סקירות ספרים: "אווזים של עלית קרפ, "הספר השחור" של נחמי דרימר

שני ספרי מקור, ביכורים, שניהם מתקיימים בעולם שמשלב מציאות ואגדה ללא הפרד.

אווזים, רשמי מסע בשוודיה – עלית קרפ

הפתעה היתה לפתוח את הספרון הזה, שהוא בעצם חוברת זעירת ממדים, ולהיווכח ביכולת שליטה מזהירה של הכותבת במלאכת הסיפור. ארבע המעשיות הפותחות את הספר הזה מוהלות יותר מקורטוב של פנטזיה אל תוך מציאות החיים בשוודיה, מקומותיה ואנשיה. בסיפור הראשון מתרחש מפגש מלא ארוס של הדוברת עם הנער נילס שכולל ביקור בגן החיות השוודי, נשיכה של אריה ים ודרשה בכנסייה לותרנית. בסיפור השני מככבת עוגה שנאפית בדחילו ורחימו לכבוד חתונתה של הנסיכה ויקטוריה, ומובלת אליה על פני הארץ מכפר נידח.

האיכות הלהטוטנית וגלגולי העלילות לא מפריעים לטעון את הסיפורים ברגש, הנותן להם את כוחם. וכנראה שהרגש בסיפור "יקוב" הוא זה שעיגן את לבי עגן היטב לתוך הספר הזה. מדובר בווידוי שובר לב על פגישה גורלית ויחסים אינטנסיביים בין המספר לבין אשתו. יותר מאשר סיפור על אהבה משנת חיים, יש כאן הרהור מטריד על המשמעות שאנחנו יוצקים לתוך יחסים ומחוות, לעתים עד כדי סוגסטיה רבת כוח. הסיפור "נעליים" שבא אחריו מותיר אותנו במחוזות הפנטזיה העירונית אך טעון גם הוא בתחושה החלומית של רדיפת הגיבור אחרי יופי חמקמק, ספק-מציאותי. אפשר גם להבחין בכך ששלושה מתוך ארבעת הסיפורים מיוסדים על השתאות מדמותה של אישה נערצת ובלתי מושגת.

בחלק השני של הספרון הקליידוסקופי הזה מובאים רשמי מסע ארציים יותר משוודיה – רשומות אישיות של ביקורי הכותבת ובעלה (ממוצא שוודי, כך נראה) בארץ הקרה, עד גבולותיה. מפגשיה עם קרובים ורחוקים, מהגרים ומקומיים, אנשי רוב ובני מיעוט, נארגים היטב לתוך הקשר היסטורי, פוליטי וחברתי. כפי שהם מתוארים במיומנות רבת יופי כך הם מגובים בעובדות. אם כי עלי לומר – הנוסעת המדווחת קרפ היא בעלת מלאכה מצוינת, אבל הלב היה רוצה עוד ועוד מארגים מופלאים של קוסמת הסיפורים קרפ, כמו אלה המופיעים בחלק הראשון. ככה זה, קשה ליהנות ממשקפת משוכללת אחרי שנשבים בקסמיו של קליידוסקופ רב גוונים.

 

הספר השחור – נחמי דרימר

"הקסם של תיבת נגינה ישנה, כך צריך להיות קסמו של סיפור. לסובב את המנואלה רק פעם אחת. משך הנגינה הקצר הוא הנכון", כותב דרימר. בספר שובה הלב הזה, אגדות ופנטזיות שזורות בתוך יומן אישי, מקוטעות ומהדהדות זו את זו, ברצף מענג.

זה ספרו הראשון של דרימר, שמהרהר בקול על הדרך הטובה לנהל את הכתיבה היומיומית ולהגיע לנמענים. שוב ושוב הוא מכריז על חוסר המחויבות שלו לכתיבה – מעמיד פנים שאינו זוכר פרטים מהעמוד הקודם, מתנצל על כך שאילץ את הקורא לדפדף אחורה, מניח לדמויותיו להטיל ספק באמיתות הדברים…  אבל הרושם המתקבל אינו של חוסר אחריות על הטקסט אלא של מספר משוחרר, אינטואיטיבי וחכם, שמוביל אותנו בין שצף ההתרחשויות המרתק במציאות החיצונית והפנימית ומצביע הנה והנה – תראו!

דרימר מספר, דרימר חי ודרימר כותב הם היינו הך. הוא חייב לכתוב ולספר כדי להיפרד מהמתים שלו (וגם כדי לבלות במחיצתם), כדי לדבר עם בנותיו דיבור של אמת, כדי לישון בלילה. היצירה והחיים מותכים אצלו היתוך טוטאלי. למרות המבט המופנה פנימה, הטקסט אינו הופך נרקיסיסטי אף לרגע, הודות לרעב הכוסס של הדובר, לענווה ולחוש ההומור העצמי, של ליצן עצוב. "אין לי ציפיות מיום הולדתי השישים", הוא כותב, אך עדיין מפנטז על הפתעות שיעשו לו בנותיו, על ארגון פגישת מחזור של הנשים ששכבו אתו אי פעם, או של כל האנשים שאי פעם רחשו לו חיבה. "לשכור אולם? חדר? קיטון?".

ההומור הזה חייב להגיח כדי שהמספר ישרוד בהיעדרם של המתים – אביו, אמו, אשתו בדמי ימיה, חבריו. ביניהם, "אני, איוב קטן / עודני חי / ובועט, רוקד בין הקברים, / מגרד פצעיי / צועק, בוכה, צוחק". וכרגיל אצל יהודים (זה ספר כל כך יהודי), במאורעות יש טרגדיה, אבל אפשר להתעקש לקרוא בהם גם קומדיה.

הגעגועים למתים, כאב ההווה, השיחות הגלויות עם בנותיו, ההגייה המתמשכת במיתוסים שהתחברו לחייו (מדנטה וביאטריצ'ה ועד סיפור העקידה, עקידת הורים במקרה הזה), הדיבור האגבי עם יוצרי עבר ("החבר שלי אברהם אבולעפיה") – כל אלה נדחסים יחד ומהדהדים טקסטים של כותבים אהובים כמו אברהם הפנר או מרית בן ישראל. שניהם מספרים רחבי אופקים ומגביהי עוף שיודעים ש"סיפורים יכולים להציל" (כשם ספרה של בן ישראל).

וכדי שהסיפורים יצילו אותו, דרימר מזמן את המתים, בודה עלילות על אנשי זאב, על ילדים נעדרים ואסופיים, על עלילות דם. הכל מומצא אך קיים על גבול המציאות ומתפתח בחדווה גדולה, בין טרדות היומיום. רק שלגיבוריו של דרימר יש מי שינחה אותם, יש סימנים משמיים, כמרי וידוי וישויות על טבעיות המספקות תמרורי דרך והוראות מדויקות; ואילו הוא – המספר שברא את כל אלה – קם בוקר בוקר ונאבק באופן משפיל בנקביו ובחשקיו, ובצורך להסתיר את המבוכה מבנותיו, בבדידות הגדולה, ובכלל בבושה הקבועה של היות אדם. עלה נידף, מזון לרימה ותולעה, יצור שבורא עולמות ובה בעת חסר כל ערך. הספר הוא על משפחה, בדידות וצער הזמן, אבל בעיקר על המאבק המתמיד שבין היות אדם חושב ופועל, יצירתי ומרגיש, לבין אפסות הקיום הפאתטית. כמו שכותב דרימר, "השפה חסרת אונים בבואה לתאר את מצבי האנוש היום-יומיים ביותר, ממש כאת רגעי ההתעלות השמימית, כי מה כבר ההבדל ביניהם". ולמרות זאת הוא חי וכותב, ומבדיל.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: