הזהרור שריחף מול עיני התברר כעכביש. זעיר ועקשני טווה את דרכה מטה מן התקרה, וכעת עמד באוויר ליד שולחן העבודה שלי. שום טרף לא נראה באופק. שלחתי אצבע, רק לוודא שאכן קור שקוף מחזיק אותו שם; אבל ברגע שנגעתי העכביש כבר צלל, אבוד, עם קור קרוע, ונצמד לאצבעי. ניסיתי לנער אותו – במחי תנועה הפך מידידי-לבריאה, מבן ברית לשקט של החדר, לכדי רמש שאני מוחצת כמעט. וכדי לא למחוץ אותו ניערתי את ידי שוב ושוב. קמתי והלכתי אל החלון הפתוח ושלחתי את כף ידי אל החוץ, שיתעופף. מה שנטווה, דקיק ושתקני, לא מכריז על עצמו עד שאתם מנסים לבדוק את הקור המחזיק אותו. או אז, לפי גודל הכאב, כבר תדעו.
כותבת מוחקת
הבלוג של אביבית משמרי
כותבת מוחקת 