תריס פתוח (טיוטת סיפור)

אלוהים נתן לכל המשפחה שלי שיניים טובות. יהלומים. אבל שכח לתת לנו מקצוע אחד לכל החיים. סבא שלי היה מעתיק תעודות ואחר כך נהג משאית ונהג מונית. אבא שלי היה מכונאי מטוסים ומוסכניק ובסוף בעל קיוסק. ואני דווקא ניסיתי, עשיתי קורס טבחים וקורס שירות בטלפון, אבל איך שסיימתי קורס טבחים נפל ענף המסעדות. איך שסיימתי קורס שירות בטלפון התחילו להשתמש במענה אלקטרוני במקום אנשים שעונים, ואין עבודה. אין משרות כאלה פשוט, אין מודעות, השוק גמור. ועוד ועוד דברים היו, גם במונית ניסיתי להיכנס, פתאום פתחו את גט טקסי ואין בזה רווח יותר. כל תחום שאני מחפש להיכנס, נסגר התחום.

לפחות נשים טובות היו אצלנו במשפחה. כל אחד מהם, כולל הסבא רבא שעוד יש עליו סיפורים, היו נשואים באושר חמישים שנה, שישים שנה. ואני כנראה בדרך לשם, עם נטלי. לה לא איכפת שאני לא שכיר, ככה היא אומרת, העיקר שאני חרוץ.

בסוף יצא ככה, עניין של מזל ושל כישרון שלי, שאני מתקין תריסים. שולח ילדים להדביק מגנטים על הדלתות באזורים הישנים, איפה שיש תריסים מהדור הישן, לא פרופיל בלגי ולא צלונים. ואנשים מתקשרים. אני רגיל לזקנים שמתקשרים, אני סופר-נחמד אליהם, מגיע גם למרכז העיר. הם יודעים שקשה למצוא מישהו טוב שיתקן תריס ישן. הרוב לא טורח, אומר "תעברו לתריס חשמלי" וזהו.

*

קלרה נוימן שוב לא מיהרה לענות לצלצול הפעמון, הוא צלצל שוב ושוב ורק אז פתחה. אפילו לא טרחה להעמיד פנים שלקח לה זמן לקום ולפתוח. פשוט חיכתה מהצד השני כאילו ידעה שהוא יודע שהיא עומדת שם. בחיים הוא לא יבין אותה בקטע הזה, ומזל שהוא מחבב אותה.

הסלון היה רחב מאוד, תקרה גבוהה, ועל השולחן הכבד עמד כמו תמיד פסל הראש מברונזה. "אני הייתי פעם מאוד יפה", היא אמרה בפעם הראשונה שקלטה אותו מסתכל על הפסל. "כל הציירים בתל אביב רצו לצייר אותי, ובסוף הבטחתי רק לאחד. ואז הסתבר, שהוא היה בכלל פסל". היא צחקה צחוק יבש, וכשצחקה היטלטל כל גופה והיה אפשר להתעלם לרגע מהרעידות של ידיה. לפי הסיפורים של קלרה היא היתה מרכז ההתעניינות של תל אביב הקטנה כל ימי נעוריה. לבסוף בחרה בבעלה אבל ממנו התאלמנה בגיל צעיר.

את התריסים הגדולים בסלון לא יכלה כבר להזיז בעצמה – בגיל שבעים וארבע נשארו לה ידיים רועדות, אצבעות מעוקלות, שכבר לא מאפשרות לפתוח ולסגור. היא משאירה כל היום "פתוח שלבים" ונעול בין כנפי התריס, ולא פותחת אף פעם את הכל לרווחה, סכנת נפשות בקומה ראשונה. לכן היתה תמיד מזעיקה את אדי, בתחילת כל עונה, שיבדוק את כל הנעילות בין הכנפיים ויוודא שהמסילות לא החלידו מבחוץ. הפעם בא באופן מיוחד, אחרי שטכנאי בזק שבר אצלה לפני יומיים שלושה שלבים.

אדי אמר, בטח זה כלום, ייקח חצי שעה לתקן. אבל לבסוף הוא עבד המון זמן, שלוש שעות כמעט, כי היה צורך לקדוח ולהעביר חוטי ברזל בעדינות ולסגור אותם בכוח. אחר כך ירד לאוטו, נסע רגע לחנות שהוא מכיר, כי היה צריך למצוא לה שרוך חדש לתריס הנגלל בחדר הקטן, וחזר וחיפש חניה חדשה. ואחרי שהתקין הכל ירד שוב למטה ליתר ביטחון, כדי לעבור את הכביש ולהסתכל בבניין מבחוץ, לראות שכולם באותו הגובה ואין פרצה קוראת לגנב. בעד כל המאמץ המוגבר הזה, קלרה נוימן הזמינה אותו בסוף העבודה לכוס קפה ועוגה.

*

"אז נו, איך הפרנסה ככה עכשיו?". היא סימנה לו שכבר אפשר למזוג את הקפה מהמכונה, אותה היתה מפעילה רק כשבאים אורחים שיודעים להפעיל אותה.

"את רואה איך", הוא גיחך. "אם יש לי שלוש שעות לבלות אצלך סימן שאני לא מפוצץ בהזמנות. לפני הקיץ זה תמיד מת".

"החברה החמודה שלך עדיין אתך?"

"כן, בטח אתי", אמר. וגם סיפר, כמעט נבוך, שהשבוע הציע לה להתארס.

"או, זה כבר מאוד מרגש, חבל שאנחנו על קפה ועוגה, הייתי צריכה להציע לך קוניאק. זו ממש הזדמנות חגיגית". היא שאבה מעט מהקפה בקשית נירוסטה קטנה, הרגל שפיתחה כדי לא להרים את הספל באצבעותיה הנוקשות.

"עזבי הזדמנות", הוא אמר מחויך. "אלף – עוד נשתה לחיים, בית – אני אשלח לך מסודר הזמנה לחתונה", שניהם הנהנו, הוא לא ישלח והיא לא תבוא. "וגימל – העיקר שהסכימה. זה לא פשוט להיות עם בן זוג בלי משרה מסודרת".

"ללמוד משהו חדש תמיד אפשר. אבל אהבה, את זה אי אפשר להביא בכוח", אמרה קלרה.

"כן. את יודעת קלרה, אני מרגיש שהיום כבר לא יודעים מה זאת אהבה. את בטח תביני אותי. למשל עם נטלי, את לא פגשת אותה אבל אני אומר לך, יש לה אור בעיניים. אהבה זה כשיש לך – אור בעיניים, כשאתה מסתכל על האדם השני והכל – אור". גם עיניו שלו היו שטופות באור, או סתם מסונוורות מהתריס הפתוח. אבל קלרה הרגישה כאילו השליכו עליה פריט לבוש שאינו שלה, נאלצה להתעטף בסוודר עם ריח זר.

"זה לא ככה אדי", אמרה, "אהבה זה לא אור וזה לא צחוק. באהבה אמיתית שני אנשים הם פליטים אחד אצל השני. כאילו יצאו מאזור מלחמה. ככה הם, באים עם הפצעים, כל אחד עם הפצע שלו כמובן. זה מה שחדש באהבה תמיד, ההבנה שרק הוא קולט אותה והיא קולטת אותו".

"ויי ויי, מה זאת הפסימיות הזאת, אני לא מסכים אתך בכלל". הוא עבר באצבעו, בעצבנות, על דוגמת השעוונית המשובצת שעל שולחן המטבח.

"תסביר". אמרה ודממה.

היא מתגרה בו? חשב. לא, היא סתם אישה מבוגרת שרוצה להעביר את הזמן. אבל משהו בתיאוריית הפליטים שלה עצבן את אדי והוא אמר "את, בלי לפגוע, כן? את אלמנה ולכן את אומרת דברים שרלוונטיים לסוף האהבה, אני לא אגיד לאחרי האהבה כי בטח נשארה לך אהבה לבעלך שנפטר זכרונו לברכה, אבל לסוף האהבה. ואני, אני בהתחלה של האהבה, אמנם אנחנו יוצאים שנתיים, אבל אם מסתכלים על זה מבחינת חיים שלמים אנחנו עדיין לא בהתחלה אפילו. קחי בחשבון שסבא שלי היה נשוי שישים שנה! אבא שלי נשוי חמישים שנה! והם עדיין ביחד".

"אני לא מבינה בכלל את המושגים האלה", אמרה קלרה, "תחילת האהבה או סוף האהבה, אם שני אנשים מחליטים להיות ביחד זו החלטה של פליטות. זה מקלט", היא כמעט נקשה בידה על השולחן אבל ויתרה על המחווה, שהיתה עלולה להקפיץ סרוויס שלם. "אין – לאן – ללכת, אתה מבין אדי? לא בגיל שישים ולא בגיל שלושים, ואם נדמה לך שבגיל שלושים עדיין יש לך לאן ללכת – "

"שלושים ושמונה", תיקן אותה מחייך. פתאום התמעט זעמו כי הצליח לנסח לעצמו בראש משפט שנראה לו חשוב וקישר אותו לשושלת ארוכה של גברים שבעי רצון. אבל חוסר הנחת של קלרה רק התגבר. "אתה מדבר כמו ילד קטן", חזרה ואמרה. ואולי לכן, כשאמרה לו שלום בדלת בלסת רועדת, מעט אחר כך, גם היא וגם אדי שכחו את העיקר.

*

הוא נראה כועס. אני מתארת לעצמי שכשהוא חזר הביתה הוא התקשר לנטלי שלו. להרגיש שהיא עדיין שלו. אולי היא לא שלו במובן שתיארתי, מדוע הייתי צריכה סתם להכאיב. אולי היא שלו אבל הוא לא מרגיש שהוא מספיק שלה. אולי טוב להם באזור השטוח הזה של געגוע תמים. עדיין לא חוו את המכות הכחולות ואת מה שבא אחריהן. אסור לי לבלבל את המוח לבחור צעיר עד שהוא מאבד את הריכוז, יוצא מהבית בלי לסגור תריסים, אסור לי להניח לזה לקרות שוב. כבר שתיים בלילה.

*

הוא בקושי ישן כל הלילה מרגע שקלט מה קרה. מתי נזכר? כשהיה עם נטלי. באחת וחצי בלילה נטלי סוף סוף גמרה והוא הפסיק סוף סוף לחשוב איך להגמיר אותה ונזכר בתריס. אבל היה אמצע הלילה. מיד כשקם, ברבע לשבע בבוקר, התקשר לקלרה, היא ודאי קמה מוקדם יותר ממנו, והיא אכן היתה ערה. בקול יבבני מעט אמרה שכן, התריס נשאר פתוח, לא נורא היא לא כועסת, אבל היא הצליחה להירדם רק כשנעלה את דלת חדר השינה מבפנים, וגם כך נשארה חסרת מנוחה, אולי בכל זאת יסתובב מישהו בשאר החדרים, ועצמה עין רק אחרי שהניחה מתחת למיטתה את הפטיש הגדול של שרגא. "אני הייתי כמו פליטה בביתי שלי", אמרה ופתאום עצרה במבוכה.

רווח לו קצת – אם היא שוב ושוב משתמשת במילה הזאת, אולי זה רק הרגל חדש שלה. אולי אוהבים באמת לא צריכים להיות ממש פליטים. מספיק להיות במעמד תושב, גיחך לעצמו. גם לא צריך להיות שכיר, העיקר שחרוצים.

"זה היה יכול לקרות לכל אחד", אמרה קלרה כשהגיע אליה, למרות שבקולה היה עדיין זעף מסוים. אבל הוא לא נרגע באמת עד שנעל את הכל ובדק שוב את כל המסילות ואמר לה "קלרה, את צריכה להחליף לתריס חשמלי".

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • לייה דייגי  ביום 20 באוקטובר 2018 בשעה 4:13 am

    קראתי בשקיקה. זו הקבלה ממש חזקה של הזוגיות לפליטות. אהבתי. עורר מחשבה עמוקה אצלי.

  • karnykern  ביום 21 באוקטובר 2018 בשעה 12:21 pm

    סיפור מקסים, מקסים, עצוב, נוגע ללב ואמיתי. תענוג להתגלגל איתו. קטע נהדר ההגדרה לאהבה "
    "זה לא ככה אדי", אמרה, "אהבה זה לא אור וזה לא צחוק. באהבה אמיתית שני אנשים הם פליטים אחד אצל השני. כאילו יצאו מאזור מלחמה. ככה הם, באים עם הפצעים, כל אחד עם הפצע שלו כמובן. זה מה שחדש באהבה תמיד, ההבנה שרק הוא קולט אותה והיא קולטת אותו".

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: