הארנק של בתו של הבוס

 

"בנאדם בלי כסף זה לא כמו כסף בלי בנאדם. כסף לא מתגעגע לבנאדם הקודם שלו". את זה אמרה הקופאית הרוסייה שמולי, וגיחכה. זו היא שעושה תמיד משמרות לילה. תמיד אני רואה אותה יושבת וממתינה לאוטובוס בשמונה בבוקר, בסוף המשמרת. "אם לא נמצא אותו כולם פה יאכלו חרא", רטנה העובדת הצעירה שלצדה בקופה השנייה, אבל הקופאית הרוסייה ביטלה אותה בהינף יד. פתאום היא נראתה לי טיפוס של מנהיגה, לא אישה מחוקה ועייפה שסופרת שנים לפנסיה. אם יש לה כזו בכלל. כעת שלחה לחיפוש שיטתי בסניף את כל הקולגות שלה – האתיופית והערבי וזו שמתלוננת שלא באים להחליף אותה מהר מספיק. קל לדעת פה דברים על כל הקופאיות, אין להן זמן אחר לדבר ביניהן כי אין הפסקה וכולן רצות החוצה בסוף שעות העבודה.

ארנק הלך לאיבוד בסופרמרקט – הארנק של בתו של הבוס. אולי הוא בעצם רק מנהל המשמרת, איש כסוף שיער וזעוף מבט, שלא הייתי מעלה על דעתי שיש לו ילדה בגיל כזה – בת אחת עשרה או שתים עשרה, רזה וחוטית. היא מדברת עכשיו בטלפון שלה ומנתקת, בולעת דמעות, מושכת באף, הצגה שלמה בשביל אבא'לה. כך נראה לי – אני נכנסתי רק להחליף, אריזת גבינה של 500 גרם שכבר פג תוקפה.

כבר זמן מה שהכל דייסה בראש שלי, לא שמה לב לתאריכים וחושבת מבולבל. לאחרונה התחלתי לומר "חולצה" במקום "צלחת" וההפך, וגם זה לאחר רגע של קפיאה במקום, ניסיון לארגן את העיצורים הצלחיים הללו. אני קוראת חמש שורות ושוכחת אותן, מספרת משהו לחברה בטלפון ואז רוצה לספר אותו שוב. קבעתי בגלל זה תור לרופא וביטלתי, וכך שלוש פעמים. לא ארצה לשמוע את האבחנה בשלב שבו אני מסוגלת להבין אותה.

כאן במינימרקט לקח לי זמן להבין מה קרה, כי אף אחד לא מיהר לתת לאירוע כותרת. ועכשיו אני תקועה פה בתור – הסאה הוגדשה, הקופאית העייפה נטתה כנראה לדבר בחוסר סבלנות אל בתו של הבוס. "את בטוחה שלא שמת את זה איפה שהוא?" הקשתה, ורמזה שיש לה דברים חשובים יותר לעשות מאשר לעזור בחיפוש – והילדה רצה מיד בדמעות, "אבא אבא, היא כעסה עלי". הוא, כמו שהוא תמיד קשוח ומודאג, לא העיר לקופאית אלא חיבק את הילדה ברוך של ארנב עצוב ולחש לה באוזן. מלבד הקופאית כולם כולל אני, עם הגבינה 500 גרם ביד, שמענו מה אמר. "הכל יהיה בסדר מתוקה שלי", אמר הבוס. והיא הנהנה, ושוב ייבבה, שלא להירגע מהר מדי, ואז הנהנה ונרגעה.

בין האב והבת, ראיתי, היו יחסים של שומר-נשמרת שנשמרו בדייקנות, אי אפשר היה לסטות מהם סנטימטר – טקס מדוד של בימוי מהלומה, זעקה לעזרה, ריכוך המכה, התרצות והעמדת פנים שהכל נמחק. הבוס היה כבול בחבלי הקלעים של התיאטרון הזה בדיוק כפי שבתו היתה כבולה בהם. הוא גם היה כבול לטקס הנזיפה הפומבית בקופאית, הרבה יותר מאשר הקופאית היתה כבולה אליו, שהרי לה בסך הכל היה תירוץ של עייפות גדולה בסוף משמרת. אבל הקופאית כמו פרשה את השטיח לרגליו והתנדבה לומר בעצמה: "סליחה חמודה, חיפשנו כולנו בשבילך, חבל כי דווקא היה לך ארנק יפה".

"באיזה צבע זה היה"? שאלה אחת העומדות בתור.

"ירוק", אמרה הילדה, בקול שליו מדי להרגשתה, כי מיד שבה ואמרה "ירוק בהיר", ברעד, בכי עצור – אמיתי או משוחק? רציתי להכות אותה. היא ודאי התרברבה, חשבתי, בפני כל היושבות במשמרת: תראו איזה ארנק יש לי, עד שנפל מידה או מתיקה ומישהו לקח והלך. אבל כאן עמדו בתור לקופה חמישה אנשים בשבע וחצי בערב וכולם אילמים כמו דגים, מוזר איך אף אחד מהם לא ממהר הביתה, רק מהנהנים זה לזה מול ה"מתוקה שלי" של האב, השפוף על רגליו מול בתו. ההשפלה העצמית הפומבית של קופאית, ששמרה על פני פוקר מול ילדה רזה ומכופפת כמו חוט מלופף. ארנקה של בת שתים עשרה הלך לאיבוד, כמה כסף כבר יכול היה להיות בו? וכמה כבר אפשר להיות צופים, כמה אפשר?

ברגע זה התפרץ, פשוט לא יכול יותר, איש גדול ומוכר שעמד שם (עובד המתנ"ס שממול, שתמיד הולך בגופייה). הוא פרץ, צעד אחד בסך הכל מתוך התור הסבלני, אל מול הבוס. "נו כמה כסף היה לה שם? אני אשים משהו, כל אחד ישים משהו, ונגמר הסיפור". כנגדו מחה בחור מזוקן וחסר סבלנות, על כך שזו לא אשמתו שארנק נעלם, שאין לקונים אחריות על הרכוש של הבעלים. וקונה אחרת אמרה: "תנו לו לדבר". אבל מה פתאום שאנחנו נשלים את הכסף שהיה בארנק של בתו של הבוס? אפילו הבוס לא חש בנוח עם הרעיון, וזה נגוז מיד.

"אי אפשר לסמוך היום על אף אחד, לידיה", אמר בעלה של הקונה ששאלה, שכמדומה רצה רק לעזוב את התור. השקית שבידו היתה עמוסה בבקבוקי מיץ גדולים. כמה כבד זה ודאי. הסטתי ממנו מבט. דבר-מה בהיר עגול על מדף הפירות – הנה זה שם, ליד ה-מפתח! חשבתי. "זה ליד ה-מפתח!" אמרתי לכולם. אבל מיד ידעתי שהמילה היא לא מפתח. "ה-אבטיח!" אמרתי.

הילדה, חקרנית, הביטה בי. ננעל עלי התיל. הבוס הביט בי. כולם חשדו קצת באפשרות של מציאה פתאומית. אבל ככל הנראה גמרו בדעתם שאני לא שותפה אפשרית לפשע. הקופאית העייפה קרצה לי. בידי היתה עדיין קופסת גבינה לבנה 500 גרם ומוחי כבר בדרך להיות דייסה פושרת, דלילה. אבל באמת היה מונח שם ארנק בצבע קליפת אבטיח. הארנק של בתו של הבוס ובתוכו גרעינים לרוב.

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • לבנה  ביום 8 באוגוסט 2018 בשעה 8:42 pm

    היה כדאי לחכות לפסוק המהתל: אבל באמת היה מונח שם ארנק בצבע קליפת אבטיח. הארנק של בתו של הבוס ובתוכו גרעינים לרוב…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: