ראשונה יצאה אחות אתיופית יפהפייה. אני מכור לעצמות לחיים, הוא חשב, והעור הזה. רק הריח הדוחה שעמד במקום מנע ממנו להתמכר לתחושה ולהפליג במיני דמיונות. "אתה יכול להיכנס", אמרה לו והסיטה את הווילון הירוק, בתנועה שסימנה שכעת סיימו לרחוץ ולהלביש להיום. איך נעות הרגליים שלה בהליכה, כמה הן מתחככות מתחת לחלוק? ניסה לחשוב והדף את המחשבה מעליו: תאוותני מדי.
עדיין לא למד, בשנתיים של אשפוז, לדחוק את התאוותנות הזו לפינה בזמן הביקורים שלו במוסד הנידח, ולהתרכז רק באבא שלו. הזומבי, השמוט, הבר-מינן. אחיו ואחותו היו מתפלצים לו היו שומעים איך הוא קורא לו בינו לבין עצמו. ואולי בעצם היו הופכים את המלים האלה לכינויי חיבה משפחתיים. "הבר-מינן ישן עכשיו, תנסה להתקשר בצהריים".
דווקא היום הוא מרוכז לגמרי, תראי אחות, אמנם קהל לא יהיה לו לפעולה הזו אבל הוא חשב עליה חודשים והתכונן אליה שבועות, ותיאורטית היה יכול לבצע אותה כבר יומיים, מאז שחבר השיג לו חומר שקוף שלא שאל לשמו.
להמית זו פעולה של חסד, ואני עושה אתך חסד, אבא. המולת האחיות נסוגה לצד השני של המסדרון, ולא היתה סכנה ששום חולה יקום ממיטתו לראות, להיווכח במה שמני עושה עכשיו. הוא לא מלמל דבר, לא פסוק ולא דברי פרידה, בזמן שהזריק לשקית האינפוזיה, מלמעלה, את המזרק כולו. אביו לא פקח עיניים, בהתאם לחוקיות השכיחה האומרת שכל היום הוא ישן ודווקא בשלוש בלילה הוא מתעורר ועושה שמות לאחיות. תביאו-תיקחו, למה פה-למה שם, שאלות וגערות שמוציאות אותן מדעתן. ודווקא נחמדים מאוד במוסד הזה. אבל גם הם כבר לא יכולים לסבול את המצב המתמשך, לא רק אביו. גם הם כבר לא יכולים לסבול את החיים המדולדלים, המנוונים, שבהם אדם שפעם ישב על מרפסת ונהנה מכוס תה והיו לו דעות על כל דבר, מתהפך בחמיצות, מדמדם, ממתין שיחליפו לו. גם על חוק החולה הנוטה למות היתה לאביוו דעה; תמיד אמר: מי שהגיע לסוף דרכו צריך להראות לו את הסוף. אומר ולוגם, לוגם ומשנה נושא. נכון, אבא, המתה זה חסד ואני עשיתי אתך עכשיו חסד.
המזרק חזר לתיקו של מני והוא התיישב. מסורבל כמו בן זקונים לא אהוב. מי שמע על בן זקונים לא אהוב? איפה נשמע דבר כזה? במשפחת כהן לא לגמרי אוהבים את מני הקטן, אף אחד לא יגיד את המשפט הזה בקול רם אבל הוא התעופף בכל החדר, בכל מקום שמני נכנס אליו. אחיו ואחותו נרחבים, מסופקים, שופעים, תמיד לקחו להם הכל וגם תוספת, והוא עמד בפינה עם אצבע בפה, עיניים קרועות, אף פעם לא מוביל, אף פעם לא שום דבר. סתם מני הקטן, שלוקחים באנחה אתם לכל מקום כמו צידנית.
אביו שכב שליו עכשיו. שקית האינפוזיה היתה עדיין כמעט מלאה, מטפטפת, החומר בתוכה. כשתתרוקן צפוי לא יותר מפרכוס קצר, ושלום ולהתראות. במוסד לא יטרחו לחקור כמובן, פה עסוקים בכסת"ח כל היום, ולא עושים ניתוח שלאחר המוות סתם כך. איש לא יידע ואיש לא יודה לו, אבל הוא יידע ומצב הביניים הזה ייפסק והשלווה תגיע.
צלצול טלפון. "עד שסיימתי עם הלקוח הזה יצאה לי הנשמה", הכריזה אחותו בקול צוהל, רם מדי כהרגלה. "אני בדרך ומביאה את הבונבוניירה, זה עלי".
בונבוניירה?
"עשרים ואחת באו-גו-סט!" קולה עלה כאילו זה המספר הזוכה.
נו, מה פספסתי?
"שום דבר, רק יום הולדת! יש שוקולד לבן שהוא אוהב, משהו קטן. לא צריך מתנות עכשיו".
גרונו יבש. מה פתאום היום? עכשיו נזכר איך אחותו התעקשה שהשבוע יגיעו שלושתם ודווקא ביום שלישי, לא הסבירה כלום, והבין מדוע. אביו התהדר תמיד בתאריך העברי שלו, היה חוזר ואומר "ח אלול התרצ"א", אף פעם לא קבע את תאריכי החגיגות וגם עכשיו לא הבין אם אחיו ואחותו טרחו לתרגם כל שנה את התאריך העברי, או סתם נצמדו לעשרים ואחת באוגוסט הזה. רצה להתרגז, למה כמו תמיד לא דיברתם אתי על זה, אבל שתק. כבר לפני שנים הבין שהם לא עושים זאת בכוונה רעה – הם מקבלי ההחלטות ולכן ההחלטות מתקבלות אצלם. הוא מקסימום בגוש המדינות המזדהות.
יש עכשיו אינפוזיה מטפטפת שאסור לו לגלות לאחות שהיא מסוכנת ובכל זאת עליו לנתק אותה מדי, אחרת הבר-מינן יתפגר ביום ההולדת. ואם יתפגר ביום ההולדת, מה יקרה? צדיקים נולדים ומתים באותו היום, לא? אדמו"רים של חב"ד. לא עכברונים שורדי פרעות כמו אבא שלו. היה משהו על זה במערכון של הגשש. מה איכפת מתי הוא ימות, העיקר שיפסיק לסבול. בסוף כולם יחשבו שזה מהבונבוניירה של נאוה, שיאשימו אותה, סיבת המוות: שוקולד לבן, החניק צחוק בתוכו.
*
אחותו נאוה עמדה בדלת כבר, גדולה מדי כרגיל ולבושה היטב כתמיד, שמחה בשוקיה הרחבות ובחזה הענק שגידר אותה כמו תופעת טבע. מצליחנית היתה ונשארה. גם דניאל תמיד תפס נפח, מפמפם את הכניסה שלו לכל מקום. היא הסיטה את שערה הארוך והדפה קלות כיסא גלגלים ריק שעמד במעבר וניגשה אל האב ואחזה בידו ופתחה אותה, כאילו רוצה לעבור על קווי הגורל שלו. "היי אבא", כאילו טבעי שהם ייפגשו פה במקרה. "דניאל בדרך!" ואם הוא בדרך אז מה? כל משפט היה אצלה לחגיגה, בקול עשיר ומלא גוונים, משתנק כאילו ממש דחוף לומר הכל עכשיו.
אביו פקח את עיניו בלי קושי ניכר. האינפוזיה טפטפה עדיין, שני שליש אולי. "בובה'לה שלי", אמר אביו והשתתק.
"איפה מני?"
"אני פה", הזדרז מני וקירב את כיסאו. כבר שעה וחצי אני פה, רק עכשיו ראית.
"יש שוקולד לבן, אבא, שאתה אוהב". היא הוציאה משקית גדולה קופסה קטנה.
אבל אביו הסיט את ראשו והדף ממנו יד בתנועה שאמרה, אני לא רוצה, תאכלו אתם.
מני קם, התיישב, קם שוב. "אולי ננתק אותו, ניקח אותו החוצה למרפסת שמש?"
"מה פתאום לנתק, ניקח את העמוד אתנו".
הוא התיישב חזרה.
"אז אתה רוצה למרפסת או לא? מה הסיפור" שאלה את מני, כאילו הוא המאושפז.
"לא דחוף", אמר.
"דניאל יגיע אחרי שתיים", חזרה, דרוכה פתאום. ביניהם כבר לא היו נושאי שיחה אחרים.
שניהם החליטו על חגיגת יום הולדת ולא אמרו למני אפילו את המילה. הוא עבר בקניון לפני שבא הנה, יכול היה לקנות את הבונבוניירה ולחסוך לה זמן עם הלקוחות שלה שרוצים בתים מעוצבים למות בהם מסריחים וחסרי אונים. מעניין אם כעת, אחרי שאביו יכלה את החומר השקוף, יישאר לדניאל ונאוה על מה לדבר, חשב וגער בעצמו. מה איכפת לו מהם, להפך, מתישהו יזכה סוף סוף בלגיטימציה לקבל מהם קצת שקט. גם אם במחיר השתיקה שלו. הם, דווקא הם שמתהדרים באהבתם, לעולם לא ידעו שהוא האחראי הישיר.
בכלל, אם זה חסד, זה חסד בכל מקום ובכל זמן. עניין יום ההולדת הוא שטויות, יחסכו יום אזכרה אחד. אבל אולי בכלל נתנו לו חומר שלא משפיע? אביו ניסה למתוח ברך אחת, עצם עיניו חזרה. לא נראה שמשהו מציק לו בכלל. מלבד הזמן. הגיל. התחלואים. לו היה חוזר בתשובה עכשיו, משנה את דעתו על קץ החיים, אולי היה מקום לקרוא לאחות. לו היה צועק: תעזרו לי. אבל הוא שכב ובונבוניירה עם תווית מחיר מטושטשת של השופרסל על חזהו. אפילו לא עולה ויורדת על עצמותיו. והם המתינו לדניאל שיגיע.
"לפחות זה ליד החלון", אמרה נאוה, "החדר הקודם היה זוועה".
האחות האתיופית הציצה בדלת ומיד נעלמה חזרה. אישה כזו, מתוקה עם שפתיים מלאות, מקומה להשתרע מלוטפת על מצעי משי, לא בין מיטות ברזל וסירחון של קבע. אם אביו לא יפתח את מתנתו, אולי מני ייתן לה אותה, לאות תודה.
"אפילו לא שאלה מה שלומך", לחשה נאוה.
"ראית בובה'לה, איזו חתיכה האחות הזו?" אמר אביו פתאום. מני נתקף גל של צער. לראשונה הבין שלאביו ולו יש טעם דומה בנשים.
כותבת מוחקת 