עם השנים למדתי לנקום בדהרה, נחוש כמו יד הנפץ. למדתי שעל הנקמה להיות עניינית תמיד. אסור שתהיה כל הנאה בה – ברגע שהושלמה אני שוכח. אין שם השפלה ולא סאדיזם, אלא התחושה המתוקה מכולן: הפריבילגיה לא לחשוב עוד לעולם על הצד השני. כי מרגע שהצדק הושב על כנו, אפשר להפסיק לנטור טינה ולעבור הלאה. אני כבר בן חמישים וחמש וזה לא צחוק – אם לא עוברים הלאה חוטפים התקף לב.
בדיוק כדי לנקום התקשר אלי טוויג, שלא פגשתי שנים. סיפר שהוא שוכב בבית חולים כבר ארבעה ימים בגלל זיהום בחניכיים. חטיף צ'יפס תעשייתי נתקע לו, עם שפיץ דוקרני במיוחד, בחניכיים שהיו מודלקים כבר קודם כנראה, ולכן רגישים ונפוחים. מכאן זה המשיך לזיהום שלא טופל, ולאשפוז, ולניתוח להוצאת רסיס של תפוח אדמה מעובד ומומלח מתוך הפצע שהחל להגליד כבר. כל זה כאב מאוד לטוויג וגם חרה לו, אבל לא היה עם מי לדבר: חברת החטיפים התנערה מהאופן ה"אגרסיבי" שבו, לדבריה, צרך את המוצר, ובסניף הסופר טענו שהקבלה מטושטשת.
כולם זנחו את טוויג, שאף פעם לא היה צדיק או גיבור גדול, ומה שיותר גרוע: התייחסו לסיפור שלו כקנטרני או כפאתטי. בתו גרה בחו"ל, גם פרודתו כבר לא טרחה לבוא והסתפקה בשיחת טלפון. הוא עצמו ישב, מבוגר בשלושים שנה, על מיטתו בבית החולים, זועף וחורש מזימות נגד חברת המזון. והכי גרוע: בא לו צ'יפס ובא לו סיגריה ואת שניהם לא יכול היה להשיג בגלל הזיהום בתוך פיו. הוא הביט בי וראיתי בעיניו את כל התהומות המסוכנים של מי שמחפש הנאה בנקמה שלו. "תודה שבאת, ג'ימי", אמר פתאום, נדרך. "זה לא מובן מאליו".
הוא רצה שהתאגיד יסבול והוא רצה להיות אתם באותו החדר כשזה יקרה. כשכלו כל הקצין חיפש ומצא את המספר שלי, שלף אותי מתוך ביתי הנוח בשבת בצהריים והתחנן שאעזור לו לתבוע. לא התראינו מאז ימי המגמה הריאלית, אחרי שהלשין עלי למנהלת וגרם לסילוקי הסופי משם. אבל כמו חבר ותיק של ממש, הוא לא יצא לי מהראש. וכמו חבר ותיק, הוא זכר שאני עורך דין. "לא כתוב על השקית שיש להיזהר מחודים פוצעים", חזר ואמר כשהגעתי אליו למחלקה. "זה כמו האזהרה על כוסות קפה באמריקה, ששמו רק אחרי שמישהי חטפה כווייה. יש לי קייס לתביעה נגדם. ואתה בטח מקושר".
עוד לא הספקתי לשאול אם הוא נורמלי וכבר המשיך במונולוג שלו. "הרי ללעוס אני יודע, את זה אפשר להוכיח בבית משפט, אין פה עניין של שימוש לא נכון במוצר. ועל כל השאר זה הם אחראים – פגיעה גופנית, ימי אשפוז", הוא מנה באוזניי, "כאב וסבל, אובדן כושר עבודה…".
"טוויג", אמרתי, "אי אפשר לתבוע על פציעה מצ'יפס. בדיוק כמו שאי אפשר לתבוע יצרנית של פיתה אם היא נדבקת בין השיניים". זיכרון עלה בי: ערימה של עשרות פיתות מרוחות בחומוס או מתפקעות מגבינה צהובה. הייתי קונה חמישים כאלה כל בוקר במאפייה ליד קולנוע רמה, מכין אותן לפני שבע בבוקר ומוכר לכל המחזור בתיכון, בשקל אחד פחות מהמזנון היקרן. רווחים קלים כל כך. רק מהחוצפה לעשות רווח בתוך התיכון העיפו אותי.
"אז מה כן אפשר לעשות?" הוא זז במיטת החולים שלו באי נוחות. "תאמין לי ג'ימי, אתה יודע שאין לי יותר מדי נכסים, פה ושם, אבל אם היה צריך עכשיו לרוץ עם חוטיני מאילת עד משכן הכנסת אני הייתי רץ, וגם יושב שבוע מול הכנסת עם שלטים, בשביל שהמזדיינים האלה ישלמו".
המראה של טוויג, ותיק עם כרס בחברה לתעופה, יושב בחוטיני בירושלים באמצע פברואר, שעשע אותי מאוד. הוא המשיך ללמוד במגמה הריאלית אחרי שעזבתי (בראשי עלה מראה אבי המאוכזב מחפש אותי בקבוצה הלא נכונה בתמונת המחזור). אני השלמתי לבסוף לימודי משפטים במכללה עם דרישות נמוכות, לשום מקום אחר לא קיבלו אותי עם תעודה של תיכון מקצועי. התחתנתי עם גליה וגרנו בדמי מפתח. והוא קיבל פנסיה תקציבית וקנה, מסתבר, דירה להשקעה בגבעתיים ויחידת נופש במצפה על הר בגליל. "איך תרוץ בחוטיני בחורף אם חטיף של ילדים עושה לך אינפקציה?" שאלתי. התפקענו קצת מצחוק ביחד. לבסוף אמרתי "בסדר, אני אסדר לך את העניינים עם תפוד".
כל צהריים היה טוויג לוגם מרק ירקות מוסדי מהמטבח של בית החולים ואני הייתי מדווח לו על התקדמותי. סיפרתי בפירוט איך הפעלתי קשרים ודיברתי עם הכתב המשפטי של העיתון הכלכלי – זה היה בחור צעיר ושאפתן שגם חייב לי טובה. ואיך הכתב הקשיב ברוב סבלנות ואמר "אין פה כותרת". בהמשך סיפרתי איך ידידי הקטגור ביטל כל תוקף אפשרי שיש לתביעה כזו. ואיך גיסתי היחצנית, שניסיתי לבקש ממנה לפנות למועצה לצרכנות, אף לא הרימה את עיניה מהטלפון הנייד. אבל אני לא מוותר, כך אמרתי לטוויג. הרי אי אפשר לבטל קשר ותיק בקלות כזו. אפשר לומר שאני חייב את שנותיי כעו"ד במחלקת גנים ונוף בעירייה לטוויג, כי לא הייתי בוחר בעריכת דין לולא סוכלה התכנית שיועדה לי, להפוך למהנדס. הייתי חייב לסגור את המעגל, גם עבורו.
עוד כמה ימים נקפו וכיוון אפשרי להיפרע מחברת תפוד לא נמצא – "הם הרסו אותי", התחיל טוויג לומר פתאום בטלפון, חוזר ואומר, "הם הרסו לי את החיים. תראה אותי פה, מה נהיה ממני". רק בקושי רב סיימתי את השיחה. ואז הגיח שוב, בהפתעה, מקור אחר שלי ובישר כך: אי אפשר לתבוע את חברת תפוד, אבל אפשר לדווח עליהם לידידיו במחלקת פיקוח ואכיפה במשרד הבריאות. זה היה ונשאר הגורם היחיד (לבד מהרבנות) שיש לו העוצמה להפסיק פס ייצור מעכשיו לעכשיו, לערוך ביקורות פתע, להשמיד מזון בסיטונות. "זה בינגו. נזיין אותם כמו שרצית", אמרתי לטוויג, "אם לא על השפיצים בצ'יפס אז על משהו אחר, תמיד יש משהו אחר".
עכשיו כבר הוחזק בחדר עם שלט "בידוד מגע" בגלל חומו שעלה והגביר את החשש לזיהום חמור. מרוב תשישות לא יכול היה לקום ממיטתו, וכדי לבקרו היה צריך ללבוש כפפות וסינור ולהסירם בדרך החוצה. אבל הבשורה רוממה את רוחו והוא דיבר על ערכם של שורשים משותפים ונוף ילדות והטיולים בשבע טחנות. שוב שמעתי באוזניי את הילד שבא לפינה הנסתרת בחצר ושאל "מי מוכר פה פיתות?" ואיך עניתי מיד "אני!" , עם המנהלת שמגיחה מאחורי צמד העצים ואומרת "היה לנו חשד אבל עכשיו נתפסת על חם".
הגעתי והחתמתי אותו, שוכב, על ייפוי הכוח לפעול ועל המחאת הזכויות. שערו היה מדובלל וידו רעדה. "זה ייצור תקדים", אמר לי, "שידפיסו מעכשיו אזהרות על כל השקיות, תנסה להכניס את זה". מיד אחר כך הסתובב במיטתו, כאדם רדוף, וביקש לישון. וכל זה קרה בסך הכל שבעה ימים מרגע שהתקשר אלי לראשונה. לא כמו שלושים ושש השנים שחלפו מאז התיכון.
לקחתי את הניירות, ביניהם ייפוי כוח בלתי חוזר שלפיו נמסר לי בית הנופש של טוויג במתנה וללא תמורה. כי אחרי הכל הגיע הזמן להפסיק לנטור טינה לטוויג על ההלשנה ההיא. הגיע הזמן לנקום סוף סוף, ולהפסיק לחשוב עליו פעם אחת ולתמיד.
כותבת מוחקת 