה הסקסואלית הלא נכונה. מי בעצם משלם משכורת לאותו רב משרתים?

"היו שמחים להיפטר ממנו, אני לא רוצה להגיד שום דבר, אבל. רק תדעי גברת".

"להיפטר?"

"שיילך. שלא.. ישתתף". אנשים רבים חלפו על פנינו, רובם אוחזים שקיות, ממהרים מחנות לחנות בלי להביט בחלונות הראווה. צריכה פונקציונלית, לא לשם מותרות או עינוג.

"ולמה אמרת שהיית לפני בתור? אתה לא קונה פה כלום".

"יקר", אמר.

חייכתי בעל כורחי. ודאי נותנים לו תקציב שבועי או חודשי והוא נדרש לעמוד בו. הבטחתי שאשקול, אראה מה ניתן לעשות. במילא לא רחשתי חיבה רבה מדי לדמות הזו. ואכן בכל הימים שבאו לאחר מכן עמד סטפן מבויש בפינה צדדית, ישב עגמומי על כורסה והביט באחרים המזדווגים בחדווה, ולבסוף נשאר כמדומה בחדר השני לעשן שם. עד שנפקד לחלוטין.

ובערב אחד מיוזע מתמיד, שטוף זיהום אור עירוני של ז'בוטינסקי, עמדתי בין המון אדם מול מעבר החציה הרחב ומישהו משך בשרוולי.

"תודה גברת", אמר. הנהנתי – מאין בא זה?

"חשבתי ככה, תשמעי, אם כבר אנחנו נפגשנו ומדברים, גברת..".

"אני ממהרת".

"את לא חושבת שכדאי לפעמים לעשות, איך אומרים, איזה שינוי? חידוש? הם רבים לפעמים מי יתחיל, נגמר להם החשק".

החוצפה! לא אביתי לשמוע דבר מכל זה והדגשתי באוזניו, בתקיפות יתרה, שכאן חרג לגמרי מתחום סמכותו הזעיר.

", אולי לא כל הזמן שנצטרך לעשות אותו דבר, את אישה משכילה, יש היום מכשירים, חבלים…".

נפניתי אליו בחדות. "תשתוק! אנחנו לא לבד פה!"

"אני רואה גברת שגם פה את ככה איך אומרים, סוערת, עם נרווים", אמר בחצי חיוך. האור ברמזור התחלף לירוק ועדיין לא חציתי. הוא עמד מולי, רחב כמו בפעם שעברה, לא חושב ללכת לשום מקום.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: