צעצועוני

זה לא טכנאי השירות הראשון וגם לא החמישי שמגיע הנה, כולו צמא לריגושים אחרי ששמע אותי אומרת בטלפון "תעלה, ייקח לי שנייה כי אני בפיג'מה". לוקח להם רגע להבין שלא מדובר בבייבי-דול מפתה, אלא במדים הייצוגיים של העובדים מהבית, כולל אנפילאות והכל.

נשמתי לרווחה כשהטכנאי סיים והלך, היה יום מתיש, לפחות מכונת הכביסה פועלת עכשיו. הילד ישב בסלון כרגיל, מבטו קורן באור הטאבלט שלו. בלי להביט בי החל להשמיע קולות שמזכירים פקס ישן. "אגרררר שצצצצ פפפפפפפפ".

"חמודי, הכל בסדר?"

"כן!", אמר כמי שנתפס בקלקלתו, "זה צצועוני".

"מי? צעצועוני?"

"כן, הוא חבר שלי".

"איפה הוא, מותק? בצ'אט"

"לא, פה, תראי".

עיניו היו ממוקדות במסך. אבל המסך הראה את המשחק המוכר והקבוע שלו, שאליו מכורים כל ילדי הכיתה.

"יופי חמוד".

"הוא בא אלי לפעמים", חזר הילד, מבטו מקובע. "הוא רוצה להגיד לי דברים".

"איזה דברים מותק?"

הוא הסב אלי את ראשו לאט. "זה סוד שלי ושלו".

*

אחרי שסיימתי להחזיר שני תרגומים מתוקנים ועשיתי כמה טלפונים לבירורים, הילד חזר מבית הספר נרגש כולו. לא הסכים להסביר על מה השמחה. אבל כשערכתי את השולחן לצהריים, אמר: "הוא אמר שהיום הוא אוכל אתי".

"אה, הזמנת חבר?"

"צצועוני!".

"אה. טוב. נו אז בבקשה, שיאכל אתנו", שיחקתי את המשחק שעבד נהדר בגיל הגן, הצבתי צלחת ריקה ליד המושב שמולו. מוזר שבכיתה ה' הטריק הזה עדיין יכול לעבוד.

ראשו של הילד פנה אלי פתאום. אבל עיניו לא הביטו בי. קול קרקרני יצא ממנו. "מה יש, מתוקה, לא מגיע לי קצת מהספגטי המעולה שלך?"

הדם קפא בי. אבל הילד כבר דחס לפיו ביס ענק. שתק ולא ענה לשאלותיי החרדות.

"הוא רעב", אמר בשלווה אחרי שסיים ללעוס.

נו טוב, הנחתי ערימת ספגטי קטנה על הצלחת. המטבח היה מואר באור עז של צהריים, אבל הבהוב הטאבלט בלט משום מה.

"אמא, הוא אומר שהוא לא אוהב שום בפסטה".

"טוב אז שיוציא את השום, כמו שאתה היית מוציא כשהיית קטן".

הפנים התעוותו בהבעה שלא ראיתי מעולם. ושוב הקול הקרקרני. "אומרים לך בלי שום אז תביאי בלי שום, מעצבנת!"

הוא חושב שנולדתי אתמול או מה? "חמוד, תגיד לחבר שלך שיפסיק עם זה ויאכל".

סיר הספגטי עלה פתאום באוויר, כף הפסטה הגיעה משום מקום. עלתה וירדה בתוך הסיר. ראשו של הילד זז ימינה ושמאלה מוכנית.

"ועם אקסטרא רוטב", קרקר. מיד אחר כך חזר להבעתו הרגילה, השלווה, צייר באצבעו על צלחתו הריקה.

טוב, נאנחתי. פליתי את חתיכות השום במזלג, באצבעותיי. חיממתי את שארית הרוטב בכלי קטן. דמעות עלו בעיני – עוד פריט לערימת הכלים שאצטרך לשטוף, הכיור מלא מהבוקר.

*

נמאס לי להיות תקועה בבית, אני משתגעת פה! לבשתי את שמלת המחשוף שלי, לעשות קצת רושם, על מי בסך הכל, על בעלי חנויות בקניון. כשחזרתי עמוסת שקיות הילד שיחק בפלייסטיישן. לא הביט בי.

"צצועוני אומר שזה יפה".

"מה?".

"מחשוף! מחשוף! תראי קצת עור לפעמים מותק, לא יזיק לך", אמר הקול הקרקרני.

מה?!

"הוא אומר שתביאי שוקו ועוגה".

"נגמרה העוגה".

"הוא אומר שתכיני".

"חמודי, אם אתה רוצה עוגה פשוט תגיד, בקול הרגיל בבקשה".

הוא לא ענה. כתפיו עלו ימינה ושמאלה לסירוגין, כמו נחום-תקום שמתייצב.

שברתי ביצים והקצפתי, עדיין בשמלת המחשוף, הגב כבר כואב, הרגליים מתחננות לנוח.

אחרי העוגה הם רצו משהו מלוח ופריך, ולא נרגעו עד שיצאתי שוב לקנות פופ קורן.

*

צעצועוני בא לבקר עכשיו בכל יום. הם שיחקו בתוך הטאבלט, כמדומה, ובכל פינות הבית – למרגלות הספה, מאחורי וילון, ליד העציצים. בכל מקום השאירו ערימת פירורים ופירות חתוכים. נאלצתי להתעלם במשך כמה שעות, בזמן שהשלמתי קורס אונליין, האחרון שהייתי צריכה לקבלת התואר המתעכב שלי. ונשמתי לרווחה כשהגיע הערב והילד היה בדרך למיטתו.

"צצועוני נשאר לישון אצלי היום!", אמר בחיוך ניצחון. "הזמנתי אותו והוא הסכים".

"באמת?" הדם קפא בי. עוד מצעים, ולהוציא את המזרן המקופל, להחזיר בבוקר… "רגע חמוד, אולי אמא שלו לא מרשה לו?"

"את מתחכמת אתי?". שאל הקרקור המוכר. בסיומו הילד נראה רגוע מתמיד.

הם גם צחצחו יחד, במברשת שיניים חדשה שיצאה מאריזתה, כי כך רצה צעצועוני. הוא דרש גם סיפור לפני השינה (לא הקראתי לפני השינה כבר שלוש שנים!), ואחר כך לסדר את הסדין טוב יותר כי יש בו קפלים. הסדין לא היה טוב בעצם, החליט צעצועוני, הוא כחול, יש צורך בסדין כתום. החלפתי סדין. סחרחורת עלתה בי בגלל ההתכופפויות התכופות אל המזרן. השעה היתה כבר חמישים דקות אחרי זמן השינה הרגיל.

הייתי צריכה לקטוע זאת מיד בהתחלה, הבנתי, עכשיו מאוחר מדי.

*

ובאמת, בסופו של לילה טרוף שינה הוא עמד ליד מיטתי. דלת חדרי נטרקה שוב ושוב, מכוח בלתי נראה. עיניו של הילד היו הפוכות. ריח שתן עמד בחדר.

"הכי אני אוהב פנקייקים לארוחת בוקר", אמר הקול הקרקרני.

"עכשיו אמצע הלילה", התחננתי.

"רבע לשש זה כבר לגמרי בוקר, מתוקה. בואי נראה אותך מטגנת".

הצחוק המקפיא הדהד באוזניי גם כשקמתי להכין את הבלילה.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • לייה דייגי  ביום 22 בדצמבר 2018 בשעה 5:47 pm

    למה טיוטה? עד עכשיו מצוין. תמשיכי… אני במתח.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: