חצי פגישה, כמו שזה בא

הבן הצעיר מוחה ובצדק, כואב לו, וחוץ מלאחוז בידו אני לא מתכוונת לעשות דבר. תסמוך, תפתח, תגיד תודה שזה לא כואב עוד יותר. תדמיין שאתה מהדור שלי, שאמר תודה בכל פעם שיצא מדלת המרפאה בלי שעבדו עליו. זה הזמן לסגור ולהתבצר מולו, לתת אהבה קשוחה, כי אם לא יבוצע הטיפול שלו יהיה פה רע ומר עוד יותר. תתחיל לשתף פעולה, אומר הרופא, ככל שתהיה יותר בשקט ככה יהיה יותר קל לכולם. אבל הצעיר רק ממשיך להתקומם, איה-איה-איה, מסמן שרוצה להגיד משהו, וכל מה שהוא רוצה להגיד זה שיתנו לו להגיד. ההתרסה שלו היא-הוא, ההבנה שלו שיש אי-הבנה ענקית ובגללה הכאב הזה קיים, ההבנה הזו היא העולם, היא עצמיותו, הוא לא מסכים בשום פנים, הוא לא אחד שיתיישר לפי המתווה המדיקלי ואין בזה כל פלא. היה אפשר לחשוב שזה יפרוט אצלי על מיתרים כואבים אבל לא, אני מסכימה לגמרי עם הרופא ולכן אני אוחזת בידו של הילד ואומרת לו: שששש, למה לא נגמור עם זה כבר.

אבל אחרי שסגרתי בכוח כרגיל הכל נפתח, וברדיו ניגנו את "פגישה, חצי פגישה". יום אחד מישהו ייתן ביצוע יצרי באמת לשיר הזה, מה פתאום קיבוצניקים, עם כל הכבוד, צריך לא פחות מאיימי וויינהאוס שתגבור על הטקסט המבעית. ואני הסברתי לבן הבכור: השיר הזה כל כך יפה, הוא מדבר על סכר שנפרץ, זמן רב עמלה הכותבת להקים לו קירות ולסגור את התחושות מפני עצמה, והנה באו מבט מהיר וכמה הברות סתומות ופתחו אצלה נהרות. ועכשיו היא לא נלחמת בזה, להפך – היא שותה לרוויה מהמים שחסמה כל הזמן (אדוניי, זה שיר על טריגר! אני חושבת עכשיו. טריגר שמקבלים בחיבוק גדול!). כך הסברתי והסברתי. וכל זה ממש יפה, אמרתי שוב.

"מה יפה בזה?" שאל בכורי. ואני פירטתי שוב על דימויים ופואטיקה ועזות המבע והיצר ורגש מתפרץ. ושוב שאל "אז מה יפה בזה?". רק אז הבנתי את שאלתו של הנער ישר-השכל, שרצה לשאול מה טוב בזה, ונסוגותי: טוב, באמת אולי לא הכי נבון לפעול כך, הכאב לא אמור להיות מים חיים, אבל אין ספק שיש בזה יופי כואב, גם בכאב המנוסח היטב יש יופי, בגלל זה אנשים כותבים שירים. "תביאי שיר יותר נורמלי", אמר הילד וכיוון שעוד נשאר זמן בדרך הביתה, שמתי את "ככה זה, לך עם זה" שהוא ההפך מהתייסרות. ובאמת היה הרבה יותר קל.

ובערב בזרועות אהובי באו דמעות בשטף נינוח, שווידא שקט גמור מסביב לפני שהחל לדלוף. והדמעות לא היו קשורות לשום זיכרון עצוב ולשום עוול או מכאוב. רק לעלייה קלה במפלס, איפה שהקו של הבריכה, לשם כבר הגיעה כל הכמות והמים השתכשכו קצת. אז עלה ואז נשפך החוצה, הקלה פורתא, שום דבר מיוחד. היה לי טוב וכל מי שאני אוהבת ישן וחלם.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: