יוריס

 

Today is gonna be the day

That they're gonna throw it back to you

 

בתוך השאון המתמשך של תחנת רכבת השלום האזנתי לשיר הזה שוב ושוב, לחסום את רעש הסביבה. "25 שנה לאלבום "Definitely maybe, הכריזה מודעה באפליקציה.

איך כל כך מזמן? לפני 25 שנה נתתי את הדיסק הזה במתנה ליוריס. היינו בדיוק אחרי סיור בפינת החי של חוות הגמילה, יוריס נתן לארנבים ארוחת ערב וכששלפתי מהתיק את Definitely maybe נראה היה שאין מתנה מתבקשת מזו. הפופ הכריזמטי שאואזיס הוציאו לעולם באותה שנה היה מהסוג שמציל, אם לא את נשמתכם אז לפחות כל ערב גרוע. ויוריס היה ודאי אחד שעוזר להציל, בהיר גבוה ורב חן, פותר בחיוך כל מבוכה חברתית, מאריך בהסברים לבביים, מחבק במחוות תיאטרליות.

המשפחה של יוריס, משפחה עשירה מהולנד שהשתקעה בבזל, שלחה אותו למעון נוצרי באמסטרדם. קיוו שיתרחק מהסביבה המוכרת וייפטר מההרגלים הלא רצויים שלו. באמסטרדם הפסטיבלית זיהינו זה את זה, הוא ואני ועוד כמה חברים ממקומות שונים, שהיו תלושים ומחוברים כאחד. יצאנו לבלות, התנחמנו זה בזה, צחקנו יחד משטויות. כשחזר לשווייץ שמרנו על קשר – כמה גלויות מצחיקות ממנו עדיין שמורות אצלי (אלה היו ימים של התכתבויות. של גזירת צילומים הזויים מפרסומות במגזינים וכתיבה מודגשת בטושים בכל מיני צבעים). כשיוריס בחבורה, תמיד היו מובטחים אווירה משועשעת וצחוק עד כדי כאב בטן. אבל ברקע של כל זה נח מה שלרוב העדפנו לשכוח: העושבו זמנית הוא מנסה להיגמל מסמים. היינו כולנו צעירים וקיבלנו את שורת ההסבר הזו כפשוטה, לא דחקנו בו להרצין או לספר לעומק.

לא עברה שנה והוא חזר להולנד, הפעם לחוות גמילה בצפון המדינה. שם קם בחמש בבוקר, חטב עצים, האכיל ארנבים ופסיונים, עשה תורנויות מטבח. כל המעשים האלה היו בחסד האל, תחת כנפי ישו, תוך שינון כתבי הקודש, איך שלא תרצו לקרוא לזה; אפילו לא קראו למקום חוות גמילה אלא "חוות עבודה" או שם נקי אחר, למען הזוך הנוצרי. נראה שלא היה איכפת לו לקרוא בוקר וערב בכתבי הקודש, הוא פטפט וסיפר אנקדוטות. לו הייתי מי שאני היום, הייתי אולי מניחה יד בשקט, לא ממהרת להצטרף לצחוקים, ממתינה לשמוע, מה כואב לך בעצם? זו לא הבטן. לעזור לא יכולתי, אבל להבין, להשתתף – אולי. הוא נשאר שם כמה חודשים טובים. יחד עם עשרים או שלושים בחורים שקיבלו על עצמם להתרחק מהעיר עד שירגישו שהם לא זקוקים יותר לחומרים ממכרים. וזה גם עבד, לתקופה.

שנתיים אחרי כן, כשהוא נקי ובארץ מולדתו, ביקרתי אותו בכפר נופש קיצי ליד בזל. הוא התקשר אי לאמסטרדם כמה ימים לפני כן, כולו מתרונן בטלפון, הזמין אותי להגיע לשם וגם הציע להשתתף במחיר הטיסה. לא ידעתי איך להגיב לנדיבות הזו. הצעתי שאקח רכבת במקום מטוס, אבל אחרי כמה מחאות רפות פשוט טסתי. זה היה מחנה אוהלים מאובזר ונוח, שיוריס בילה בו את הקיץ עם קבוצת חברים. לא הצלחתי להבין אם זה היה נופש עונתי שגור או מנגנון גמילה חדש או קפריזה חד פעמית של החוג החברתי המרופד הזה.

סוף קיץ הגיע וגשמים סוררים כבר ירדו שם, מרפשים את המעברים בין האוהלים. נעלי הסירה הישנות שלי, שארזתי בחופזה, לא התאימו למזג האוויר, אבל יוריס בכל זאת החמיא לי כשיצאתי לבושה מהאוהל. הוא וחבריו הסתובבו במחנה ברוח טובה וקשקשו בצרפתית. בצהריים יצאנו לשיט קצר בסירת מנוע. בערב, אמרו, תיערך תחרות קולנוע נושאת פרסים. הנושא הוא "צירוף מקרים", Le hasard, וצריך להכין עד הערב סרט לתחרות. אחד החברים נזכר שיש לו מצלמת וידאו, תסריט לא היה, אבל היה הרעיון של יוריס לעשות סרט דוקומנטרי. וכולם היו עליזים כאילו כך נולדו וכך אמור להיות העולם תמיד – מצחיק ותזזיתי ושטוף נדיבות. רצתי איתם יחד בצילומים מפה לשם והם ראיינו בצרפתית קשישה כזו או אחרת מהחנויות שבסביבת כפר הנופש. "ספרי לנו בבקשה משהו על צירופי מקרים". המרואיינות חייכו וענו בצרפתית ממזרית, המילהLe hasard  חזרה שוב ושוב. הייתי נותנת הרבה כדי להבין ולקלוט את כל הניואנסים. הסרט נערך תוך כמה דקות, חיברו שלוש מרואיינות זו לזו והדביקו כותרות בהתחלה ובסוף. בערב הלכנו לצפות בכל הסרטונים, שבעה או שמונה במספר, שהוקרנו בחדר צפוף לקול תרועות. הסרטון "שלנו" זכה במקום השני.

אבל את הדברים האלה זוכר כנראה כמעט כל מי שהיה שם באותו קיץ. הם נחשבו בעיני זיכרונות יקרים, עד שהחלטתי, השבוע, לחפש וגיליתי שיוריס כבר איננו. ערכם של הפרטים שכולם זוכרים ירד באחת. זה לא כלל אצבע, כמובן, רק הערכת שווי זמנית ומשתנה בבורסה של הדברים שלא ישובו עוד. אני מנסה לחשוב: מה אוכל לספר על יוריס שרק אני יודעת? כשהתארחתי אצלו בדירה ששכר (זה היה בהולנד כנראה, כבר לא זוכרת באיזו עיר), היתה לי שיחה קצרה עם שותפו לדירה. יוריס נכנס למקלחת ותכננו לצאת בערב למועדון לרקוד. השותף שלו דפק בדלת, נכנס לחדר ודיבר אתי. "יוריס כל כך דיסקרטי", אמר השותף. "הוא מגיע הביתה, מתכונן, יוצא לבלות ואני אפילו לא יודע איפה". וכך המשיך עוד ועוד, העניין הטריד אותו ממש, הוא ניסה לדובב אותי. אמרתי "כן, הוא כזה, אוהב לצאת לבלות". בלב חשבתי: נו באמת, אם לא הבנת עד עכשיו, זה כבר אבוד. אחר כך חשבתי: ואם הייתי מנסה לענות, האם הייתי מצליחה? זה היה קסמו וזו היתה מגרעתו של יוריס, להציף אותך באווירת מסיבה וברוח טובה עד שתשכח לברר מה קורה אתו באמת. אבל בזמן הכתיבה עכשיו עולה בי רעיון אחר: אולי השותף לא שאל את מה שחשבתי ששאל; אולי רק ביקש לבלוש ולוודא שאין עסקאות סמים בתמונה.

ועוד תמונות. יוריס ארוך שיער ומוקפד לבוש, בחווה ההיא בצפון, מאמץ אל לבו ארנב שחור לבן. במועדון, רוקד בתנועות מדודות. יושב בפאב ומתנזר מבירה, נתון ערב שלם לחיזור של גבר גרמני תמהוני שהתביית עליו, ושעשע את כולנו בחוסר הסיכוי שלו. יוריס קצוץ שיער באחת התקופות, שפוף בבית הקפה, מרגיש אבוד, מדבר אתנו בשקט במבטא השווייצי המוזר שלו. "הוא נראה פתאום כמו מריונטה", אמר לי בסוד חברנו הבריטי. יוריס ועוד חבר משאירים לי פתק "קפצנו לבקר, אנחנו בבית הקפה ממול עד שעה כך וכך", ואני חוזרת במקרה עשר דקות לפני שעה כך וכך, רצה ומאושרת למצוא אותם שם. מאוהבת בשניהם ובחיים, בהזדמנויות להתוודע, ברעיון שאפשר להכיר אנשים באמת גם בסדרת מפגשים חולפים. שאפשר  לכתוב להם אחרי עשרות שנים, לחפש אותם באינטרנט בלי למצוא ולהמשיך לחוש שמכירים אותם. כל עוד חלפו 25 שנה ולא היינו בקשר, כאילו קפא הזמן. ברגע שפתחתי את תיבת הזמן להציץ הבנתי שכבר שנים רבות זו רק אני שנושאת את הזיכרון.

אחותו ענתה לי, אישרה את המידע, כתבה לי שמת בנסיבות לא ברורות, היו מעורבים שם סמים כמובן, אבל איש לא מאמין שעשה זאת בכוונה. היו לו תכניות לעתיד, כתבה, הוא היה בתקופה מצוינת. "אנא אל תהססי לשאול אותי מה שאת רוצה, אענה בשמחה. זו תמיד תחושה טובה לכתוב עליו ולזכור כמה הוא היה חם, מתוק, פיקחי, מצחיק, יצירתי ואוהב".

חשבתי, אם כך, מה אפשר לשאול אותה. מה רצה באותה תקופה, עם מי היה אז, לאן חשב ללכת? אבל בחלוף כמה רגעים הבנתי שחשוב יותר שאני אהיה זו שמוסרת מידע. שאחרי כמעט עשור וחצי שהוא מת, אולי אצליח לספר לה עוד דברים שלא ידעה על אחיה. וכך התיישבתי לכתוב. אבל לא הצלחתי. בניסיון להיזכר לא גיליתי דבר חדש או חשוב, חוץ מהיכולת להצביע על פרט זה או אחר ולהתאמץ לשכנע בחשיבותו. אין סיכוי שהחיבור הקצר הזה יסביר באמת את יוריס, שהכרתי ולא הכרתי. וממילא אין סיכוי שהטקסט הזה יהיה בו זמנית חם, מתוק, פיקחי, מצחיק, יצירתי ואוהב. אסתפק אולי רק בחם ומתוק, אם יתמזל מזלי, כי כמה הזדמנויות כבר יש לחמימות ומתיקות? כדאי לאגור מהן כמה שיותר.