שחור כפול 2

(סיפור שנכתב ב-2015 ופורסם בפטל 6 "מציאות אחרת", אוקטובר 2018).

*

על המכולת הרוסית ברחוב השני מכאן תלו שלט "חסיל" בכתב יד, לורד על בריסטול. אולי רצו לכתוב "חיסול". הם עמדו לפני סגירה והוציאו את כל הסחורה החוצה, כל דבר בשקלים בודדים. ארגזים עמוסים על כיסאות. הלכנו לשם להצטייד למשל בסבון הפרחוני שתמיד ראיתי שם בחלון הראווה. ידעתי שהיה לו ניחוח מוגזם, מתוק מדי, אבל עטיפת הנייר היתה יפהפייה. קניתי ארבע, לשטח אותן ולהכין מהן קולאז'. בארגז ליד נמכרו שפופרות של משחת שיניים בשלושה צבעים שונים. אחד ירוק (מנתה, אמרה התווית), אחד ורוד (שזיף) ואחד שלא הצלחנו להבין מה צבעו.

"תקלפי את המדבקה, שנראה איזה טעם כתוב שם", אמר הילד. הוא ניסה לקלף בעצמו אבל יחד עם תווית המחיר התקלפה וניזוקה גם תווית היבואן שמתחתיה. נשארנו רק עם הכיתוב ברוסית.

"איזה טעם זה?" שאלתי את המוכרת, ישישה שעמדה שם עם בתה בגיל העמידה. מאז שעברנו הנה, קרוב לעשרים שנה ניהלו את החנות יחד.

הא?

"איזה טעם? טעם! מתוק, חריף…".

היא נטלה את השפופרת מידי. "זה בשביל סמאק", אמרה, והמשיכה במשפט רוסי ארוך שלא הבנתי. הניעה בראשה, לשלילה ואחר כך לחיוב. בתה התנדבה לתרגם: "זה בלי טעם אחד, יש הרבה טעם".

מה יכול להיות? בשביל שלושה שקלים ובשביל ההרפתקה לקחנו את זה הביתה ושכחנו מזה.

בערב המתינה השפופרת על שפת הכיור. ראינו שהצבע היה שחור גם בפנים. לא שחור מבריק של משחת נעליים אלא שחור מנצנץ של טול בשמלת מכשפות. משחת שיניים שחורה. הריח והטעם היו סתמיים לגמרי. שני הילדים חשבו שהרצועה הקצרה על המברשת שלהם דומה לנחש של גמדים ולא מפחידה בכלל. "אז בואו תצחצחו בנחש גמד", אמרתי. הם צחצחו ברוב טקס וירקו מים כהים לכיור. מיד אחר כך נכנסו למיטות.

ברבע לשמונה בבוקר התעוררתי בבהלה – הם תמיד מעירים אותי בשש ורבע בדיוק. אבל הפעם לא התעוררו. נכנסתי לחדר הילדים המחניק. הראש כאב מעודף שינה. "קומו!"

במאמץ רב גלגלתי אותם מהמיטה, כל אחד ופניו העצומות, המיואשות, גפיו המיטלטלות. על הסדינים היו שבילי רוק וזיעה. "בוקר, כבר בוקר!". אמרתי. חלפה חצי שעה בערך עד שהתעוררו לגמרי. יושבים על כוס שוקו. "אמא, אל תשאלי מה חלמתי", אמר הגדול. וסיפר: שורת אנשים עומדת מול פה ענק.

"לא יכול להיות!", אמר הקטן. "אני חלמתי שהרבה אנשים קפצו אחד אחרי השני לתוך אותו בור".

"מה אתה מעתיק חלומות?" התרעם הגדול בדרך לגן.

באחת עשרה התקשרה הגננת – הקטן קדח מחום. הלכתי לקחת אותו.

"אמא, האנשים ממשיכים ללכת", אמר. "יש להם צורות כאלה על הראש".

ששש… בוא לנוח.

בשש ערב כמעט נרדם על הספה, וכשלקחתי אותו לישון סירב לצחצח שיניים ובכה. שידלתי אותו במילים יפות, הנה אמא מצחצחת גם כן באותו הצבע. זנחתי את משחת הזברה הרגילה שלי ופתחתי את השפופרת, לתת לשחור לזלוג.

עמדנו מול המראה, רגע נדיר של זמן איכות בלי הגדול, וצחצחנו יחד. הטעם נדמה לאניס, עם משקע לוואי של תמצית סיגליות. ירקתי יחד עם הקטן מים שחורים וגרגרנו שוב. הוא נכנס לישון מוקדם. הגדול מעט אחריו.

 

*

הלכנו בשלג ליד שרשרת השיניים. אלה לא היו סימנים שהשאיר טנק, כפי שחשבתי, אלא שיניים אמיתיות. פה ענק שיחק בשפתיו ופער את עצמו מולנו. עשרים-שלושים מאתנו היו יכולים להידחס לתוכו בקלות. נתקפתי בחילה מהשפתיים העבות, המבוקעות, סגולות מרוב קור, שכאילו דיברו אלינו. אבל גם רציתי לשמוע מה הן אומרות, אולי ייתנו כיוון, לאן להמשיך ללכת. הפה לא אמר שום דבר. אנשים מאחורינו זירזו אותנו כל הזמן, אי אפשר היה לעצור ולסקור את הנוף. ראיתי רק שיחים שחורים ושלג דרוס, מלוכלך. אחד מאתנו מעד ונפל בין שתי שרשרות השיניים. "וואוה!" צעקו כולם, והרחיקו עצמם כמה צעדים משפתו של הפה. אבל הוא המשיך לזוז לצדנו, לאורך, בלתי נגמר. חרדה עלתה בי כי ידעתי שאהיה הבאה בתור. אבל התור לא נגמר.

*

בבוקר לא היה בוקר. פקחתי עיניים בעשר ורבע. שלוש שיחות שלא נענו, מהגן ומהעבודה. הכנתי שוקו לילדים. הקטן הקיא אותו. התפוצץ לי הראש. היום נישאר לנוח בבית, אמרתי להם.

איך יכולתי לדעת? בערב הקטן ואני נרדמנו מול הטלוויזיה, הלומי שינה. ויתרתי על צחצוח. רק הגדול צחצח. קמתי מאוששת והקטן צחק אלי. היה כבר שש וחצי. את הגדול היה צורך לנער בישיבה כדי שיבין היכן הוא נמצא. הוא התחנן לא ללכת לבית הספר – לדבריו הצליח אחרי מאמצים רבים לברוח בחלום והוא עייף מאוד. "זה רק חלום", אמרתי. בערב חזרנו לשגרת צחצוח משפחתית, יורקים בשלישייה מול המראה. כך היה גם ביומיים שלאחר מכן.

אני חוזרת ושואלת, איך יכולתי לדעת? בזמן אמת הייתם כולכם מגרגרים ויורקים, אפילו ממציאים שירים מצחיקים כדי לשכנע את הקטן. הוא דווקא הסכים והתרגל לבסוף, הגדול היה זה שהתנגד כל ערב. לבסוף ויתר, תמיד הוא מוותר קצת בשבילי.

דווקא אצלי לא חזר החלום בלילה השני. כשקמתי בבוקר ראיתי שלולית קטנה ליד דלת הכניסה. מה הם כבר שפכו לי פה, התרגזתי. אבל הם עדיין ישנו, כמובן. פתחתי – אולי המנקה של המדרגות התלהב יותר מדי?

ערימת שלג נחה ליד דלת הכניסה. שלג? אצלנו? חשבתי. עכשיו רק אוקטובר. העדפתי לא להעיר את הילדים, סתם יתאכזבו.

למחרת כבר הצטברה מסגרת שלג על אדן החלון במטבח. חדר הילדים היה קפוא ומלא אדי קור. הקטן הרטיב במיטתו. מרוב קור, כנראה. "למה את לא מדליקה לנו תנור?" רטן הגדול. אבל בחוץ יש כל לילה עשרים מעלות, אמרתי. אפילו לא סתיו עדיין, בשנה החמה הזו.

התלבשתי בזריזות. השלג נמס עד שיצאתי לבושה ומאופרת. "מי הזיז לכאן את השטיח הגדול?" צעקתי. הם היו בחדרם, מתעכבים יותר מדי. שיחקו בלצייר צורות על החלונות הקפואים. לא, אף אחד מהם לא הזיז את השטיח.

היה כבר רבע לתשע! לקחתי את כולם, עם הבגדים והנעליים ביד, ודחפתי החוצה בפיג'מה. יתלבשו באוטו.

הקטן דרש את המשחה כל ערב. הוא שונא שינויים. אבל למחרת שוב היה השטיח הגדול באמצע המסדרון. ברבע לשבע בבוקר ניסיתי לגרור אותו חזרה, אבל הוא כאילו הודבק לרצפה. תקפה אותי סחרחורת והתיישבתי.

"אמא, הרצפה זזה!" הילדים רצו נרגשים אלי. "זו רעידת אדמה! יש, יש, יש", הם קפצו זה מול זה. החדר היה קפוא. ריבוע קרח סימן את המקום שבו היה חלון המטבח.

אי אפשר ככה, רק אנחנו, חשבתי. התקשרתי לאורנה שגרה הכי קרוב. "את יכולה לעבור רק לראות את החלונות שלנו מבחוץ, אם הכל בסדר"? אין לה ילדים, קל לה ללכת ולבוא ממקומות. והיא אכן הגיעה, רק שלא ראתה שום דבר על החלונות וגם לא על דלת הבניין שלנו, והלכה. גם רעידת אדמה לא הרגישה כלל, אף אחד לא הרגיש. "אתם צריכים קצת יותר לצאת מהבית", צחקה.

"אמא", אמר הקטן. "קצת מסריח פה". הם התחילו להתקוטט, מי הפליץ ומתי.

הכל מוזנח, חשבתי, אין לי כוח לנקות ולסדר, פלא שמצטברים דברים? "היום נעשה יום ניקיונות", אמרתי. הודעתי בעבודה שאני חולה. נכנסתי לחדר האמבטיה לקחת חומרי ניקוי. הבטתי שמאלה, אל המסדרון. ידעתי שהיא שם. הלשון השמנה כבר היתה שם. קטנה מכפי שחשבתי שתהיה, אבל מילאה את כל המסדרון. היא זזה, חיפשה משהו.

זעקתי אל הילדים, שעמדו בגבם אליה, ליד השירותים, ומשכתי אותם אלי. עמדנו שלושתנו להביט בשריר הוורוד הענק. "מה הוא אוכל?" שאל הקטן. ליד דלת הכניסה עלתה כבר שורה אחת של שיניים, לא בריאות במיוחד. לפחות השיניים לא זזו. אבל החך התחתון זז, וכך רצפת המסדרון לא היתה מקום יציב לעמוד בו.

כולם היו שקטים עכשיו. מחדר האמבטיה גררתי את שניהם לחדרם. הרצפה היתה שלווה יחסית. פה, במין שלוחה צדדית של הבית, לא יצמחו שיניים, חשבתי, זה לא מתאים לקו הלסת. לפחות אפשר לקוות שהלסת תהיה בעלת צורה נורמלית. מכאן אפשר לחמוק במקרה הצורך לאמבטיה ולשירותים, כולם פתח מול פתח. אבל מה עם אוכל? כדי להגיע למטבח צריך לעבור שוב כמעט את כל המסדרון. אולי כשעוברים לאורך הקיר הוא לא מרגיש אותנו?

לקחתי בובת ארנב ישנה וזרקתי אל הלשון. קחי, מתנה. השריר קפא בבת אחת, אחר כך החל לעשות תנועות ימינה, דוחף יותר ויותר את הבובה פנימה. רצפת המסדרון עלתה וירדה בפראות. קו התזוזה עבר בדיוק בקצה המעבר הארוך. לאן הוא דוחף? לאן זה מגיע? הוצאתי ראש כמה שאפשר. "איף! איף!" נפנף הגדול בידיו כשפתחתי את הדלת עוד יותר.

גם אתם מריחים את זה? כן, גם הם הריחו את זה. מהסלון עלה ריח דוחה. מעמקי הבית נדפו ריח של פה שלא צוחצח היטב. "איכס", פסק הגדול. "אני יושב פה". לא היה לאן לצאת מהחדר שלהם. מהחלון הגדול שם נשקף רק עורפו של הבניין השכן, עם חלונות זעירים חסרי ראות. לרדת אי אפשר מקומה רביעית. הרצפה זזה, ממש מעט, רק כהמשך התנועה של רצפת המסדרון. "בוא נעצבן אותו!" שמחו הילדים. הם החלו להכות בידיהם בקצב על הקיר המשותף לחדר הילדים ולמסדרון. גרגור ארוך עלה משם. "היי, ראית איך הוא התעצבן? יא סתום!"

מה קרה לבובת הארנב? נזכרתי בבהלה. רק עכשיו התחלתי לפחד. עד אז היתה לי הרגשה שהבית, הבית המוכר הזה, לא יבגוד. הוצאתי שוב את הראש, התאמצתי להציץ. היא לא נראתה. "חכו כאן", אמרתי. "אמא, אל תלכי לשם", בכה הקטן. "אין ברירה, אני חייבת לבדוק". הלכתי רק עד תחילת המסדרון, עדיין לא בטווח של הלשון, שעכשיו נחה רגועה. נראה היה שהבית בא על סיפוקו. המתנתי עוד רגע.

קירות המסדרון התעגלו כלפי חוץ פתאום ומשב רוח מצחין עף אלינו. גרעפס. זה עשה גרעפס. למה אנחנו מבוצרים כאן בעצם? אבל אני לא יכולה להגיע לשידה שבמסדרון, לקחת את המפתחות. לא חשובים עכשיו המפתחות. דלת הכניסה כל כך קרובה.

רגע, מה עם… חזרתי שני צעדים אחורה, אל פתח חדר האמבטיה. בפתח חדר הילדים השניים עמדו ובכו. על שפת הכיור היתה השפופרת, פתוחה לגמרי. המשחה נשפכה כולה ממנה החוצה ולמטה. שביל של חילזון שחור סימן את כל הרצפה.

*

יצאנו בחופזה, בלי מפתחות ובלי ארנק ובלי טלפון, מדלגים על תלולית השלג בכניסה. הקטן לא אהב את זה ובכה. שבילי נזלת נמשכו מתחת לאפו. "גם אם היית נשאר שם היית בוכה", הסביר לו הגדול. שניהם היו בפיג'מות. בחוץ עמדה שמש אוקטובר גבוהה. לקחתי אותם אל החנות הרוסית. היא כבר לא היתה שם. המקום עצמו היה ריק. בחוץ עמדו עוד כמה ארגזים ללא דורש. איש שמנמן מבוגר חיטט באחד מהם. היתה לו חולצת כפתורים משובצת, שהוכנסה לתוך מכנסיו. "סליחה, אדוני", שאלתי. "מה זה סמאק"? בעצם לא הייתי בטוחה שהוא רוסי. אבל עוד לפני ששאלתי כבר ידעתי את התשובה.