שאריות צמר

מה היה הצבע האהוב עליה? לא הצליח לחשוב. 67 שנים חייתה, 34 שנים הכיר אותה ומעולם לא שאל את עצמו שאלה כזו.

עכשיו, אחרי שפינה את כל מכשירי החשמל הישנים, מכר את הרהיטים בתור וינטאג', נשארו הזוטות. את רובן היה לו קל להוריד אל הפחים למטה – אגרטלים, מפות, כמה זוגות מגפיים מהוהים – אבל קופסת נעליים שבתוכה שאריות צמר צבעוניות, לא נתנה לו מנוח. הוא ישב אתה על הספה ופתח וסגר. לא היו שם מסרגות אפילו. סגול, לבן, צהוב בננה, צירופים מוזרים של חוטי הצמר, עוביים שונים, בחלקם שזור חוט מנצנץ. מה רצתה לסרוג? למה לא ראה אף פעם את מה שהצליחה להכין מהם?

הוא שנא את האישה הזו וגם נזקק לה מאוד כעת, לרעיון של היותה, לתקווה שתלטף אותו בהבנה פעם. לקוות אפשר. הוא היה ממש רעב פתאום. לפחות אחרי מותה יש לו פה מקלט, גם אם בחייה לא הציעה לו כזה. צלחות המרק האינסופיות, השאלות החוזרות על עצמן, מתי תבואו מתי תבואו, לא היו בשבילו דאגה אלא עוד דרך של הילפתות. של חיים דרכו. כמה שנא את מי שחיים דרכו. כעת הוא יושב בדירתה הריקה ומודה לעצמו שטוב לו לנוח פה. הנה באתי.

מתי היה לו רגע לעצמו? לא שבבית הוא מתאמץ מדי, אבל הם לא נותנים מנוח לשנייה. שירי תמיד מקסימה, יודעת לפצח כל מצב רוח שלו, תמיד מנהלת נהדר את הילדים בלי לצעוק. יש לה כל מיני שיטות ומערכות תגמולים והילדים נענים להן היטב, קמים בלי טענות, לומדים למבחן, מזדרזים לחוג, בשקט המיוחד הזה של נשיאה בעול. קצת כמוהו בעצם כשהוא משתיק שעון כל בוקר וקם מייד. מנהל עסק, עצמאי קוראים לזה, והוא כבול כמו צמית. איזו מין תכונה איומה זו, נשיאה בעול, להוריש לדור הבא? מה ההפך ממנה – התרסה או התפנקות? אולי אין הבדל בין שתי אלה.

מזמן לא התלבש, גם כשהיה לבד בבית. אחרי שהגדול חזר פעם במפתיע הביתה, חשש לנסות. עברו מאז כמה חודשים טובים. התחושה כבר עקצצה בו. אולי פה?

אבל אין לו מה ללבוש פה. למדוד את בגדיה שלה, זו תהיה פריצת גדר גסה. לכל דבר יש גבול, גיחך לעצמו. מולל את חוטי הצמר. מולל ומולל. הלוואי שידע לסרוג. אבל מי היה טורח ללמד אותו, גבר גדול ושעיר, כרס בולטת, בלי להתפוצץ מצחוק.

*

דווקא פתרון לא רע. עמד מול המראה. עם התחתונים מוכנסים פנימה ולאחור כפי שלמד לעשות. החוט הסגול מלופף על אזור החלציים שלו, מענג לא בגלל התחושה ההדוקה אלא בגלל שלא הצליח לכסות כמעט דבר. על חזהו קשר וליפף. לסרוג לא ידע אבל קשרים עוד זכר איך לקשור. משהו בין מקרמה לקשר צופי, צמת צמר עבה מהדקת את הפטמות וזנבותיה משתרבבים למטה. המילה היא פרנזים והוא אהב את הפרנזים האלה. כוסית של קאובויז, זמרת קאנטרי? נהיו לו שדיים קטנים. פרה משוגעת, תיעב את עצמו לרגע. המשיך לעמוד, לשנות זוויות כאן ושם, עד שהיה מרוצה שוב. פצצה. כרגיל לא יצלם – מסוכן מדי.

אבל זה ארך רק דקה והוא עמד והסיר את הכל, התעצבן כי החוט ההדוק סירב להיפרם בקלות. נעלי עקב אין לו פה. היה חסר משהו, לא חיפש עכשיו לעמוד או לגמור, ומשהו היה חסר בכל אופן. לב חלול. אין קהל. מה היה קורה, חשב בפעם האלף, לו היה בכל זאת מספיק גבר כדי לספר לשירי.

אם יבדוק שוב בארונות אולי ימצא את מה שנסרג מהחוטים האלה. את הדבר העיקרי של השאריות. בדק גם במגירת הנעליים, בשידה הגדולה שבהול. אבל כתום היה הצבע שאהבה אמא שלו, לא? סלטי גזר בשלוש וריאציות שונות, בקעריות אירוח תואמות. עוד יתגעגע לסירוב שלו להגיע אליה בשבתות. למה קנתה סגול ולבן? למי זה יועד? אלמנה חסרת ידידים שהתרכזה בבישול ובהתעמלות בונת עצם בביתה מול קלטת וידאו. המנחה עצמו כבר מת – הודיעו בחדשות שכוהן הפעילות הגופנית הלך לעולמו, והיא המשיכה להטות גוף וגפיים בתנועות המדויקות גם עשר שנים אחר כך. כל שיחה בטלפון היתה חזרה מדויקת, מתי תבואו, שכחתם אותי או מה. כתום היה הצבע שלה, בטוח. איפה היתה מניחה משהו שסרגה?

מפיות מתחת לעציצים, נזכר. אבל לא היה דבר במרפסת. שירי לקחה את שתיל העגבניות הקטן אליהם הביתה, קבעה עם הילדים שיאכלו סלט "מהעגבניות של סבתא" כשיבשיל. אלי ריפוד לקופסת התכשיטים – לא. ריבועים מתחת למזנון שלא ישרוט את רצפת הסומסום. אין.

כשחזר הביתה היו חוטי הצמר תחובים עמוק בתיק שלו והוא נישק את כולם וניגש הישר לאלבום הילדות שלו ששירי שמרה בבוידעם. הוא עצמו סירב להסתכל בו שנים והיא התעקשה. דפדף. אביו נפנף מאחורי הגה של כרמל דוכס. אמו עמדה מחויכת בחתונות, בבית הבראה בטבריה, ישבה על כיסא נוח במרפסת הבית. דור ההורים קנה כיסאות נוח כאילו אם יישבו טיפה יותר אחורה יהיה להם קל יותר. ואז ראה את הסוודר של אחותו בסגול ולבן, בתמונה שצבעיה היו בדרך לדהות לספיה מוחלט. הצהוב לא היה שם אבל הסריגה סריגה והצווארון היה גולף, אופנת שנות השבעים, חונק מדי את הילדה הרצינית שעמדה שם וקלח תירס בידה. אפילו להלוויה אחותו לא באה, "אין טיסות", כאילו קנדה זה העולם השלישי. אז לא היה טעם לשבת שבעה.

ולאן התגלגל החוט הצהוב? צהוב בננה. מגוחך. לו עצמו ודאי לא היה שום בגד כזה. עכשיו יש. הוא ילבש אותו מחר. מתישהו. יראה לשירי. זה רעיון טוב להתחיל לדבר עם שירי דרך החוט הזה. תשמעי שירי, אמא שלי מתה כידוע ואני מתגנדר. תביני אותי, לא? שירי תחבק אותו, תשב להסתכל כשהוא מחליף, אולי אפילו תדע לנהל את זה. בשיטות שלה. מחר אתה ואני מכינים טבלה, על כל יום שאתה מתלבש תקבל מדבקה. על כל יום שאתה לא, תקבל שתיים.

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: