סקירת ספרים: "סיפורים גרינלנדיים", הנרי רינק; "זיכרון הגוף", אחלאם מסתע'אנמי

משני מדבריות בשני קצות העולם, ספר בוער וספר צונן.

סיפורים גרינלנדיים, הנרי רינק

הנה תזכורת נפלאה לעוצמת הקסם של תרבות רחוקה. נכון שהיום בעידן המידע יש לילדים חלונות רבים יותר למראות עולם אחרים, אבל הם תמיד מלווים בתזזית האינטרנטית. הספר הקטן והשקט הזה, המופק ומעוצב לעילא, מאפשר לצלול בשקט לים הקפוא של האינואיט, מאות שנים לפני שטראמפ ניסה לקנות את האי גרינלנד, ולהתרחק ריחוק בריא מכאן ועכשיו.

הנרי רינק היה גיאוגרף וגיאולוג דני שליקט באופן שיטתי סיפורים של בני האינואיט. לא פחות מ-150 סיפורים כאלה פורסמו בספרו, שיצא ב-1875 והנציח מורשת של תרבות שהחלה לדעוך. מתוך רישומיו לוקטו ותורגמו לעברית ארבעה סיפורים, והם מובאים כאן לצד מונחים מבארים ואיורים יפהפיים של אוריין שביט.

הומור דק מן הדק שרוי כאן, מלא תענוג וחדוות חיים. בסיפור "האיש שלא אהב שירה", רווק נרגן מגלה שכדי לשרוד עליו לשיר שיר קסם, מה שיטיס אותו בקיאק מעופף עד שינחת לבסוף הישר בפתח ביתו. ב"בור הפלאים" התקווה של אלמנה ובתה למצוא מקור בלתי נדלה של מזון מתגלמת בלחש קסם שמניב דגים ועוד דגים למאכל. ב"סאליק הילד המתבודד" שתי ארנבות בדמות נשים משעשעות את הגיבור שפרש מן החברה האנושית, בפתגמים וחידודים. סדרי החברה משתקפים כאן בעדינות אך ברורים מאוד: המאבק לשרוד מיום ליום על כמה פיסות בשר ושומן, התלישות של אנשי שוליים שתלויים בחסדם של דייגים, החבירה למי שיכול להשיג מזון, הגעגועים החורפיים בנוף הבודד לחברה אנושית צחקנית – ולתותים(!).

נכון שזה קודם כל ספר ילדים, אבל רכשתי את הספר הזה למען עצמי, ביריד קומיקס עצמאי (הוא נמכר גם בחנויות ספרים עצמאיות ברחבי הארץ). הייתי שמחה לקרוא גם אגדות "מבוגרות" יותר של האינואיט, ללמוד עוד על אינטריגות משפחתיות, תסכולים זוגיים, הסדרים כלכליים… מכל מקום הוצאת "פה" של אמיר שרפמן (שגם תרגם) הצליחה לעשות מה שהוצאות ילדים גדולות לא עושות מספיק, ולעקוף את סיפורי "הרחוב הבית והשכונה". נאמר שהיא מתכוונת להוציא ספרים נוספים ברוח דומה, מתרבויות עולם אחרות. ובכן, אם זה שווה משהו, אמתין בחדווה, ואני ממש מקווה שאיני היחידה.

זיכרון הגוף, אחלאם מסתע'אנמי

רק לקראת סוף הספר "נזכרתי" שכתבה אותו אישה. רוב זמן קריאתו היטלטלתי על גלי הרגש שלו, וסימנתי עוד ועוד משפטים יפהפיים בצהוב. הטקסט מלא פאתוס, אבל כזה שנכנעתי לו ללא מאבק, ואם פאתוס אינו מוצדק כשכותבים על נושאים כאלה, מתי הוא כן מוצדק?

זה סיפור אהבתו של גבר, אהבה גדולה ונואשת שלא הצליחה להתממש, כלפי שתיים: מולדת ואישה. ח'אלד, גיבור מלחמת השחרור האלג'ירית שגם איבד את ידו בקרבות, פוגש לאחר שנים את בתו הצעירה של מי שהיה מפקדו. כעת הוא צייר מצליח, היא סופרת צעירה, ושניהם יכולים להיפגש רק בפריז, כגולים. הסקרנות ההדדית מתלקחת למרות חוסר ההיתכנות של הקשר. אבל האישה הזו הפכפכה, חידתית, מלאת אמונות סותרות, ובעיקר מצייתת לכוחות גדולים ממנה, כאלה שח'אלד הגאה מסרב להתכופף בפניהם. כוחות המובילים אותה לנישואי נוחות עם בכיר מושחת בממשל האלג'יראי, ואת ח'אלד למעמד של צופה נואש מן הצד. הכמיהה שלו לאישה שלא נועדה לו, מוצאת הד בכמיהה לעיר הבירה שעזב, קונסטנטין. היא המקום שממנו ניזון הדובר, תרבותית, ואליו הוא מסרב לשוב אבל שב בעל כורחו פעם ועוד פעם. תמיד ירגיש שם בוגד ונבגד, אשם ומאשים.

אלג'יר, שששוחררה מהקולוניאליזם הצרפתי בידי דור לוחמים ששילמו בחייהם ובגופם, היא בזמן כתיבת הספר מדינה מושחתת ורבת עוולות, שבה כמה בעלי שררה נהנים מעושר מופלג והאנשים הישרים והפשוטים חיים בדלות וללא כל אופק. בחתונה מפוארת שנכח בה ח'אלד מאבחן: "הנה הם כאן, כולם, כרגיל. בעלי הכרס השופעת, הסיגרים הקובניים, החליפות המושלמות, אדוני כל התקופות וכל הזמנים, בעלי התיקים הדיפלומטיים והמשימות המפוקפקות… הכרתי אותם והתעלמתי מרובם, הממהרים לטפס במעלות הכבוד".

במקביל לאלג'יר, מעליה ובתוכה, שוכנת הסופרת הצעירה, מושא אהבתו של ח'אלד. כבר בתחילת הספר מובהר שאינה שלו. אבל באיזה דרכים אינה שלו? הניתוק הלך והתפתח בשלל דרכים, הלם שוב ושוב בדובר ובקוראים, ככל שהטקסט היפה הזה הסתעף ונעשה נואש ומריר. כבר שנים שח'אלד חי בלעדיה אבל אין לו אהבה אחרת, כפי שהוא חי בפריז אבל אינו אוהב את נופיה ואין לו בה חיים של המשכיות.

ההקבלה בין האישה והמולדת-העיר היתה עלולה להיות שקופה ומאולצת, אבל הדובר מנסח אותה בפירוש ובאופן יפהפה, וזה עובד נהדר – יש תחושת דחיפות גדולה בניסוחים העודפים, בהסבר החוזר ונשנה של ח'אלד על תולדות אהבה אובססיבית שמשקפת כישלון של חלום חיים שלם. ההרהורים האינטנסיביים של מי שנלכד בתוך עברו והעתיד אינו מציע לו דבר מלבד זיכרונות. "אישה שגעגועיי כיסו מרוב טירוף, והיא הלכה ולבשה בהדרגה את תוויה של עיר ופני הקרקע של מולדת. ואני חי בה ללא תחושת זמן, כמו חי בחדרי הזיכרון שלי הנעולים זה שנים". בו זמנית, העבר הוא מה שמזין את כוח היצירה של הדובר, שמעניק לו בכל זאת איזו משמעות ועוזר לו למפות את נופי חייו.

מעבר לביקורת הפוליטית על התפנית שקיבלה מלחמת העצמאות של אלג'יר, מעבר לתשוקה המכה את ח'אלד באשמה מתמדת, יש כאן רעיונות נוספים שנותרים כשאלות פתוחות על אהבה, שייכות, אחווה ויצירה. כמה זמן נמשך חוב מוסרי למי שחלקנו אתו עבר משותף? האם מי שאנו מתאהבים בו שייך לנו, האם יש לנו רשות להתייחס אליו כ"שלנו" רק משום היותו זיכרון שחקקנו אצלנו פנימה? ומה לגבי הספרות – האם אפשר לטעון לבעלות על מי שכתבת את סיפורו או ציירת אותו? הסופרת הצעירה טוענת שכתיבת סיפור על אדם מסוים "הורגת" אותו מבחינתה, ומשחררת אותה מאותו אדם ומהזיכרון שלו. אצל ח'אלד זה הפוך – הוא כותב עליה ספר כדי לשייכה אליו. "ברגע הזה אני שונא אותך וחייב הייתי לכתוב את הספר הזה כדי להרוג אותך באמצעותו. הניחי לי לנסות את כלי הנשק שלך. קראי שוב בעיון את הסיפור שלנו. פליאה אחר פליאה, פצע ועוד אחד…".

היצירה כאן היא מעין מכתב אישי מאוד לנמען אחד, אך גם שחרור של הרגשות ותביעות הבעלות לעיני כל. ההצגה של ציור או ספר לעולם היא גם חשיפה וגם סוד, ואיש לא יבין אותה במלואה מלבד המעורבים בה. הטרגדיה של ח'אלד היא חוסר נגישותן של שתי הנמענות העיקריות של ציוריו ומכתביו – אישה שהלכה מבלי שייגע בה, וארץ שהושחתה בלי שיבנה אותה. הסופרת שכתבה אותו להפליא, מסתע'אנמי, העמידה כאן ספר מרגש ועצוב שהתקווה היחידה בו היא הדיבור החוצה. "את עיר, לא אישה, וכל אימת שאצייר את קונסטנטין, אני מצייר אותך. רק את תדעי זאת".

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: