הקלפים

חיפשו אותי בטלפון כבר מספר פעמים, אמרו שזה מכתב עת רוחני ותיק ומבוסס. אמרו שרוצים לראיין אותי קצרות. הנושא: טארוט. לא ידעתי מה בתחום התמחותי הנרחב משיק לנושא הזה אבל יכולתי לנחש: המומחית לכל מיני, עם תואר ומוניטין בשום דבר ידוע, זללנית המלים הבולעת ומקיאה אותן בסדר מרהיב, יצרנית הדיבור שיכולה לסייע להם למלא שטח פנוי בין מודעות (כתבות קוראים לזה). הסכמתי בחפץ לב להתראיין אבל לא נמצא לזה זמן.

ובינתיים הם התקשרו שוב והשאירו לי הודעה שוב. על שולחני הבהיר והצר שבקצה המסדרון, מול הקיר במשרד שאין יודע מה עושים בו, נערמו הפתקים שלהם. היו לי עיסוקים חסרי תיאור מוגדר, בעיקר השבתי על פניות של אנשים שביקשו להתייעץ בנושאים חסרי משקל. ויום אחד התקרבתי לשולחן, לא היה שם איש והטלפון צלצל וזה היה המראיין.

הוא איש מצומצם ויבשושי המתקרב לגיל שישים, מצומצם בדעתו למרות גופו העמוס, ממדיו הגדולים, איבתו לכל דבר ועניין הקשור אלי. ידעתי לספר את כל אלה על סמך קולו. הוא פתח אמר שכתב העת מוקדש כולו לטארוט. אם הוא מוקדש כולו לטארוט, תהיתי, ועמודיו מלאים ראיונות עם מומחים קוראים וידעונים, מה כבר אוכל אני לחדש? ובכל זאת התכוונתי להתכונן. אבל הראיון כבר החל.

האמירות עצמן, ניחשתי, לא יהיו העיקר, הם מחפשים סידור נאה שלהן על הדף. ובעוד אני מתחילה לנסח אותן, החל בן שיחי להתלונן. בעיקר קבל על כך שחיפש אותי זמן רב ולא מצא, שעמוד הפייסבוק שלי לא היה לו כלל לעזר. מה לא בסדר בעמוד הפייסבוק שלי? שאלתי. הוא התאפק שניות ארוכות ולבסוף הטיח. "את לא דומה לעצמך שם".

"הממ. אולי תגיד לי למי אני צריכה להיות דומה, ואעבוד על זה", אמרתי בקלילות, רווה מעצמי על המכה הניצחת הזו. היתה בצד שלו שתיקה שהתמשכה והתמשכה, ואני פירשתי אותה כהודיה בתבוסה ומילאתי ראותי אוויר. התחלתי לדבר, לאות חסדם של המנצחים טוטאלית, וניגשתי ישר לעניין. תיארתי את הטארוט כאמצעי למשש דרכו ארכיטיפים מופשטים. ככלי ששימש את האירופים "כמעט מאז ימי הביניים" (אמרתי וקיוויתי שלא ישסע אותי, שכן קביעת התקופה היתה ניחוש גרידא, שכחתי לבדוק). כמבחן איי.קיו של העולם הרוחני – ככל שמוצאים יותר משמעויות בקלף כך הוא הולך ונסגר על עצמו, מתכנס לפרשנות אחת. ועוד שימושים וסגולות מצאתי לטארוט, הרהבתי ושניתי וזיקקתי ניסוחים – זה לא היה מהימים הטובים ביותר שלי, אבל בהחלט יום של דיבור מוצלח מאוד. נתתי ראיון מעולה על נושא שאיני מבינה בו עובדתית יותר מאחרון החובבנים.

הוא הודה לי וניתק. כשיתפרסם הגיליון, ניחשתי, ודאי יחזור אל דף הפייסבוק שלי, יבחר בתמונה הזעופה ביותר מתוך עשרות התמונות שבהן אני מחייכת לראווה, יורה להדפיס דיוקן רטנוני שלי לצד דברי המיומנים. וכך יראו כולם אישה שפופה, מכורכמת, בלי שפתון, לצד המרגליות שפיה הפיק. במקרה כזה, עודדתי את עצמי, אכתוב מכתב גלוי למערכת כתב העת ואדרוש לפרסם תמונה העושה עמי צדק. בגיליונם הבא יהיו חייבים לפרסם תמונה של חיוך קורן, גלוי, אחד מחיוכיי המפורסמים, בצד התנצלות.

עבר זמן וגיליתי שחוסר שביעות הרצון כוסס בי. אבל הטלפון הבא היה מתכנית בוקר – בהתבסס על הדברים היפים שאמרתי, שהופצו כבר בגיליון ובכל הקיוסקים באזור המרכז, הזמינו אותי להתראיין, אולי אף לכתוב טור קבוע על הנושא באתר בעל תפוצה בינונית. "מהממת", הדגישה התחקירנית בשיחה שלנו. אני שונסי גארדינר של הטארוט! חשבתי. אפילו נטיתי להסכים, למרות הצורך להשכים מאוד מוקדם לתכנית הבוקר. אבל אז התברר (הממונה עליה נזפה בה קצרות, שמעתי אותה בדיבורית) שהתכוונו למישהי אחרת.

באיזה מקום בתפוצה העברית, כנראה שלא בארץ, יש אביבית משמרי שלא עולה בחיפושי גוגל. היא עצובה יותר ממני וזהירה יותר ממני, לא מעלה דבר לרשתות החברתיות. אבל היא עשתה את התואר האקדמי שלה על הארקנה הגדולה והארקנה הקטנה בטארוט, ולא פרסמה דבר מאז. היא לא במדריכי הטלפון, לא ברשומות רשמיות, לא בשום מקום. "אולי נראיין אותה ונשים תמונה שלך", גיחכה התחקירנית הצעירה בזהירות, "אין-אין-אין מומחים לזה מאז שבן-דב מת". "את יודעת מה?" אמרתי. גיחכתי גם אני, כבר פחות בזהירות, כי הרעיון הגיע ממנה.

וכן, התפתיתי. הלכתי לתכנית הבוקר הזו, ישבתי על רקע הכיתוב "אביבית משמרי, חוקרת טארוט" וקצרתי את שבחיה של צרתי לשם. סיפקתי דימויים מקוריים, רמיזות מבודחות, אמירות רבות עומק. סנטתי פה ושם בגורמים שלישיים שלא יוכלו להתרעם, כיבדתי את רוח האכסניה אך הזכרתי שיש עולם מחוצה לה, סחטתי צחוקים מכולם עד אחרון הצלמים. "תישארו אתנו", אמרה, משתנקת מצחוק, המנחה רבת הניסיון. שוב הברקתי בדיבור ללא פשר, בהליכה סחור-סחור מסביב לבור משמעות מרוקן.

והלכתי משם. טלפונים עדיין מגיעים, אנשים מבקשים פתיחה. טור בעיתון לא קיבלתי אבל אולי עוד אקבל. אני עושה את כל העבודה בשביל שתינו, גברת משמרי, רק שתינו בעולם עונות לשם הזה. רק מפעם לפעם אני מרגישה פתאום מיותמת, חושבת שהלוואי שמישהו היה קורא לי בקלפים.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • יותם  ביום 30 באוגוסט 2018 בשעה 2:44 pm

    מצויין! תודה

  • אש"א  ביום 2 בספטמבר 2018 בשעה 4:08 am

    או, אביבית
    המילים מתחייכות קורנות וגלויות ואומרות לשתֵּיכֶן – אַתְּ הידועה וְהָהִיא, יודעת-הטארוט אשר נֶחבּאת לה ככה בֵּינוֹת לָארקנה הגדולה וְלָארקנה הקטנה – כן, לגמרי יש עולם שם בחוץ… תעזבו תיאורים מוגדרים, הַגְּבָרוֹת משמרי. מה חשובה ההגדרה. חשוב כי הצופים והקוראים יחייכו, ולרגע ישכחו את יתמותם. הנה, כותבת אחת שעבורהּ הִצלחתֶּן

  • nitsanem  ביום 3 בספטמבר 2018 בשעה 3:08 am

    אני מתקשה הן לסכור את פי והן למלא אותו מים.
    אזליף רק שעלתה בי מחשבה בואכה תהייה, האם היא החליפה פעם את שמה לאביבית משמרי ממשהו אחר. מעין סטוקרו-גרופית צללים שכזו.

    כמו כן, אוח כמה שהייתי שמחה לו היו מראיינים אותי על דבר מה כלשהו מן המין הזה. כלומר, דברים שיש בהם מומחי על וידעונים וגורואים, ואני פשוט אוכל לשבת לי ולהתפלסף.
    נשמע תענוג.

    ולבסוף שאלה – הבוקר שתיתי תה רותח בכוס סרוכית והעלים הסתדרו בתחתית בעין מניפה שדמתה לתיתורת של מגבעת גדולה ובאמצעה מעין חרב רחבה, ותחתיה, אפשר היה לראות את הכיתוב "מוות". האם לדעתך זהו זמן טוב לאמץ כלבלב?

    חן חן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: