העולם חייב כל כך הרבה לנביאים כושלים, אמר חגי לעצמו. תמיד שמר את כל הקישורים לכתבות ולראיונות עם המהנדס הצבאי ההוא שטען, בדעת מיעוט, שכיפת ברזל לא קיימת כלל. בשיער לבן מסורק לאחור ישב האיש המלומד באולפני טלוויזיה וטען שהמערכת היקרה, מצילת החיים, היא רק אחיזת עיניים ישראלית-אמריקאית. חגי נהג לצפות, להריץ אחורה ולצפות שוב, להתעכב על משפטים מסוימים. למנות את הפעמים שבהם אמר האיש "פייק" או "פיקציה" או "נדמה לך". הטילים והיירוטים מול עיניו והוא ממשיך לדבר.
עד לא מזמן חגי יכול היה להרצות על כל זה למלי, שישבה בעיניים משועשעות ושאלה פה ושם. עכשיו כבר לא – הקיץ ראה חיכוכים אינסופיים שלהם, השתפכויות זעם שנגמרו בכל פעם בדמעות של שניהם ובחיבוק משותף, נרעד, של תופסי מחסה. אחר כך היו הולכים להתקלח לפי תור ואז יושבים, כמעט רגועים, על הרצפה, מדברים בשקט – למרות זוועת המריבה עדיין היה צורך לתכנן מי עובר בחנות להביא מצרכים דחופים, ובכלל כיוון שכל אפשרות אחרת גרמה מידית לתחושת מחנק ומועקה, אולי ינסו שוב להמשיך הלאה. בסוף עוד נשרוד את החורף, חשב חגי, כי הכירו בסוף פברואר כששניהם התכוננו לנסיעה לחרמון. כשמלי אמרה "אם אני אסע השנה" ותיקנה ל"אם ניסע, אנחנו נוסעים, כן?", חשב לעצמו שהוא חייב לתת למלי לפחות את סוף החורף הזה, שיום השנה לא יהפוך ליום הזיכרון, ואמר "בסדר".
המצב הביטחוני המחמיר הביא לו רגיעה, כי יכול היה לחשוב רוב היום על דברים אחרים באופן לגיטימי. יום לאחר שהודיעו על הפגיעה בבית במושב בשרון חגי נסע לשם עם המצלמה. המשפחה שנפגעה לא היתה שם כמובן, וגם נציגי הרשויות שעטפו את המקום בסרטים כבר הסתלקו. הוא בחן את הקירות מבחוץ. איש לא הפריע לו לצלם ובאיזשהו שלב חש שצילם דיו, הכתיף את המצלמה ופשוט נכנס לחצר. נראה שפעם היתה מטופחת והחזיקה שורת עציצים קטנים, זה לצד זה, כל הדרך עד לדלת הכניסה, עציצים שרק שברי חרס נשארו מהם כעת. למרות המראה החרוך, חתיכות הטיח שנפלו והמהפכה בכל חדר, רוב הקירות הפנימיים היו שלמים. איזה מזל ענק היה לדיירים האלה.
*
צליל נקישות מוזר, במקצב לא אחיד, הטריד את חגי והוא סבר שאלה עכברים. אבל כשנכנס אל המטבח הבין – דליפה קלה בברז גרמה לטיפות לזלוג לתוך צלוחית קטנה שעמדה על השיש ולהשמיע קול, כי הצלוחית כבר עברה על גדותיה. פתאום רצה לפרוץ בצחוק, על כך שבית שספג פגיעת תשתית קשה, שכמעט נהרגו יושביו, יכול להיות מוטרד עדיין מענייני צנרת ורטיבות. הוא ניגש ורוקן את הצלוחית, מישש בידו את תחתית חיבור הברז – ללא ספק, סדק שגורם לנזילה. חיפש פה ושם ומצא שקית ניילון, ממנה תלש פיסה ארוכה ששימשה אותו ליצור קשר הדוק מסביב לחיבור, אם לא לפתור את הבעיה לפחות לעכב אותה במעט.
הנה מיגנתי אותם, חשב חגי. מעניין איך לא חשבו לנתק להם את המים אחרי שזה קרה. ואולי כבר סגרו, ואלה רק מים שנשארו בצינור וממשיכים להתנקז החוצה. פתאום צר היה לו על המהנדס ההוא מתנגד כיפת ברזל, שכל מי ששמע עליו גלגל עיניים או צחקק או בא במבוכה. חוששים להאמין לו, אי אפשר לקנות שתי גרסאות בבת אחת, או שזו נכונה או שזו. אבל הטענה שלו היא על הצלה, על מניעה, ולכן קשה לבדוק אותה, אין קבוצת ביקורת. גם אם המהנדס צודק זה לא חשוב, הבין חגי פתאום, חייבים להרגיש שעושים משהו שעוזר.
הטלפון צלצל וזו היתה מלי. לענות בקצרה? להגיד שאי אפשר לדבר עכשיו? הוא נזכר בנסיעה הצפויה לחרמון וענה לה, ומיד הצטער. קולה היה נמוך: היא לא יכולה יותר ככה והיא חשבה כל הבוקר, זה לא עובד ביניהם. "אבל אמרנו שניסע לחרמון", אמר חגי, שטוף אשמה. לא, אין טעם שייסעו ויריבו שוב, אמרה. נשמעה כבר סגורה על עצמה. כמה אפשר להתווכח, כמה יוכל להשפיל את עצמו ולהתחנן.
דבר ראשון אחרי השיחה הזו, חשב, היא תרים טלפון לאקס שלה, וכיוון שגל קנאה שטף אותו אמר לה, אולי פשוט ניקח איזו הפוגה, אני אוהב אותך, בואי לא נוותר כל כך מהר. שתיקה עמדה מהצד השני של הקו, היא חושבת. אני לא יודעת מה להגיד, חגי, אמרה ושתקה שוב.
הוא חזר להביט במסלולה של צנרת הבית, העביר יד לאורך הקו הדמיוני שעבר בתוך כל קיר. ממתין לתשובה. הסברים נוספים עלו על דעתו בזה אחר זה: אולי הם משתמשים בבור מים ישן וכאן נשארו שאריות מהגשמים הכבדים של כל השבוע. אולי לחץ המים שהשתנה גרם לנביעה בצנרת ישנה ששכבה רדומה שנים. אולי עוד מישהו פלש לבית הזה ופתח את המים בינתיים. הסברים של חובבן חובב מתח. ומה אם הצינורות תיכף ישלימו מבפנים, בפעימה עצבנית של הר געש, את הפיצוץ החיצוני? מלי השתהתה זמן ארוך מאוד.
כותבת מוחקת 