רעמה תספורות גברים

התחושה היתה כאילו כדור עליז קפצץ על שערי והמהם. זה דגדג ולכן צחקקתי בזמן שהגזירובוט שלף תערים קצרים, זרועות מספריים קשות שראיתי במראה, והחל לחדש את התספורת המפוסלת שלי. כבר שנים שהיתה לי כזו: בלורית בהירה המוסטת הצידה וקצוץ מאחור. הוא ידע לשמור על הקו בדיוק נמרץ. ישבתי בדממה כמה דקות, חוששת להזיז את הראש.

"כן, זה בדיוק בשביל תספורות כמו שלך", אמר ימיני. הוא היה ה-ספר הוותיק של השכונה מאז שגדלתי כאן, בתור נערה. למספרה שלו קראו "רעמה תספורות גברים". באתי אליו לא פעם, מפני שעשה תספורות גברים. הוא היחיד שמעולם לא הרים גבה כשביקשתי את הבלורית המפוסלת שלי פעם בחודש וחצי, לא רמז או ניסה לברר אם אני לסבית נניח. עשרים שנה הסתפרתי אצלו. עכשיו ישב מאחור, על אחד מכיסאות ההמתנה, חולצתו הרחבה מכופתרת מעל הכרס, והביט בקדרות. הוא קיבל את הגזירובוט לתקופת התנסות, סיפר לי, מחברה גדולה שנכנסה לפעילות בארץ וחיפשה משובים ממספרות. ואני התלהבתי וביקשתי להתנסות.

"אז עכשיו אתה מובטל", חייכתי.

"לא מתלונן", אמר. "זה בסך הכל נותן לי שקט, עובד במקומי. תדמייני שהייתי מביא שוליה – אותו דבר".

"אתה מתכנת אותו בכל תספורת מחדש? או שהוא מחליט לבד?"

"מחליט לבד", אמר, כתפיו שחו קצת. "אני יודע איך לתכנת אני? אפשר לסדר אומנם, אבל זה… צריך להיכנס לתפריט. מסובך התפריט הזה. ומה שמדהים, בסוף תשימי לב שאין לך שערה אחת על הבגדים, הכל הוא שואב".

הגזירובוט צפצף פתאום, פעם ועוד פעם.

"הראש. תזיזי את הראש חזרה", התריע ימיני. "הוא לא יודע להזיז לך בעצמו".

יישרתי את הראש ולא העזתי לנשום.

"שעתיים סרטון הדרכה הכריחו אותנו לראות, שיגעו אותי", אמר.

מחוץ לרחוב כבה מנוע של איזה טנדר והשתרר שקט. חנות הצעצועים ממול עמדה ריקה, וגליה המוכרת עמדה בחוץ לעשן. פתאום הבנתי שאפילו הפיילוט הזה של הגזירובוט לא יחייה את הפרנסה של ימיני, או את העסקים ברחוב. אבל שתקתי. היה נעים לשתוק. מאז שחזרתי לגור עם אמי, היה חסר לי הזמן הלא-מופרע של בדידות. הזמן הבהיר, המתמתח, שהיכרתי היטב כל כך; זה שהייתי מבטיחה לעצמי בכל פעם מחדש לשבור אותו לפני שאני נכנסת למקומות ידידותיים ודברניים כמו "רעמה תספורות גברים".

השתיקה עמדה ועמדה. המכשיר התעסק בשיער שלי בזמזום עדין.

קרן אור ססגונית נשלחה לכיוון חלון הראווה – הגזירובוט עשה את זה. אם זכרתי נכון את ההסבר של ימיני, זה אמר שבמרחק של פחות מחמישה מטר משם אותר מישהו שהשיער שלו לא מסודר, ויכול לקבל המלצה לשלל תספורות. ואכן הקרן היתה מכוונת אל גבר עם זקן עבות שעבר על פני החנות, ולא הראה כל עניין במראה של הרובוט המספר אותי.

"אלה רוצים להישאר פרוע", אמר ימיני. היטיב את ישיבתו בכיסא. עלה על דעתי שמעולם לפני כן לא ראיתי אותו יושב. היו דיבורים על כך שהוא אב שכול, אבל פעם שמעתי גרסה שהתגנבה דרך חורי הגרסה הזו – בנו זרק את עצמו מתחת לפסי רכבת שבועיים לפני שהתגייס. ואולי הכל שמועות ומעולם לא היה לו בן.

"בטח אפשר לסדר להם איזו תוכנית", חייכתי אליו במראה.

"הדבר הזה כמו אשתי לשעבר, כל הזמן הוראות, תוכניות…", אמר ימיני.

צחקתי. "כבר עדיף לא לדבר בכלל".

"לא נורא, עוד מעט לא יהיה עם מי לדבר", אמר ימיני. "את יודעת? אף אחד לא רוצה לדבר ולא לספר, נמאס על כולם לשמוע סיפורים". הוא קם בכבדות, היטיב את חולצתו פעם ועוד פעם. "גם פה ללקוחות אין כוח".

אני רוצה סיפור, חשבתי, אבל זה היה רק מפני שלא רציתי לדבר על עצמי. רציתי לשמוע משהו אחר, ברחוב החצי-מאוכלס הזה, מטר מהכניסה המרופשת לגינה הציבורית. בהמשך הרחוב הבהב השלט "כלים חד פעמיים". למה בעצם שחברת רובוטים תשקיע בפיילוט חדשני כזה במספרה שכונתית מיושנת? האם מתוך כוונה שהספר האנושי יפרוש?

שוב שתיקה.

"אני – רוצה סיפור", אמרתי לבסוף, ביוגע.

"אני אספר לך", אמר ימיני. הוא לקח את המטאטא בידו, הביט אנה ואנה סביב הרצפה והחזיר אותו למקומו. תנועה שנעשתה רק מתוך הרגל. "אני אספר לך".

במילא לא יכולתי לקום עדיין – החלק הכדורי עיסה כעת את מרום הקרקפת שלי.

"היה בחוץ לארץ פעם ספר מעולה, ספר עם יד מצוינת, שסיפר רק אנשים מתים. הוא התחיל רגיל כשהיה צעיר, אבל מפה לשם הכיר כמה אנשים במאפיה. והם היו לוקחים אותו לחדרי קירור שיעבוד על גופות – חלק כי הם היו חברים שלהם, אז רצו שבהלוויה הם ייראו טוב, שלא יראו את הפצעים מהירי וכאלה. חלק כי הם היו צריכים להבריח אותם לכל מיני מקומות, לא רצו שיזהו אותם. כל מיני כאלה. הוא לא רצה לעבוד כל הזמן רק בשבילם, אבל הם שילמו לו כל כך טוב, שלא השתלם לו להגיד להם לא. אז בסוף מצא את עצמו עשרים שנה עובד רק בשביל המתים. יום אחד הזמינו אותו, אמרו לו תתלבש יפה. בא לבוש יפה ככה, הפגישו אותו עם הדון הראשי. המאפיוזו!" ימיני דיבר ודיבר וידו נחה על קרחתה החשופה של בובת הדמי השחורה שעל המדף. "אמרו לו: תספר את המאפיוזו. התחיל לספר, גזר גזר, רעדו לו הידיים – שרט את האוזן של המאפיוזו. שריטה קטנטונת".

"אוי".

"חכי! הוא חשב שזה עכשיו הסוף שלו. כל החיים שלו עברו לו מול העיניים בבת אחת. ואז הוא חשב: עשרים שנה, עשרים שנה אני מספר מתים, עושה להם עבודות שאף אחד לא רואה, אף אחד לא מעריך, חוץ ממני ומהפושעים האלה. מכרתי את החיים שלי לפושעים, לא נתתי לאנשים טובים ליהנות. ועכשיו עשיתי לו שריטה לדון הזה, החיים שלי גמורים. אבודים.

"אבל אני לא אלך כמו עכברוש. כל זה עבר לו בראש בשנייה אחת, והוא אמר לעצמו: אני אלך בגדול. לקח שוב את התער – שנייה אחת עברה אני אומר לך – ואמר לעצמו, עכשיו אני חותך למאפיוזו את הראש לגמרי, עושה לו חתך עמוק עם התער".

הגזירובוט גמר לספר ונח מאחורי, במצב כבוי. זרוע מספריים אחת נשלפה שוב, ניערה את עצמה וחזרה מקופלת למקומה. ישבתי על הכיסא ולא קמתי.

"לא היה לו באמת אומץ לעשות את זה, אבל מרוב שרעדו לו הידיים הוא בסוף עשה לו עוד שריטה עקומה כזאת, על כל אורך המצח".

בשקט שהשתרר הגזירובוט התחיל פתאום לנשוב עלי אוויר חם – שואב ונושב חליפות, לסילוק השיער. התספורת שלי, ראיתי כעת, היתה מושלמת.

"עכשיו הוא כבר לא תפקד בכלל, ביקש כוס מים ושיתנו לו לנוח. למאפיוזו נהיה קו דם גדול כזה על הראש, טיפות דם יצאו ממנו כמו פנינים. הספר חשב שזה סוף החיים שלו".

אישה וילד נכנסו לחנות הצעצועים שממול, אמרו משהו ויצאו מיד.

"אבל המאפיוזו ביקש מכולם לצאת חוץ ממנו. אמר לו: תאונות קורות מי אמיצ'י. אני לא כועס. רק מה, מעכשיו אתה לא תיגע יותר בראש של אף אחד. עכשיו תלך לכסח דשא. אתה תהיה הגנן שלנו".

קמתי ועמדתי עם כרטיס האשראי ביד. עכשיו כבר ממש רציתי רק ללכת הביתה.

"וככה גם הרובוט הזה", אמר ימיני, אוחז קומקום חשמלי פתאום, שכאילו צץ בידו. "כולו מלא תוכניות, יש לו שבע מאות חמישים תספורות אפשריות! אבל שמו אותו לעבוד פה, במקום שאף אחד לא רואה ולא מעריך. זה העונש שלו. אז איך אומרים, יש לי קצת אמפתיה אליו".

 

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • אורן כהן  ביום 30 ביולי 2019 בשעה 9:09 am

    מת על הבלורית שלך. עכשיו צריך ללמד את הגזירובוט לספר סיפורים

  • אש"א  ביום 30 ביולי 2019 בשעה 3:19 pm

    והרי זו הליבה של סיפורייך כולם, אביבית יקרה. בקצוות הנידחים של השכונות השכוחות; אצל האנשים והנשים שכבר ויתרו על עצמם – כמו המאפיוזו, את לא מתעלמת מהחולשות וקוצר-היד של הדמויות בסיפורייך, אבל יש בלבך אליהם חמלה וחיבה. והרי מה נחוץ לכולנו, אם לא זאת. כי כל השאר, כל אשר אנו מספרים ואשר מספרים עלינו – אולי בכלל שמועות; מי יודע אם כלל התרחש

  • יוש  ביום 6 באוגוסט 2019 בשעה 11:54 am

    נהדר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: