נצח עד

(טיוטה)

נינה התחילה לצעוק בזמן האחרון, וזה לא היה נורא לולא היתה עושה טעויות רבות כל כך עם המצבות. חלק מהצעקות הוא בגלל שרק קמה מדלקת אף אוזן גרון, כך היא מסבירה, חלק מזה בגלל שהבת שלה משגעת פילים וחלק בגלל שאף אחד לא מקשיב לה ולכן היא צריכה לחזור על כל דבר שלוש פעמים. גבי אמנם תפוס חזק עם דניאלה שלו אבל מסתכל על נינה בהשתאות, איך היא תובעת מהעולם לשמוע אותה בלי שיעז לסתום את אוזניו. "אולי תבררי על בדיקת שמיעה", אמר לה יורם הבעלים פעם, והיא האדימה: "אני שומעת טוב מאוד! אתה זה שלא מבין שום דבר!"

נינה אישה יפת פנים וגבוהת קומה, עם מזג עצבני שגורם לה להיראות דקיקה למרות שהיא מלאה יחסית. היא אוכלת את ארוחות הצהריים שלה בתוך האוטו. לא רוצה לאכול במשרד, היא אומרת, מול מכתבי תודה ממשפחות של נפטרים ונקברים. הסימקה שלה חונה תמיד מעבר לכיכר שמול "גל נצח" למרות שיש המון חניה ליד פתח המשרד. גבי ניחש בקלות שזה בגלל הקונדומים המפוזרים על העפר בהמשך, ליד הכניסה לבית הקברות. זו בעצם בושה גדולה, כל מי שיוצא מהמשרד שרוי באבלו מבין שהיו פה זונות בלילה. "איזה מין זונות מגיעות הנה? כאלה שלא מפחדות משום דבר", אמר ליורם הבעלים, ויורם החוויר. מדי פעם עולה הרעיון לפזר חצץ על רחבת העפר אבל בסוף לאף אחד אין כוח, כל היום מתעסקים באבנים וכמה אפשר.

אבל בהזמנות הטלפוניות יש עדיין טעויות. בכל פעם שנינה רושמת, "אמיר ברדה" הופך ל"תמיר דרדן" ו"ינאי רוטשטיין" ל"ינה אירוצ'ן", עד שהלקוחות מתפלצים ומתקנים. מיד אחרי שמתגלה טעות אחת הם מתעקשים לבוא ולמסור בעצמם פתק עם האיות המדויק. ומתקשרים שוב כשהם כבר בבית וחוזרים ומאייתים, שבורים מאין-אונים ומזעם על סדרי העולם ועל הפגיעה בזכר יקירם. אמנם ברור שאין באמת סכנה שמצבה תיחקק בשגיאות, ודאי לא ב"גל נצח מצבות ומבני הנצחה", שהוא מקום מקצועי שפעיל כבר עשרים וחמש שנה. אבל אי אפשר לצער ככה אנשים פעם אחר פעם. גבי מעלה לפעמים את הנושא בזהירות במשרד.

"נו אז שתהיה שגיאה", רוטנת נינה בקול, "אפשר לחשוב שבגלל זה לא יקבלו אותם בגן עדן, זה בסך הכל עצ…" היא רוצה לומר עצמות ושותקת, גבי יודע, כי בכל זאת יש לה עדיין קצת רספקט למתים, אחרי שש שנות עבודה בנצח עד. בייחוד אחרי החודשים האחרונים, שבהם המלחמה הוסיפה בכל יום שתיים שלוש טעויות איות חדשות.

כל התקופה האחרונה היתה סיוט, עומס בלתי נסבל, ואפילו יורם הבעלים מצא את עצמו מרים את הקול מול משפחה שכולה שלא נתנה מנוח ועשתה חמישה סיבובי הגהה. כמעט מהיד של גבי הוא הוציא את האיזמל: חכה, אל תכתוב בננו ואחינו הטוב, כתוב בננו הטוב ואחינו האוהב, רגע בעצם לא. היו פעמים שנינה כבר עמדה בדלת, צריכה כבר לאסוף את הילדה, והנה שוב טלפון עם הזמנה. גבי היה מקבל את השיחה לפעמים במקומה, משחרר אותה, לכי, הילדה שלך יותר חשובה עכשיו. בכל פעם שנפתחה מהדורת חדשות ברדיו השתתקו כולם, איזה מקבץ עבודות יביאו להם עכשיו. "ואם ימותו עוד אלף מה נעשה עם הכסף הזה", צעקה נינה בין טלפון לטלפון, ראשה הדלוק והגאה מוחזק מעל אדים של כוס תה.

*

דווקא בגלל הסיוט של התקופה האחרונה הם קבעו שיילכו כולם יחד למועדון ביפו, למופע היפנוזה, ולפניו להקה של חקייני החיפושיות. הם לקחו לשם טקסי ספיישל יחד, בבגדים חגיגיים ועם או-דה-קולון, נינה הפקידה, גבי הסתת ויורם הבעלים. כי יורם החליט שמגיע להם, לכולם, לבלות ולהירגע קצת אחרי שהתעייפו כל כך, וכבר לא היו כמעט אזעקות. הילדה של נינה נשארה עם השכנה. "תביא גם את אשתך אבל חצי כרטיס עליה", אמר יורם לגבי, וגבי כמעט קיווה שלא יהיה לדניאלה מקום במונית, אבל בסוף היה מקום.

הלהקה עלתה לבמה הרמוסה, מלאת האבק, וניגנה ללא זיופים וללא התלהבות. יורם היה שרוי בשתיקה מוזרה כאילו עשה את שלו ברגע שהוזמנו הכרטיסים, ודניאלה אשתו של גבי זמזמה את כל השירים, אחד אחד, דחקה בו במרפקה שישתף פעולה קצת. הנגינה צרמה לאוזניו של גבי והוא שם לב שנינה, שישבה בשמלת ערב, זזה כל הזמן בכיסא ומתנשמת באי נוחות. לרגע שלחה מבט בגבי והוא הסב את ראשו ממנה במהירות – כן, שניהם חשבו באותו הרגע כמה עלובה הופעת החקיינות הזו, וההכרה בעובדה הזו נדמתה לו גדולה מכדי להכיל.

המהפנט עלה לבמה, איש לא צעיר במכנסיים הדוקי מותן. הוא הזמין מתנדב מן הקהל ובחור אחד עלה, מחויך, וציית להוראות ההתהפנטות בדיוק נמרץ. "אתה בטיול – הגעת לג'ונגל – נמלים זוחלות לך על הרגליים!". הבחור החל להתגרד בתנועות דחופות, ניסה לנער מעליו את הרמשים המדומים. הקהל היה כנוע וקשוב, הצחוק של יורם ושל דניאלה הגיע משני צדדיו של גבי והוא ספר בלב שלוש, שתיים, אחת, והביט ימינה. לעבר נינה. מה תאמר היא על המבוכה הזו. אבל נינה כבר קמה ועמדה – דרוכה כולה הביטה בבמה והרימה את ידה, מבקשת להתנדב. והיא אכן נבחרה כעבור רגע, גבוהה ומרשימה כפי שהיתה, ועלתה לבמה בחן.

היא – זקוקה להרפתקאות? נדהם גבי, כשעמדה מול המהפנט והקשיבה לספירה האטית. "את בקוטב הצפוני – הכל מכוסה שלג", אמר המהפנט ונינה רעדה מקור וצעדה אנה ואנה כדי להתחמם. "ספרי לנו בדיוק – מה אכלת – ביום שלישי שעבר – בארוחת הצהריים!", והיא פירטה. גבי חשב על הסימקה שלה מעבר לכיכר. זעם עלה בו על שהיא מצייתת, משתטה כך. אשתו לחשה על אוזנו משהו שלא הבין בתוך צחוקי הקהל, והוא נפנה ממנה. "רק שיחזיר לנו אותה בסוף, הא", אמר יורם בחמיצות.

"את קטנטנה – וגרה בתוך קופסה – של גפרורים", אמר המהפנט, ונינה קרסה על הרצפה, מנסה למצוא לעצמה מקום. למה היא לא מעירה את עצמה ויוצאת משם כבר. "ויי, ראית", צחקה אשתו בחוסר טעם. גם ידיו ורגליו של גבי גירדו פתאום. עד איזו שעה ההופעה? שאל את יורם ויורם לא ידע לענות, הניד בראשו בלי מילים. לא חייך לרגע. "זה שעה וחצי הכל יחד", התערבה דניאלה אשתו. גבי הביט בשעונו. עבר זמן ועוד זמן כמו שעובר הזמן בסיתות וגרירת אבנים.

המהפנט קירב את נינה ואת הבחור זה לזה, ללחיצת ידיים. "אתם – מודבקים – לא יכולים לעזוב", אמר, ושניהם החלו לנסות למשוך את ידיהם זה מזו, במאמץ מופרז. הקהל היה רמוס, צחק בגלים, עבר זמן ועוד זמן ודניאלה שלצדו היתה מרותקת. סוף סוף ספר המהפנט עד שלוש והעיר גם את הבחור, גם את נינה. ידיהם היו עדיין אחוזות זו בזו עד שהבינו שהם לפותים באדם זר, ושחררו. גבי ידע היטב, בלי להביט, איך נראות ידיה של נינה, איך נראות אצבעותיה, ומה הצבע הקבוע של הלק. פתאום נזכר שאמרה פעם "נו, אז שתהיה שגיאה". שגיאות זה אפשרי, הבין, והוקל לו לרגע.

"שתו כוס מים", אמר המהפנט זחוח, אבל לא הציע להם שום כוס או בקבוק, ונינה פנתה לחזור אל מושבה. ידה היתה מונחת על גרונה, כאילו שמרה שם משהו יקר מאוד. הוא לא הביט בה ישירות כשהתיישבה. עיניה ודאי ברקו. אנשים מסביבה מתחו את צווארם כלפיה וחייכו אליה וזה לזו, כאילו כולם החזיקו פתאום במניה של נינה.

"נו, איך היה?" שאל יורם. היא אמרה משהו, לא נשמעה, וחזרה על דבריה אבל קולה היה שקט ואיש לא קלט ולא ענה. מעכשיו היא לא תצעק יותר? חשב גבי. הוא רצה דממה ואולם אחר, ריק מאנשים אחרים.

"אין לך מושג נינה מה הוא עשה לך", אשתו טפחה על ידה של נינה טפיחת חיבה שלא נענתה, "אל תשאלי".

"אני ממש לא שואלת", אמרה נינה. קולה נרעד במילה "ממש", כאילו חלק ממנו חזר לעצמו בלחיצה על כפתור. "עדיף לא לדעת", חזרה וגיחכה. "אל תספרו לי".

זה יכול להיות ממש בעיה, אישה שצועקת, אמר גבי לעצמו. לא יודע איך בעלה לשעבר היה עומד בזה. אם כי קורה לה גם שהיא שקטה, הנה כמו עכשיו. שומרת את עצמה בפנים. עורו סמר והוא ידע שהערב שוב לא תהיה לו מנוחה. ביציאה מן האולם הקפיד לתלות את עיניו רק בגבו המיוגע של יורם. כמה שנים עוד נשארו ליורם עם העסק, איך הוא עומד בזה, חשב.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: