דיסקו בסלון

שבועיים לפני מותה של אמו הבין רובי לראשונה שכל השנים האלה הוא נכנס בינה לבין אחיו הגדול. בדרך אליה לביקור שישי הקבוע, הדליק את הרדיו באוטו ובדיוק השמיעו שיר של הבי ג'יז. Staying Alive שזכר בעל פה כל תו בו, מימי ילדותו, ימי הדיסקו. הוא קרא פעם שמקצב השיר הזה סונתז בכוונה כך שיחפוף בדיוק קצב פעימות לב, יחדור למאזינים אל מתחת לעור, ישלהב את תאוות הריקוד האקסטטי.

בהמשך אותו יום שישי ישב מול אמו בבית ילדותו המעופש כבר, עם רצפות שהפכו דביקות יותר ויותר (גם כעת, כשנחלשה מאוד, סירבה להרשות למטפלת שלה לשטוף במקומה את הרצפה). תמיד הוא יושב מולה ותמיד רק הוא יושב שם, אחיו כרגיל אומר שאולי אבל לבסוף לא מגיע – מתרכז בחייו, טוען שהם עמוסים; למרות שגידי בכלל רווק שכל ימיו הם עבודה-פאבים-לישון, ולרובי יש לטפל בילדה חצי שבוע. כרגיל בביקור הזה שימש רובי שגריר של אמו אל העולם, שאל אם תרצה שיקשר אותה בטלפון עם חברותיה. אחרי שדיברה עם רבקה ואחרי שהתקשרו לניצה שלא היתה בבית, נשאר שוב שעמום שגור ביניהם. אולי שתדבר עם גידי? כן, הנהנה, עם האח. רובי שם לב: למרות שלא אמרה דבר משמעותי בשיחה ההיא, נרכנה כאילו היא מספרת סוד למישהו. רק כשראה את הרכינה הזו, היד חובקת את שפופרת הטלפון הקווי, עלה בדעתו שאמו ואחיו הכירו כמעט שלוש שנים לפני שבא לעולם.

תמיד קרא ושמע על משבר שעוברים האחים הגדולים בהסתגלות להרחבת המשפחה. אף פעם לא אמרו מה קורה כשהאח הקטן מבין שלהוריו ולאח הגדול יש ברית, שאף פעם לא נלקחת מהם. שלושתם גם ראו אותו נולד, גיבשו עליו דעה כשעדיין לא ידע כלל היכן הוא. אין פלא שגידי זורק כל פעם את הרעיון לחזור לגור עם אמו, לחסוך שכר דירה, כאילו היה סטודנט או נער. הוא אפילו שייך לבית יותר מאשר אני שייך, חשב רובי.

גידי והוא היו משתוללים בסלון בכל פעם ששודר ברדיו Staying alive, רוקדים בגוף מגושם של תחילת התבגרות ומשקפיים ענקיים, מנסים לחקות רקדני דיסקו מהסרטים. לו היו נולדים חמש או עשר שנים אחרי כן היו כבר מביטים בזלזול על הריקוד הזה ומעדיפים מוזיקה אלקטרונית. דור הדיסקו סיים בכל אופן אבוד ואומלל, כך רובי בן הארבעים ושבע רואה אותו עכשיו, בני חמישים ושישים שמתגעגעים למסיבות מלאות דקדנס.

כל המיחזור הזה של הבי ג'יז ברדיו, כל הנוסטלגיה לדיסקו, הכל מלאכותי, כי אין באמת געגוע לדיסקו עצמו אלא למי שהיינו כששמענו את המוזיקה הזו. זו היתה תיאוריה שרובי ניסח לעצמו מיד כשצבר מטען שנים ונעשה נוסטלגי. הוא הרשים מאוד את אלונה בפגישות הראשונות שלהם כשדיבר על זה. אתה מקלקל מסיבות, אמרה, ושניהם גיחכו כי זו היתה שנינה שקשורה לדיסקו. אלונה והוא כבר לא יחד, הילדה בת שש וכמה מהר כל זה עובר. מעניין שמעולם לא ניסה להרשים נשים אחרות בטענות האלה, אולי בעצם יתחיל.

מה נותר מימי הפיזוזים בסלון של שני נערים חסרי ביטחון? נותרו החובות הקטנים של אחיו, שמישהו תמיד סילק. גידי שתמיד העמיד פנים שהוא איזה ראש שבט ובעצם התחמק מכל מטלה. זלזל בבנות הזוג שהיו לו, גם באזני זרים. תמיד היה אומר "אתה גאון", על כל הישג של רובי. שאיפותיו שלו היו גבוהות פחות, ועוד לפני שסיים מטלות לתואר שני עצר הכל ונסע לחו"ל לשנתיים. כשחזר כבר לא דיברו על זה. זה היה רובי שעשה דוקטורט, ראשון מכל המשפחה. ועכשיו רובי עם תשלומי מזונות, רובי עם הירידה באחוזי משרה בגלל משמורת משותפת, רובי עם הילדה שישנה אצלו שלושה לילות, רובי יבוא ורובי ייקח ואמא נפלה ואמא קמה ולפטר את המטפלת ולמצוא חדשה, ומשום מה זה תמיד אחיו שממש עסוק ולא יכול להגיע.

אמו לא דיברה ארוכות בטלפון עם אחיו אבל משהו בעיניה זהר, וכשהניחה את הטלפון נראתה רגועה יותר. דפדפה בעיתון שרובי הביא לה. רובי ידע עכשיו – היא דיברה עם שותפה לדבר הזמן, עם מי שצבר ממנה יותר פיסות, מי שהריח את עורה ורבץ בחיקה כשהיתה צעירה יותר, נכונה יותר. אמא מגוידת ושבעת טלטלות ואח שאין לו סבלנות לכלום, הם המשפחה הגרעינית שלו, ובמקום למצוא בהם משכן הוא לא יודע מה לחפש. כשיישאר עם גידי לבדו והיא תלך, מה יעשו זה עם זה? מי יבקר את מי?

באמת למה גידי לא בא לגור כאן, אמרה אמו, חבל שיזרוק את כל הכסף הזה. רובי רצה רק לצאת מהבית הסגור תמיד, עמוס חיפויי הפורניר והטפטים. לחזור לשבת באוטו, להקשיב לשירים. בעוד שלושים שנה, כשהילדים של היום יתבגרו, הם כולם ייזכרו בערגה בשירים של היום שנראים לו ולבני דורו מטופשים כל כך. כל צליל כזה יקפיץ אותם להעלאת זכרונות, ממושמעים כמו חיילים במסדר הדורי. הרי מי שמעקם את האף כשהוא שומע שיר שהתנגן בכל מקום כשהיה בן עשר או שתים עשרה, כאילו יצא נגד עצמו – מתנכר לנופים שלו. אבל איך אפשר לומר שהנופים שהשמיעו לנו ברדיו הם אלה שהגדירו אותנו?

מרוב רצון להרגיש כמו בני ארבע או בני עשר, חשב, פיתחנו כבר נוסטלגיה לתחושת הנוסטלגיה עצמה, קיטש מודע יתר על המידה של הישענות על העבר. אנשים שעברו מחצית חיים וכבר מספרים לעצמם שזה היה החצי הטוב יותר. מתרפקים על אופנות עבר, על מקומות ילדותם. שירי פופ, מוצרי צריכה כמו שמפו או שוקולד, מזכירים מתנות יקרות ורגעים חשובים, אבל מה שאנחנו כמהים אליו הוא תחושתנו כילדים שחוו את העולם בחושיות מוגברת; קיומנו המסוים ההוא, קיומו של מי שמאמין לכל דבר וסופג כל רושם. לא חשובים הרשמים עצמם, שהם טפלים וברי החלפה.

לא, צריך לגרש את כל זה לגמרי, אמר רובי לעצמו. החיים הם העתיד. יש לו ילדה בת שש, הוא יוצא ובא ורואה אנשים, נפגש עם נשים, העתיד עדיין לא התחיל בכלל. בעתיד הוא צריך להיאחז, ולא בהווה המשקר. לכן קם רובי ונפרד מאמו בחופזה, זה ביקור לא ארוך הפעם אמא, תשתדלי לצאת טיפה כל יום. למרות הרעב לא יכול היה לגעת בביצים הקשות שהעמידה על האש. ביצה זה מנהג אבלים, חשב, עוד מוקדם מדי. היה בסך הכל שבועיים מוקדם מדי.

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: