חייה הכפולים. חוד ההווה

בבת אחת הפכתי שתיים, כמו שני קלפים מונחים זה על זה: אני משנים ואני כעת. רק הבוקר, בהליכה היומית עם אוזניות, בשמלה מאמש, הרגשתי בחריפות את חוד ההווה. כל עשב שהבטתי בו נולד מחדש כציץ יפהפה. אבל עכשיו, חצות וחצי, הרגשתי את החפיפה המקבילה. הייתי שני מגנטי פרסומת שנצמדו זה לזה על הדלת, אחד של פיצה במשלוח והשני של פורץ מנעולים. אני שהיא-היא התקפלה על עצמי שממזמן.

העלם שאתי שם לב, חיבק בחום. בהזמנה מלאה. על חזהו הייתי נפרדת, אבל פתוחה. שמחתי על המקום שהוא מקצה לי אצלו, להיות מונחת. לפרוע שיער ודמעות ולצחוק שוב. שקלתי אם לספר לו על חיזיון שני הקלפים – אם לא אספר זה ישאיר אותי נפרדת, ואם אספר זה ירחיק עוד יותר.

לראשונה הבנתי את הסרט ההוא על חייה הכפולים של בחורה שיש לה כפילה מקבילה במזרח אירופה, בלי שתדע. שתיהן חמודות וחיות בבתים נחמדים, מה כבר ההבדל? תמיד חשבתי: איזו פנטזיה מפונקת. אבל עכשיו אני מבינה, אפשר להתנהל חיים שלמים ולטגן חביתות לכולם כשאת כפולה. מקבילה. מפלסת את ההווה שלך, תוך שאת מתייקת את עברך. מתאבלת וגם שוות נפש, חרדה וגם קהויה, מצליחנית קלי-קלות וגם עפר ואפר, בדחנית עולמית וגם ברייה נזירית, מודה על הרגע בזמן שייזכר לתמיד, וגם יודעת כמה חסר ערך הוא. חסרי ערך כולנו. ממש נחוץ לדלל את אוכלוסיית העולם, החלטתי פתאום – אנחנו יותר מדי. כה מיותרים, חשבתי, כה זעירים ומתקוממים. דמיינתי שמונה מיליארד – שישה עשר מיליארד! – זוגות רגליים רזות זעירות בוטשות בכעס, אגרופים קטנטנים מונפים באוויר: הקשיבו לנו! יש ערך לרגע הזה! אבל זה היה רק עוד ניסיון להאזין לניואנס שניסיתי לנסח שעה ארוכה כל כך.