ליטוף ראשון (טיוטת סיפור)

זה בסך הכל גרפולוגיה, מדע-בכאילו, שיטה יומרנית לקרוא את תווי אופיו של אדם לפי כתב ידו. זה מטומטם! התרגזתי יותר ויותר אבל המשכתי לכתוב על הדף. לטובת הבדיקה שביקשו. כן, רציתי מאוד להתקבל כמתנדבת בעמותת "ליטוף ראשון". עמותה שקמה מתוך דאגה לתינוקות שננטשו בבתי החולים, ומביאה אל מיטותיהם מבוגרים שיחבקו ויערסלו אותם, עד שימצאו בית חם.

בשביל מה הייתי צריכה את זה? יש לי כבר שני ילדים, אמנם שניהם גדלו מהר מדי, רחוק מדי, ובכל זאת הקטן שבהם עדיין מסכים לפעמים להתכרבל אתי כמו פעוט. ובכל זאת סיפורם של התינוקות שהוריהם לא רצו בהם נגע כל כך ללבי, שבלילות הייתי חולמת לפעמים על תינוק קטן המונח בזרועותיי. תינוק גנרי שדומה קצת לתינוק מאימאג' בנק, אבל פרט מטריד חבוי בו – מחלה נסתרת, מום בלב או כתם לידה מוזר שהוריו שטופי הדעות הקדומות מפרשים כקללה כלשהי. למה שלא כולם יחבקו את ילדיהם וזהו? חשבתי. למה למנוע, לחסוך? התינוק רוצה מגע והוא חסר אותו ואני כאן.

כתבתי וכתבתי ומילאתי חצי עמוד כפי שביקשו, אבל הייתי צריכה לדעת שלא אתקבל. ובאמת לא התקבלתי. זה היה עלבון קשה: בהתחלה, מיד לאחר מילוי הטפסים הראשוני, הם עוד התקשרו והזמינו אותי בחום לשלוח אליהם דף נייר כתוב בכתב ידי לבדיקה הגרפולוגית. ואילו לאחר הבדיקה הגרפולוגית עברו שבועיים עד שהגיע מייל, קצר אך חותך: "לצערנו… עקב ריבוי המתנדבים…" וכולי וכולי.

חשבתי: האם לא ידעו שבועיים לפני כן שיש ריבוי מתנדבים? הם ידעו. אם יש סיבה אחרת, אמיתית, האם יודיעו לי אותה? (את בלתי אחראית! את פסיכופטית! את רוצחת בהמתנה!). ודאי שלא. המסקנה ההגיונית היחידה היתה שכתב ידי הכשיל אותי. יש לי כמסתבר כתב יד של מישהי שלא ימסרו לידה תינוק בן יומו. כן, הסירוב של "ליטוף ראשון" היה מעליב. מקומם. לא סיפרתי לאיש והלכתי עם זה בבטן כמה זמן.

עבר זמן, והנה בראיון בחינמון נפוץ סיפרה מנהלת העמותה "אנחנו ממש משוועים למתנדבות, אף פעם אין מספיק, תמיד יש עוד תינוק אחד ששוכב לבד". כשסיפרה זאת, כתבה המראיינת, השתנק קולה מהתרגשות. גם אני השתנקתי בעת הקריאה. תינוק אחד שוכב לבד. צריך ליטוף, החזקה, חיבוק. אני הייתי יכולה לעשות זאת, אבל לי לא יתנו. ובלי כל נימוק.

הבטתי בתמונה שבראיון, שיננתי את שמה של מנהלת העמותה. אישה בשיא שנותיה (חמישים וחמש?), הקימה מאפס, בשתי ידיה, המשפחה תמכה, זיהתה צורך עמוק, קשרה קשרים במשרד הבריאות וכולי וכולי.

לא אגיד שעקבתי אחריה או בלשתי או שום דבר כזה, רק הרגשתי צורך לדעת את שמה. ולאחר שידעתי את שמה עשיתי חיפוש אחד, רק אחד, במדריך הטלפון, זה כל כך קל היום, ושמה לא שכיח. ואחרי שהכתובת היתה ידועה לי הסתכלתי במפות ובתצלומי הרחוב. זה היה שלושה וחצי קילומטרים בקו אווירי מביתי. אני לא גאה לכתוב את הדברים האלה, אבל איפה אפשר להוציא אותם אם לא כאן בבלוג.

בביתה של מנהלת העמותה (עברו שלושה ימים ולא יכולתי להתאפק) פשוט צלצלתי בדלת. דמיינתי שהיא תפתח ותיראה בדיוק כמו בעיתון – בגדים גדולים ממידתה, שרשראות עץ בולטות, אולי רק קטנה בראש וחצי. חשבתי להמציא סיפור כיסוי – אני שכנה, אני סוכנת מכירות, יש לי פנצ'ר – אבל למה להמציא כשאפשר לכתוב בדיוק מה קרה.

את הדלת פתחה אישה שנראתה שונה לגמרי. נערה גרומה עם מבטא צרפתי. "היא לא בבית, אני לא יכולה אפילו להכניס אותך לחכות, שוטפים עכשיו", נאנחה. מאחורי גבה נראה סלון גדול עם פסנתר, שטיחי קיר והכל. על הספות נערמו עיתונים, שרפרפים, סלים עם שמיכות מקופלות, כל מיני חפצים כמו מז'ורנל, שחשפו את הרצפה לקראת שטיפה יסודית. אמרתי שאמתין בקרבת מקום, אחזור מאוחר יותר. ואכן המתנתי, למרות מחאותיה הרפות של המנקה, וגם חזרתי ופתחו לי את הדלת, למרות פרצופה החמוץ של המנהלת. איש לא רצה בי שם ובכל זאת באתי. האין זו תכונה חשובה לאם מחבקת?

המנהלת לא לבשה בגדים גדולים ולא ענדה שרשראות. בגופיית בית ומכנסי ברמודה נראתה גדולה יותר ממני. השעה היתה כבר קרוב לשמונה בערב, הרחוב הנאה החשיך ועמדתי מול הפתח המואר של ביתה, מול הרצפה הנוצצת ונינוח מרוכז מדי של תכשיר לניקוי רצפות. אמרתי לה מה שמי, אמרתי: שלחתי לכם טפסים ונפלתי בשלב של הבדיקה הגרפולוגית (כאן רעד קולי אולי, או שרק דימיתי והרעד היה פנימי), קרה כך וכך וזה הסיפור עד כאן. סליחה אם אני מטרידה, אמרתי, אבל באתי דרך ארוכה וזה נראה לי מאוד חשוב.

היא נראתה שוות נפש אך זהירה.

"יש לנו כל מיני סיבות לדחות", אמרה, "הבדיקה הגרפולוגית היא רק ממצא תומך".

הבלגתי על הרמז לכך שיש מספר הוכחות לעובדה שאני אדם לא אמין. וביקשתי, התחננתי, התעקשתי, שתבדוק שוב.

"תבואי למשרד ביום שלישי בבוקר, אני אהיה שם, נראה מה אפשר לעשות".

מה הכתובת במשרד? שאלתי. שתינו עמדנו על האירוניה בבת אחת, הרי את ביתה הפרטי מצאתי ועדיין המשרד נסתר מעיניי.

*

חיכיתי יומיים וביומיים האלה צף ועלה מולי שוב ושוב התינוק השוכב לבדו, צף בחלל לבן לגמרי, מנסה לתפוס באצבעותיו יד או שד או בובת בד, תחליף קלוש לאמא, ואינני לידו. רציתי לתת לו ליטוף ראשון, לנחם, לסוכך עליו. גם הוא המתין שאבוא כבר. למה לא באתי? שאלו עיניו. אני אבוא, הבטחתי לו אילמת, אבוא ואקח אותך אלי אם צריך, אקח אותך מהעמותה המרושלת הזו שמעדיפה שתשכב בודד ובלבד שלא אערסל אותך אני. האמנם סתם רישול? ביום שלישי, במשרד חסר האופי באזור התעשייה, רציתי להאמין שהיתה פה טעות בזיהוי ותו לא.

במשקפיים על מצחה התיישבה המנהלת מול צג המחשב. משם הקריאה לי רשימה ארוכה, את כל מה שחשבה שהוא פרטיי האישיים בטופס שנשלח אליהם. את גרה ברחוב זה וזה? נכון. מספר כך וכך? לא, חצי מזה. יש לך שתי בנות? לא, שני בנים. בני שבע וחמש? לא, כפליים מזה. עבדת בעבר בחברה ההיא? לא, עבדתי בחברה המתחרה. אבל איך כל זה יכול להיות? כך כתבת לנו בקורות החיים שלך.

"אוקיי, אבל כל זה לא קשור לסיבה שדחיתם את הבקשה שלי, נכון?" אמרתי. כבר הבנתי שכל זה רק מסך עשן. מה חשוב מספר הבית שלי או מקום העבודה האחרון? מה כל זה קשור לתינוק השוכב לבדו?

"בואי נבדוק – אולי באמת שפטנו מהר מדי?" הרהרה בקול רם, המהמה לעצמה שיר בקול נמוך, עברה באצבעותיה בהיסח הדעת על פיתוליו של אטב משרדי. שכה אחיה, קובעים פה גורלות והיא מזמזמת שיר של טיפקס! הזעם עלה בי שוב – על חוסר המקצועיות, על השרלטנות שבגרפולוגיה, על ההוראות שקיבלה המנקה שלה. אם היא לא מחתה על כך שמצאתי אותה בביתה, מה תעשה אם אפתח בריב קולני? אזרוק חפצים? אבל הבלגתי. ממילא גם אני לא יוצאת מי-יודע-מה מהסיפור הזה.

כך ישבנו והיא דפדפה והמהמה. העקשנות שלי עוררה בה רק עוד חשק לעבוד בנינוחות, להביא את הכל על מקומו בשלום. כל זה במקום שתאשים אותי בהטרדה, שתזמין משטרה, אפילו אם היתה מבקשת שוחד בתמורה לבדיקה נוספת הייתי מתרצה. כעת הבנתי מה הטריד אותי באישה הזו: הכל בה היה מידתי, רגוע, כאילו לא הקימה עמותה שעוסקת באובססיות כמו נטישה ומגע. פריקית של שליטה שחלשה על ההרשאות לתת חיבוק או ליטוף ראשון למי שהרגע נולד. קמתי ועמדתי מולה.

לבסוף מצאה בתיקייה עוד דף נייר, וחייכה כמנצחת. הדף עליו היה כתוב הסיפור בכתב ידי. "את כתבת את זה, נכון?"

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • אילנה ארז  ביום 2 בספטמבר 2019 בשעה 3:29 pm

    גם אותי דחתה העמותה הזאת . פניתי אליה אחרי שקראתי על פעילותה . היות ואין לי ילדים הייתי בטוחה שזו סיבת הדחיה , נעלבתי בקיצור, כי כבר למדתי לא להשקיע זמן ורגש רבים מדי בעלבויות על בסיס החוסר הזה , החיים קצרים מדי

  • יותם  ביום 2 בספטמבר 2019 בשעה 7:53 pm

    כמתנדב ב"ליטוף ראשון" כבר חמש עשרה שנה, אני מצטער על חוסר המזל. אבל לפחות יצא סיפור מצויין. תודה!

  • Avivit Mishmari  ביום 3 בספטמבר 2019 בשעה 6:33 am

    תודה לכם. מזכירה שזה רק סיפור 🙂

  • arikbenedekchaviv  ביום 13 בספטמבר 2019 בשעה 8:58 am

    איזו סוג של תגובה את מעונינת לקבל. שמתי לב שכותבים רבים משתגעים מרב זעם כשינה בקורת חריפה, לעתים עוקצנית-משהו. אם חפצך לשמוע מהי דעתי האמיתית, ככל הנראה תצטרכי להסכים לקורא טקסט מרוסן חלקית. אם זה אינו מענין אותך, וזה לגיטימי – הודיעיני, או אל תגיבי כלל, וכבר אדע.

    • Avivit Mishmari  ביום 13 בספטמבר 2019 בשעה 12:35 pm

      שלום אריק, אני ודאי מעוניינת בתגובות קוראים ענייניות.

      • arikbenedekchaviv  ביום 26 בספטמבר 2019 בשעה 7:38 am

        רק ענייני. לטקסט, לאופיו, מעלותיו-מגרעותיו ובהחלט אני מאוד שיפוטי ולא מתיימר להיות אובייקטיבי בקריאה, אם כי אני מצוייד, בשל השכלתי ומקצועי בכלי הערכה אסתטיים. שנה טובה

  • arikbenedekchaviv  ביום 26 בספטמבר 2019 בשעה 7:48 am

    עכשיו קראתי את הסיפור. אין הוא סיפור-חוד [ מתהפך ] וגם שמו לטעמי לפחות, לא מייצר אירוניה עם תכני הסיפור. על מנת לשפר אותו, לדעתי, יש להפחית ב"התעסקות" עם דמות המספרת בגוף ראשון ולנסות לכתוב אותו בגוף שלישי כדי לקבל פרופורציות נכונות יותר. יש שתי דמויות בסיפור ודמות אחת מפונטזת, שהיא קודקוד הסיפור – התינוק. סביבו נרקם מאבק שאובד, לטעמי, בתוך ערימות הפרטים ומעין "נטורליזם" של כתיבה עתונאית ולא אומנותית. שאלה – מדוע כלכך חשוב לדעת על המנהלת – הבית המפואר ופריטים בו – המשרד והתנהגות במשרד? איך תיאור זה מנוגד למהות הארגון "ליטוף ראשון" למשל? ל"א, נדמה לי שאריגת המוטיבים, התיאורים, היסודות הסמליים לא נחשבה עד תום. ומה אנחנו יודעים על המספרת בהקבלה למנהלת? כלום! כלומר, אפילו הזדהות עם המספרת לא מתעוררת, בטח לא אצלי.
    גילוי הוגן לגמרי:
    גם אני התנדבתי והושבתי ריקם, עוד לפני בקשת כתב היד. ואני עובד עם ילדים ונוער כל חיי. 🙂

להגיב על אילנה ארז לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: